אליפות ארה"ב: סיכום גמר הנשים ולקראת גמר הגברים

מי שרוצה להבין מעט את הסיבות להפסד הסנסציוני של סרינה וויליאמס בגמר אליפות ארצות הברית הפתוחה, חייב לחזור כמה ימים אחורה. האמריקנית המצוינת ניצחה 3:6, 4:6 את אנה איבנוביץ' ו"התלוננה" במסיבת העיתונאים שלה שלא נותר לה כבר מקום לגביעים בארון.

האמירה השחצנית הזו, לצד ציטוטים אחרים ("אמונה עצמית? לא חסר לי" ו"אני מאמינה שאני הכי טובה בעולם"), אמנם נשמעת חביבה ומשעשת, אבל בפועל משדרת רק מסר אחד לשאר השחקניות: אני יודעת שאני יותר טובה מכולכן ושכל משחק תלוי רק בי. אם אגיע אפילו ל-80 אחוז מהיכולת שלי, אזכה בכל תואר אפשרי, מפני שאין אף אחת שאפילו יכולה לדגדג אותי.

המסר הזה הדהד לי חזק בראש במהלך הגמר, בו ספגה סרינה את ההפסד הרביעי שלה בגמר גרנד סלאם אי פעם והשני שאינו לאחותה ונוס (שראפובה בווימבלדון 2004). קשה היה להתעלם מהעובדה שסרינה פשוט זילזלה ביריבה שלה לפני המשחק ונכשלה לחלוטין בהכנה שלה וההתאמות שהייתה צריכה לעשות לקראת המפגש מול סמנתה סטוסור.

אולי לאוסטרלית זה היה המשחק הראשון בטורניר במגרש המרכזי וסרינה עדיין לא ראתה אותה משחקת, אולי כי טניסאית אוסטרלית לא זכתה בגרנד סלאם מאז 1980, אבל במערכה הראשונה של המשחק היה נראה הפרט היחיד שהאמריקנית יכולה לספק על היריבה שלה יהיה השם וגם לא בטוח שבהגייה הנכונה.

וויליאמס נראתה בהלם מוחלט. היא לא ידעה או חשבה שיש מישהי שמסוגלת להתמודד עם העוצמות שלה, הווינרים שהיא מספקת (19:20 לטובת סטוסור), שלא לדבר על כך שסרינה ממש נדהמה שהחוצפנית שממולה מעזה לעלות לרשת ועוד לעשות משם עבודה כל כך טובה.

הדבר שממש הרגיז את האמריקנית היה שסטוסור הייתה הרבה יותר רעננה, קלילה ובטוחה בעצמה ופשוט הוציאה אותה מהקצב. סרינה איחרה לכל כדור וראתה איך מישהי בסבב מצליחה לנצל את האיטיות שלה. אגב, התפוצצות העצבים וההתנהגות הבריונית של סרינה בתחילת המערכה השנייה, בליווי הפרצופים הנדהמים של אביה ריצ'רד ואחותה ונוס ביציע, רק המחישו את הניתוק שלהם והוכיחו עד כמה טעו לחשב לפני המשחק האם הדרך לתואר תעבור עם מאזן נקי מהפסדי מערכות או לאו.

החלטת השיפוט של אווה אסדראקי הייתה אחת האמיצות שנראו בשנים האחרונות ואולי אי פעם ונכונה מבחינה חוקתית ולוגית. אפשר לתהות במה לצעוק come on במהלך הנקודה מפריעה יותר מאשר הגניחות של שראפובה או ויקטוריה אזרנקה, אבל זה כבר ויכוח אחר. ההתנהגות המגעילה של סרינה, שאמרה לשופטת "אל תסתכלי עלי בכלל. איבדת שליטה במשחק. את אויבת ואדם לא מושך מבפנים", הזכירה כמובן את ההשתוללות שלה מחצי הגמר ב-2009 מול קים קלייסטרס, אבל חידדה את העובדה שסטוסור בת ה-27 היא האלופה הראויה יותר.

אין מישהי שמגיע לה יותר מאשר האוסטרלית הנהדרת הזו, שמסתובבת כל כך הרבה שנים בסבב, אבל פרצה רק בשנה שעברה ולאחר שהתגרדה על הסכין בטורנירי הזוגות, בהם גם חגגה שני תארי גרנד סלאם ועוד ארבעה גמרים ולמדה הרבה על עצמה ועל הטניס שלה ופיתחה אותו פלאים. העובדה שהצליחה להתגבר על העוינות הדוחה של הקהל ומוטיבצית היתר של סרינה אחרי החלטת השיפוט החריגה בפתיחת המערכה השנייה, רק מעצימות את ההישג עוד יותר.

