עוד קמפיין של נבחרת ישראל נגמר באכזבה. את ההפסד ליוון אי אפשר לתרץ בשעת המשחק, במזג האוויר החם או בדברים מסוג אלו. נגד הנבחרת שלנו התייצבה נבחרת שהשחקנים שלה שיחקו בשקט ובחכמה, הניעו נכון את הכדור ושבעזרת עמידה נכונה ביטלה את היכולת ההתקפית של ישראל. היוונים לא יזמו הרבה ודודו אוואט לא היה צריך למתוח את איבריו, אבל הם ידעו "לעקוץ" בדקה הנכונה ולהבטיח ניצחון חוץ ואת המשך הדרך בקמפיין המוקדמות.
לדעתי המעבר למערך של 4:4:2 בדקה ה-55, עם החילוף הכפול של דמארי וחמד במקום שכטר וזהבי, היה מאוחר מדי. אל מול הנבחרת ניצבה מטרה אחת ויחידה והיא ניצחון. ישראל הייתה חייבת ליזום משריקת הפתיחה, לשחק עם שני חלוצים כדי להביך את הבלמים של יוון וללחוץ מההתחלה על שחקני ההגנה שלה.
באותה נשימה אפשר להזכיר גם את הכללתו של עומרי בן הרוש בהרכב. בן הרוש הוא שחקן חסון ומבטיח שמצטיין בחלק ההגנתי, אבל במשחק בו אתה חייב לנצח כדי לשמור על סיכויים לעלות ליורו, עדיף היה לעשות שימוש בטאלב טואטחה מגן שמרבה ליזום ושיש לו נטיות התקפיות יותר מאלו של בן הרוש. ההזדמנויות הבודדות של ישראל הגיעו מהאגפים וחבל שהפוטנציאל ההתקפי שלנו מימין ומשמאל לא הגיע לידי מיצוי.
שוב פעם, כמו לפני כל משחק, קראתי התבטאויות של שחקנים - חלקם כאלו בכירים שמשחקים באירופה ויודעים כמה כבוד צריך לתת לנבחרות ושחקנים אחרים - שאמרו שאנחנו טובים יותר, חזקים יותר ושאין להם ספק שננצח. כך לא מגיעים למשחק כדורגל. להתמודדות צריך להגיע עם הערכה וכבוד ליריב, ועם נחישות לנצח אותו.
אנחנו פוגשים יריבות כמו שוויץ, יוון וקרואטיה בצורה קבועה בשנים האחרונות ונבחרת ישראל לא הצליחה לנצח את אף אחת מהן אפילו פעם אחת. ואנחנו עדיין מגדירים את עצמנו כטובים יותר. על מה ולמה? על המגרש הנבחרות הללו הראו לנו שהן טובות יותר פעם אחר פעם.
גם קבוצה גדולה כמו ברצלונה, עם שחקנים ומאמן ענקיים, מגיעה לכל משחק עם כבוד והערכה ליריב שעומד מולה. רק כך אפשר לשמור על נחישות, רעב ורצון לנצח. הדרך לניצחון מתחילה בחשיבה נכונה כלפי ועל היריב.
עוד על ההפסד ליוון:
לא מספיק טובים: ישראל נכנעה ליוון 1:0
נבחרת ישראל: הציונים
פרננדז יילך עוד לפני סיום הקמפיין?
בניון: "לא מספיק טובים בשביל להגיע לטורניר גדול"
צפו באלבום הייאוש של לואיס פרננדז