בדרכי שלי: דרכו של דניס רודמן להיכל התהילה

"כל השנים דיברתי על כך שעשיתי מה שבא לי. אבל אני חייב להודות - לפעמים מה שבא לי היה סתם לעצבן אתכם. ומה שהכי יפה זה שאהבתם את זה - הילדים שלכם רצו להיות כמוני במקום כמוכם, השגתי את הבנות הכי שוות שלכם בלי להתאמץ ועכשיו אתם, חבורת לבנים מקומטים, מכניסים אותי להיכל התהילה. זה נאום הניצחון שלי, של הדרך שלי, והמסר שלי לשחקנים הצעירים שמגיעים ל-NBA הוא פשוט - תחשבו מה הדבר שהכי יעצבן את דיוויד סטרן ותעשו אותו. לשם הדגמה, אני הולך לנצל את במת היכל התהילה כדי להקריא ב-50 הדקות הבאות שירים של ליל ווין: הוא כל כך מתוק/ זה גורם לה לרצות ללקק את הראפר/ אז נתתי לה ללקק את הראפר/היא אמרה: ל-ל-ללקק כמו סוכריה"

(דיוויד סטרן מתעורר בבהלה)

בזמן שאתם קוראים את הכתבה, טקס הקבלה להיכל התהילה של הכדורסל לשנת 2011 כבר התקיים. למרות שהנאום של דניס רודמן נשמע קצת אחרת, אני מוכן להמר שכריס מאלין וארווידס סאבוניס לא היו האטרקציות המרכזיות של הערב. ההחלטה להכניס את רודמן להיכל התהילה הייתה בו זמנית מוזרה ומתבקשת. ההחלטה החזירה, לכמה רגעים, את אחת התופעות המרתקות בתולדות ה-NBA למרכז הבמה.

אין צורך להציג את דניס רודמן. הוא עשה כותרות מכל סוג לאורך עשור שלם וכתב אוטוביוגרפיה מפורסמת ("רע ככל שמתחשק לי") שהפכה גם לסרט. אבל בינתיים חלף עשור בו הוא התמקד בהקמת משפחה, הסתבכויות עם החוק, שתיית אלכוהול, טיפוח קריירת ריאליטי סוג ז' וניסיונות קאמבאק בפינלנד, ובינתיים גדל כאן דור שעבורו התולעת הוא היסטוריה. אז זה הסיפור שלו, בקיצור מאוד נמרץ:

רודמן הגיע מלמטה, תרתי משמע. קריירת הכדורסל שלו החלה מאוחר כאשר גבה בפתאומיות ל-1.98 לאחר שכבר החל לעבוד כשרת בסיום התיכון. הוא התחיל כמעט מכלום בקולג'ים והצליח להיבחר בסיבוב השני של הדראפט של 86' ע"י דטרויט פיסטונס, אז קבוצה בעלייה. בשנים הראשונות בפיסטונס הוא היה סמול פורוורד מחליף שמתמחה בהגנה וריבאונד והיה לו חלק חשוב בקבוצה שזכתה בשתי אליפויות. לאחר מכן הקבוצה דעכה אך הוא פרץ כריבאונדר עצום ושחקן הגנה גדול, בשנים האלה הוא נבחר פעמיים לשחקן ההגנה של העונה ולאולסטאר וסיפק עונות של יותר מ-18 ריבאונדים, מספרים שאף אחד אחר לא התקרב אליהם ב-30 השנים האחרונות.

בסוף 92' התגרשה ממנו אשתו ואם בתו והוא נכנס לתקופה מעורערת בה, לטענתו, שקל אף להתאבד. הוא יצא ממנה אדם אחר בקבוצה חדשה - סן אנטוניו. אמנם גם בדטרויט הוא הסתבך עם תגרות, הרחקות ואמירות (כרוקי הוא טען שלארי בירד הוא אוברייטד כי הוא לבן), אבל מ-93' הסיפור היה אחר. בשנים הבאות הוא נהג להגיע למשחקים עם שיער צבוע בשלל צבעים, הורחק כמה פעמים בעונה, הסתבך עם הנהלת הספרס והשחקנים ובהמשך הוסיף לרזומה גם בעיטה בצלם, הופעה עם שמלת כלה כקידום לספרו, רומן קצר עם מדונה ונישואים די בטעות עם כרמן אלקטרה. כצפוי, הוא הפך תוך כדי כך לדמות תקשורתית מובילה בארה"ב ולאחד הספורטאים המפורסמים בעולם, מה שעזר לו לפתח גם קריירות של משחק והיאבקות.