הניצחון של סטוסור מוכיח שוב, בפעם המי יודע כמה בזמן האחרון, שסבב הנשים מלא עומק, כישרון ואיכות, רק סובל מחוסר המשכיות ויציבות משווע. דבר שקרוליין ווזניאקי, טניסאית בינונית ביחס לסטוסור, מצליחה לעשות הכי טוב בעולם. משום מה בסבב הנשים אין נובאק דג'וקוביץ', רוג'ר פדרר, רפאל נדאל או אפילו אנדי מארי, שמצליחות להגיע לשלבים הגבוהים בכל טורניר.

המצב הזה יוצר חוסר איזון בדירוג העולמי, אבל גם הרבה עניין בטורנירי גרנד סלאם. הרמה כל הזמן עולה וסרינה וויליאמס, מריה שראפובה ואחרות כבר ממש לא יכולות לסמוך על זה שהמשחק הרגיל שלהן יספיק מול סטוסור, פטרה קביטובה, סבין ליזיקי, אנדראה פטקוביץ', נה לי והרשימה עוד ארוכה.

זה יהיה מאוד לא פופולארי, אבל בכל זאת אסתכן ואומר: עם כל ההערצה והאהבה לרוג'ר פדרר, היריבות בין נובאק דג'וקוביץ' לרפאל נדאל בהחלט צפויה לעבור את יריבות הענקים בין נדאל לפדרר.

מדהים עד כמה שזה יישמע ועל אף העובדה שבין נדאל ונולה לא קיימת ניגודיות עצומה כל כך כמו בין השור ממאיורקה לפדרר, היריבות בין שני הטניסאים הצעירים הללו (דג'וקוביץ' בן 24, נדאל 25) צפויה להוליד לנו עוד הרבה מפגשים אדירים ודרמות מרתקות, שיכולות לשים מאחור גם יריבויות מיתולוגיות כמו סמפראס-אגאסי, מקנרו-בורג או אדברג-לנדל.

גמר אליפות ארצות הברית הפתוחה יהיה המפגש ה-29 בין דג'וקוביץ' ונדאל, שאמנם מוביל 12:16 אך הפסיד בכל חמשת המשחקים האחרונים ביניהם, כולם משחקי גמר של טורנירים ענקיים השנה (מאסטרס 1,000 באינדיאן וולס, מיאמי, מדריד ורומא ו-ווימבלדון). זאת לעומת 25 מפגשים "בלבד" בין רפא ל-RF.

צדק נדאל כשאמר שהוא מגיע כאנדרדוג לגמר. זה לא שהוא העביר את הלחץ אל דג'וקוביץ', כי כלום לא יכול להזיז במילימטר את המוכנות והריכוז של הספורטאי הענק הזה. המדורג מספר שתיים בעולם מגיע בעמדת נחיתות בעיקר מבחינה פסיכולוגית.

בלתי אפשרי להפסיד לאותו שחקן בחמישה גמרים באותה השנה ולא לאבד מהביטחון שלך מולו, אפילו לאלוף ענק כמו נדאל זה קורה. הוא יודע שעל אף היכולת הנהדרת שלו בטורניר עד כה, יחכה לו מעבר לרשת טניסאי טוב יותר וזה משהו שיושב חזק ועמוק בראש. מה עוד שאחרי חצי הגמר המטורף שעבר נולה, הגמר יהיה קל יותר מבחינתו כשהוא מגיע חסין מנטלית לכל מצב שלא יקרה.

עד כמה שזה קלישאתי, אין במשחק של דג'וקוביץ', שיכול להפוך לטניסאי השישי בעידן הפתוח שמשלים זכייה בשלושה תארים באותה השנה, כמעט אף פירצה שקוראת לגנב. אם הפורהנד שלו היה קצת פחות דומיננטי, הגיע חצי הגמר והוכיח שזו דווקא אולי החבטה הטובה ביותר שלו.

גם במשחק של נדאל בלתי אפשרי למצוא סדק מסוים להצביע עליו, כשאולי אפשר מעט להצביע על יתרון שדג'וקוביץ' יכול לייצר בהחזרות להגשות של הספרדי. נדאל מגיש נהדר בטורניר עד כה ומגיע לעוצמות גבוהות, אבל אם הג'וקר הצליח לייצר כאלו החזרות מול פדרר, הרי שמול נדאל הוא יצליח לייצר טובות יותר ויוכל לגרור את משחקוני ההגשה של הספרדי לדקות ארוכות.

ניצחון של דג'וקוביץ' יבטיח לו כבר עכשיו שהוא יסיים את השנה במקום הראשון ונראה שאין דבר צודק מזה. אם יש אדם בעולם שיכול למנוע ממנו את זה מדובר בנדאל, שהיה בנעליים הללו בדיוק לפני שנה, ויגיע רגוע מאוד. מרתק זה בטוח יהיה.

טניס בוואלה! ספורט