אפילו לבניון נמאס מהנבחרת

לפני הכל, כמה מילים על יוון. ישראל היא לא הנבחרת הראשונה שהיוונים מוציאים לה את הנשמה. בשנים באחרונות יוון גרמה לטובי האימפריות באירופה לעשות בדק בית, וגם נבחרות טובות בהרבה מישראל נראו מולה אומללות וחסרות אונים. זה הקטע של יוון – היא סוחטת מהיריבה שלה את כל התשוקה לכדורגל. הדבר האחרון שהיה אתמול בבלומפילד, זה כדורגל. אם נהיה לרגע חצופים ונעטה את מסיכת חובבי הכדורגל האירופאי, נזכור שיוון לא סיפקה ולו תצוגה מרהיבה אחת לאורך העשור המדהים האחרון שלה, וכל ההצלחות שלה היו מרגיזות. חבל שלא ניצחנו אותה, ולו רק כנקמה בשם כל אוהדי הכדורגל בעולם על הסגנון המשעמם שלה. זה היה עוד ניצחון יעיל וחשוב בהיסטוריה של יוון, ועוד יום שבסופו לא נרצה לפרגן לה. היה משחק פשוט מכוער, ולא רק באשמתנו.

התגובות של בניון בסיום המשחק היו המשך ישיר ליכולת שלו על הדשא: כבר אין לו כוח לשטויות האלה. נמאס לו. בניון הגיב בעצבנות ("כל פעם אותו כישלון, אנחנו כנראה לא טובים"), והתחיל לדבר על פרישה. גם במשחק עצמו הקפטן נראה עייף, רפוי ומיואש, ובעיקר חסר סבלנות. מאז ומתמיד בניון התעלה בנבחרת והקריב למענה לא מעט, ואין פה רצון לפקפק בנאמנות שלו, אבל ניכר עליו שאת הימים האחרונים הוא העביר בעיקר בשיחות עם רונן קצב, ולא עם לואיס פרננדז. הוא לא היה הכי חלש במגרש, אבל ללא ספק הכי מאכזב. בעבר בניון היה מנצל את משחקי הנבחרת כדי לצבור ביטחון ומומנטום בקבוצות שלו, היום ספק אם אוהדי ארסנל יכולים לשאוב עידוד מהיכולת של הרכש החדש שלהם. יוסי תמיד יישאר הנסיך, אבל גם מעריציו כבר מתחילים להריח את הסוף. אתמול התברר כמה הוא חשוב לנבחרת, ושאין לו יורש בפתח.

מיד עם שריקת הסיום כבר פורסמו בתקשורת הספקולציות לגבי עתידו של פרננדז. חלק מהידיעות הללו נכתבו עוד לפני המשחק, עם הכנה לכל תרחיש. אם ישראל הייתה מנצחת, הייתה עולה הידיעה הנרגשת שמדווחת על מה עוד צריך לעשות כדי להעפיל ליורו. במקרה של תיקו או הפסד, הכותרת המתלהמת על גוטמן חיכתה בסבלנות. ב"וואן", לעומת זאת, אייל ברקוביץ' יודע מה העם דורש, אבל בינינו, הוא ידע את זה הרבה לפני שהמשחק התחיל. כיף להלל את הנבחרת, אבל מתברר שלא פחות מהנה לחכות לה בפינה. אפשר להתנחם בעובדה שבין אם הנבחרת מצליחה או כושלת, היא לפחות מצליחה לסחוט רגשות. נקווה שגוטמן הטקטיקן לא יהיה זה שיחזיר אותה לימי קשטן המשעממים.

יכול להיות שפרננדז עשה כמה טעויות, אבל לא הן הכריעו את המשחק. גם אם היה פותח עם תמוז או עם נאתכו, גם אם היה מזמן את משומר או את עטר, גם אם היה עושה חילופים אחרים או משנה מערכים – כלום לא היה עוזר. בחירת ההרכב הייתה די הגיונית. אפשר להאשים את המאמן ואת לוזון עד מחר, אבל האכזבה היא לפני הכל מהשחקנים. עם כל הכבוד לסמראס, כבר ראינו בעבר את באדיר משתק אותו בבלומפילד. עם כל הכבוד לניניס, כבר ראינו את מושיקו לוגאסי מסתער עליו באמוק לפני כמה שבועות באותו איצטדיון ממש. קשה להבין למה כל כך הרבה שחקנים שלנו הציגו יכולת כל כך נרפית וחלשה, בלי התלהבות. כולם היו גרועים, כולל הלגיונרים, השגרירים וכל הכוכבים שלנו מאירופה. נקווה שלא מדובר בתחילתה של תופעה שבה הקריירות האישיות שלהם חשובות יותר מהנבחרת.

בקרב שחקני הנבחרת כמעט שלא שומעים ביקורת על פרננדז. הביקורת בדרך כלל מגיעה מהפרשנים ומגורמים עלומים בהתאחדות. השחקנים עצמם די מחבבים אותו, ואפשר היה לראות בניצחונות איך הם שמחים לפרגן לו וקופצים עליו אחרי גולים - דבר שתמיד מסמל אהבה למאמן. אבל יש דברים שאי אפשר להתעלם מהם. למשל, העובדה שהתקשורת שלו עם שחקנים במהלך המשחק נעשית דרך שריקות ותנועות ידיים, פשוט כי אף אחד מהם לא מבין צרפתית. למשל, העובדה שאתמול, ברגע האמת, השחקנים שלו נראו לא מחוברים. למשל, העובדה שהפסדנו פעמיים ליוון וקרואטיה בבית, כאילו כלום לא השתנה מאז שנות ה-90. יכול להיות שהוא לא מותיר לנו ברירה אלא להחליף אותו.

אחרי כל הפסד כזה מגיעות ההאשמות הקבועות נגד ההתרברבות הישראלית. למה שנתיימר לנצח נבחרת שלא מזמן זכתה באליפות אירופה? מאיפה מגיעה היהירות הזאת, ולמה תומר חמד מעז לטעון ש"אנחנו טובים יותר מיוון"? למה אנחנו לא מגיעים למשחק קטנים, צנועים ורעבים? אבל האמת היא שהפעם היה מקור לאמונה. הפעם הביטחון העצמי היה לגיטימי. הפעם לתחושה שהכדורגל הולך לכיוון חיובי היה גם בסיס עובדתי. בגלל זה ההפסד הזה כואב במיוחד. מכל תחושות ה"פספוס" מול יוון, הפעם הייאוש מוצדק. אפשר להבין את התסכול של בניון. אם זה לא קרה הפעם, זה כנראה כבר לא יקרה אף פעם. לפחות לא בימינו.