אחד המשפטים השגורים ביותר שנורים לחלל האוויר לאחר שמדינה או עיר מסוימת זוכה באירוח של טורניר ענק בסדר גודל עצום מבחינה עולמית כמו אולימפיאדה או מונדיאל הוא: "נראה לעולם את הפנים היפות שלנו". אם לרוב נדמה שמדובר בקלישאה סתמית, אין ספק שבחלק מהמקרים, או אפילו ברובם, מדובר בתהליך שמתבצע הלכה למעשה בשטח. האירוע שאולי עשה את השירות המשמעותי ביותר עבור מדינה כלשהי בשנים האחרונות היה מונדיאל 2006 בגרמניה, שחשף לעולם לא רק חברה פלורליסטית, חופשית וחובבת חגיגות, אלא גם נבחרת ברוח דומה, אולי אפילו זהה, בניגוד לאפרוריות היחסית ששררה בפוסבל בונד בשנים שקדמו לכך.
וואלה! ספורט חוגגת את פתיחת יורובאסקט 2011
השינוי בדעת הקהל העולמית כלפי גרמניה בא לידי ביטוי במידת מה גם ברחוב הישראלי, שכבר עשרות שנים פשוט תיעב את נבחרת גרמניה וכל הקבוצות שמייצגות את המדינה ברמות האירופיות הגבוהות ביותר, כמו באיירן מינכן ודורטמונד. האיבה הגדולה נבעה, רובה ככולה, באופן טבעי מזיכרון השואה הנורא והאיום שמזוהה ישירות ובמידת היגיון מסוימת אפילו עם ספורטאים שעוד לא חגגו את יום הולדתם ה-20, שנולדו למעלה מ-40 שנה אחרי שמלחמת העולם השנייה תמה וכשרבים מהם בני מהגרים בעצמם.
ערב המפגש בין גרמניה לישראל במחזור הראשון של היורובאסקט, נראה שזה הזמן המתאים לבדוק את היחס של הישראלים כלפי נבחרות גרמניה. האם אחוזי השנאה פחתו? האם זה אומר שחשיבותו העצומה של הנושא פחתה בעיני הישראלים? ומה חושב הצד השני בכל העניין הזה?
השנאה
מעטים אולי זוכרים כיום, אך האיבה כלפי נבחרות וקבוצות גרמניות הגיעה לשיאה דווקא בשנות ה-90 של המאה הקודמת, הרבה אחרי שהמלחמה נגמרה. זו הייתה איבה שהגיעה דווקא מצד דור צעיר יחסית, שלא חווה את הזוועות על בשרו, אלא רק דרך ספרי ההיסטוריה, סיפורים של ניצולים ואירועים כמשפט אייכמן (1961-62).
בשנות ה-60 וה-70 דווקא היו יחסים חמים מאוד בין הכדורגל הישראלי לגרמני, שבאו לידי ביטוי בביקור של בורוסיה מנשנגלדבאך הגדולה עם גינטר נצר וברטי פוגטס בישראל ומשחק ידידות מול הנבחרת המקומית. זאת בתיווכו של מאמן הנבחרת באותן השנים עמנואל שפר, שהיה חניך של אקדמיה בקלן ובעל חינוך גרמני קפדני ששמר על קשרים מצוינים עם מאמן גלדבאך דאז הנס וייסויילר.
אלא שכאמור, בתחילת שנות ה-90 התחילה איבה גדולה כלפי גרמניה, שנשבה אפילו בממסד וחדרה אל הפובליציסטיקה והדעות של רבים מהכתבים, כשאפילו שדרים רבים מודים תוך כדי שידור שהם מקווים לראות את נבחרת גרמניה מפסידה. "למרבה הפליאה, השנאה דווקא באה יותר מהזיכרון ופחות מהקורבנות והניצולים", אומר ההיסטוריון פרופסור משה צימרמן מן האוניברסיטה העברית ומנהל מרכז קבנר להיסטוריה גרמנית. "דור שני ושלישי לקורבנות השואה, שספגו את הזוועות דרך ספרי ההיסטוריה, הם שנוטים לגלות איבה משמעותית יותר לגרמניה.
"ברור שהשנאה הזו נבעה מכך שבעיני ישראלים רבים גרמניה נותרה צורר אכזרי לאורך כל השנים, גם הרבה אחרי השואה, וגם מהצורך הכל כך ישראלי להתאחד מול איזה אויב משותף, שמלווה את החברה כבר שנים רבות. אני זוכר שבמונדיאל 1994 ויורו 1996 הרגשתי ממש את השנאה. אנשים חגגו כשגרמניה הפסידה ברבע גמר מונדיאל 1994 לבולגריה כאילו נבחרת ישראל זכתה במונדיאל. זה היה ממש יום של חג לאומי".
המפנה
ב-10 השנים האחרונות חלו תמורות משמעותיות בחברה הישראלית, שמקבלת הרבה יותר את נבחרת גרמניה. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא ללא ספק מכירת מוצרי הנבחרת בזמן טורנירי כדורגל. היום, בניגוד גמור לעבר, ניתן למצוא כמעט בכל חנות ספורט חולצות, צעיפים וכו' של גרמניה במהלך טורנירים גדולים, מה שבעבר לא היה מקובל בקרב רשתות השיווק המקומיות בשל מחסור בביקוש וככל הנראה גם על מנת לא להיכנס למקומות אנטי קונצנזואליים שהם לא מעוניינים להיות מזוהים עימם.
אז איך קרה שהאיבה כמעט ונעלמה, כשעל פי סקרים אחרונים שערך פרופסור צימרמן עולה כי יותר מ-80 אחוזים מתושבי ישראל חושבים שיש "גרמניה אחרת", כדבריו של ראש הממשלה לשעבר דוד בן גוריון ולמעשה רוב מוחלט של ישראלים לא רואים כיום שום הבדל בין משחק נגד נבחרת גרמניה למשחק מול כל נבחרת אחרת?