לאחר שכמעט פירק את הספרס, שיקגו החליטה להמר עליו ב-95' לקבוצה של מייקל ג'ורדן המתקאמבק. ההימור הצליח - לרודמן היה חלק חשוב בשלוש האליפויות האחרונות של הבולס. יחד עם ג'ורדן וסקוטי פיפן, הוא יצר שלישייה הגנתית חד פעמית וכמעט בלתי ניתנת להכנעה, הוא המשיך להוביל את הליגה בריבאונדים (שבע שנים רצופות) והשתלב חברתית. הוא סיים קריירה מרתקת עם חמש טבעות אליפות ואלפי כותרות.

ניתוח של דניס רודמן כתופעה חייב להתחיל בייחודיות שלו. גם כשחקן כדורסל וגם כסלבריטי, לא היה שום דבר שדומה לו. לפעמים ההבדל בין גאון למטורף הוא רק בטיימינג, במוכנות של העולם סביבו לקבל את החריגות שלו ולאמץ אותה ככלל החדש. אבל רודמן הצליח לחרוג גם מהכלל הזה - הוא הפך לתופעה ולפורץ דרך למרות שאף אחד ממשיכיו לא דומה לו, הוא הצליח גם להשפיע על החברה שסביבו וגם להישאר ייחודי לחלוטין לעומתה.

שנות השיא של רודמן היו גם שנות הפריצה של התרבות השחורה למיינסטרים, תרבות שאחד ממאפייניה היה חתירה נגד כל מה שמייצג את הממסד. כספורטאי שחור שצובע שיער, מסתובב עם פירסינג וקעקועים, מתלבש בהידור מוגזם ואומר מה שבא לו, הוא הפך למוביל תרבותי ולפורץ הדרך של הספורטאים. האם בלעדיו היינו רואים שחקנים כמו אלן אייברסון וראשיד וואלאס מתגאים ברקע שלהם ויוצאים נגד מנהלי הליגה? האם בלי הפחד מעוד דניס רודמנים דיוויד סטרן לא היה מבצע ריאקציה בוטה כל כך נגד כל מה שמאפיין תרבות שחורה? אמנם מדובר בתהליכים חברתיים כלליים שהיו, כנראה, מתרחשים בכל מקרה, אך ללא רודמן העוצמה שלהם עשויה הייתה להיות פחותה בהרבה.

אבל רודמן עצמו רחוק מלהיות האבטיפוס או גרסה מוקצנת של האייברסונים למיניהם. הוא צמחוני, הסתובב עם שמלה, והלהקה האהובה עליו היא פרל ג'ם. ההגדרות התרבותיות המוכרות לנו צרות מכדי להכיל אותו, וזה חלק חשוב מהקסם שלו. לכן הנאום בפסקה הראשונה יכול להיות רק הסיוט של סטרן, האופן בו הוא מפרש את רודמן, זה לא מה שמאפיין את האיש עצמו.

לכאורה, רודמן השחקן הוא האנטיתזה של רודמן האדם - על הפרקט הוא היה זה שדואג לעבודה השחורה, עושה את הדברים הקטנים שעוזרים לכוכבים לזכות בתארים. אבל גם כאן הוא הצליח להיות חריג באופן שהופך אפילו את העבודה השחורה למעניינת. הוא התחיל את הקריירה כסמול פורוורד שמסוגל לשמור על כל עמדה והמשיך אותה כריבאונדר שרבים מחשיבים לגדול בהיסטוריה למרות שלא היו לו אפילו 2 מ'. הוא מועמד חזק לתואר השחקן שעשה הכי הרבה עם הכי מעט כישרון.