"הגורם המשמעותי ביותר לשינוי בקרב הישראלים הוא תועלתי במיוחד", מסביר פרופסור צימרמן, "הישראלים תמיד חושבים מה טוב לישראל ומה רע לישראל, והיום הם מזהים שגרמניה, בעיקר לאחר שאבק החומה וההפרדה בה כבר נעלמו, טובה מאוד לישראל, ידידותית ותומכת מבחינה פוליטית, מדינית ותיירותית, כשברלין הפכה ממש לאבן שואבת עבור רבים. על פי המחקרים שערכתי, אין פילוח של גילאים או מגזרים שונים, אלא כמעט כולם מאמינים שיש גרמניה אחרת. היחידים שמעט חריגים בנושא הזה הם הדתיים, שבעיני רובם גרמניה עדיין נתפסת כשטן והתפיסות שלהם מאוד שמרניות לגביה".
דברים שרואים משם
אם הנתונים שעולים מן המחקרים בציבור הישראלי הם מפתיעים, מסקרן לא פחות לדעת מה חושב הצד השני. האם ישראל זוכה ליחס שונה מגרמניה הממסדית וגם מזו הלא רשמית בשל ההיסטוריה או שזו רק תחושה שעולה מהמגרש הפוליטי/מדיני, בו נראה לא פעם כי הקנצלרית אנגלה מרקל והשדרה המנהיגותית נמנעים מביקורת פומבית כלפי ישראל או לפחות נעים בחוסר נוחות משווע בכיסאם כאשר הם נאלצים לעשות כן בלחץ האיחוד האירופי או גופים אחרים?
לארס ולרודט, כתב נבחרת גרמניה בכדורגל ופרשן וולט ספורט, הסכים להתייחס לנושא הרגיש ואמר: "יש מידה מסוימת של זהירות בקרב הציבור וקהל הספורט הגרמני במשחקים מול קבוצות או נבחרות ישראליות, שנובעת בעיקר מתחושת אשמה ואחריות. גם היום, אחרי כל כך הרבה שנים ועל אף שמעטים מאוד, אם בכלל, מיושבי היציעים בגרמניה היו בחיים בשנות ה-30 או ה-40 של המאה הקודמת.
"יכול מאוד להיות שבמשחקים מול קבוצות ישראליות, הקהל לא ישיר או יקרא קריאות מסוימות שבמשחקים אחרים יהיו הרבה יותר לגיטימיות מבחינתן. אבל זו רק התחושה האישית שלי". כאשר הוא נשאל האם היה מודע לאיבה ששררה לגרמניה בציבור הישראלי ובמידה מסוימת שוררת גם היום, עונה ולרודט בכנות: "לא, האמת שלא היה לי שום מושג, אבל אני בהחלט יכול להבין שנאה עמוקה כזו, על אף שאני לא מומחה ליחסי גרמניה-ישראל. זה בעיקר משהו שנובע מרגש, שאי אפשר להתעלם ממנו".
הכנות של ולרודט ומידת האחריות בה הוא נושא מרשימות מאוד, אך לא מפתיעות לנוכח הזהירות הגדולה והרגישות הרבה בהן נוקטת גרמניה הרשמית והלא רשמית כלפי ישראל ובכלל נגד גזענות. רק לפני כמה שבועות התרחש אירוע מביך באליפות העולם בחתירת קאנו בהונגריה, כאשר שתי חותרות שזכו במדלית הזהב שמעו את ההמנון הנאצי, שנאסר לשימוש לאחר מלחמת העולם השנייה, מתנגן ברקע והרגע המאושר הפך למבוכה מבחינתן. הסיפור גרר כותרות ראשיות בכל גרמניה, וזלג גם אל מחוץ לתחום הספורט. בגרמניה ראו את המקרה בחומרה רבה ומאמן המשלחת הגיב בצורה קשה, כשאמר: "אני מזועזע לחלוטין. זו טעות איומה ונוראה ולא נהיה מוכנים לקבל אותה".
גם פרופסור צימרמן מסכים שבקרב הציבור הגרמני וההנהגה "זוכה" ישראל לאיזשהו יחס מועדף. "הגרמנים נזהרים מאוד לעשות דברים שיזכירו להם את העבר השחור שלהם", הוא מסביר, "זו אוכלוסיה שהלכה ונעשתה רגישה מאוד עם הזמן. גם אצלם הנושא הזה היה פחות רגיש בעבר והפך רגיש במיוחד דווקא בשנים האחרונות. יש אי נוחות משמעותית מאוד מבחינת הגרמנים בכל מה שנוגע לישראל אפילו היום. זה כמובן בא לידי ביטוי מובהק גם בפוליטיקה, שם תמיד יש שטוענים שהישראלים משתמשים בתכסיס של להזכיר לגרמניה את עברה כדי לזכות אצלה בנקודות זכות במגרש המדיני.
"הגרמנים מרגישים מאוד לא טוב עם זה ובמיוחד הקנצלרית אנגלה מרקל, שהיא הקנצלרית הראשונה שגדלה במזרח גרמניה ונולדה לאחר מלחמת העולם השנייה וממש לא השלימה עם היחס שהיה לשואה במזרח גרמניה. לכן, בזמן כהונתה היחסים עם ישראל אפילו שופרו יותר ממה שהיו לפני כן. היחסים הללו וגם הרגשות החיוביים של ישראלים כלפי גרמניה אלו שתי מגמות שצפויות ללכת ולהתחזק".
יורובאסקט 2011 בוואלה! ספורט