האבטיפוס הפעם הוא של הרול פלייר. זה התחיל בדטרויט והגיע לשיא בשיקגו - רודמן של הבולס היה שחקן שקולע 4 נקודות, קוטף 17 ריבאונדים ומנטרל את שחקן הפנים החשוב של היריבה. גם לפניו היו רול פליירס, אבל עד אליו לא הייתה מובהקת כל כך התרומה של שחקן שעושה בדיוק שני דברים, שאף אחד מהם לא קשור לקליעת נקודות, לאחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה.

גם הפעם התקופה תרמה לשינוי - זו הייתה התקופה בה נוספו לליגה קבוצות והתגברו חוקי השוויוניות כך שקבוצות כוכבים כמו הלייקרס והסלטיקס של שנות ה-80 לא התאפשרו יותר. הכלל החדש לבניית קבוצה גדולה היה לקחת כוכב או שניים וסביבו להביא שחקנים שמבצעים תפקידים מיוחדים בהתאם לצורך. במקום לחפש את המכלול, קבוצות גדולות התחילו לחפש את ההתמקצעות, את השחקנים שיהיו הכי טובים בתכונה ספציפית. כך נוצר דור של שחקני משנה גדולים, שחקנים מוגבלים שתרמו המון לאלופות של העשור וחצי האחרונים, שחקנים כמו רוברט הורי, דרק פישר, ברוס בואן ובן וואלאס. אף אחד מהם לא דומה לרודמן, היחיד שמתקרב הוא ביג בן, אבל יכול להיות שבלעדיו הם לא היו מקבלים צ'אנס בכזאת קלות.

הכניסה של רודמן להיכל התהילה עשויה לרמוז על האפשרות שגם החבורה הזאת עוד תמצא את מקומה בהיכל. היו כאלה שהציעו להקים איזור מיוחד לרול פליירס הגדולים, לשחקנים שלא מספיק טובים כדי להיות מועמדים לגיטימיים אבל אליפויות לא היו נלקחות בלעדיהם. עכשיו ניתן להאמין שהם יצליחו להיכנס גם ככה. לרודמן אמנם היה שילוב של טבעות אליפות, נתון סטטיסטי מפלצתי ותארים אישיים שאין לאחרים, אבל ברגע שרול פלייר מובהק אחד נכנס יהיה הרבה יותר קל להכניס גם אחרים.

ואי אפשר לסיים כתבה על רודמן בלי להתייחס לרגע החשוב בקריירה שלו ושל לא מעט אנשים אחרים - ההחלטה של שיקגו להמר עליו ב-95', דווקא אחרי שלא הצליח להסתדר בסן אנטוניו. זה היה ההיפך מכל מה שלימדו אותנו - קבוצה גדולה אמורה לברוח משחקנים כאלה, לחפש פתרונות פחות מוכשרים שלא מאיימים על המרקם החברתי. הוא הרי אפילו לא היה כוכב, אז להמר על שחקן הגנה וריבאונדר שמסוגל לפרק את הקבוצה? בזמן אמת, מעטים האמינו שזה יצליח.

בסוף, כידוע, זה התברר כאחד ההימורים הטובים בתולדות ה-NBA. רודמן היה השחקן השלישי בחשיבותו בשיקגו. הוא היה מאמלל את הגבוהים היריבים בריבאונד, גם כשהם היו לוקחים את הריבאונד הוא היה מכריח אותם להיאבק עליו עוד כמה שניות וכך מונע מהם לצאת להתקפה מהירה. בהתקפה מסודרת לא ממש הייתה דרך לקלוע מול הבולס אז. שח-מט. בגמר של 96' מול סיאטל הוא סיפק שתי הצגות מדהימות, ב-98' הוא נכנס לראש של קרל מלון.

היכולת של הבולס להשתמש ברודמן הפכה את הנסיון לביית שחקנים בעייתיים ללגיטימי ואפילו לסוג של פנטזיה. כולם רצו להיות אלה שיצליחו לשקם את הקריירה של השחקנים שאף אחד לא מסוגל לעבוד איתם. לא מעט שחקנים קיבלו עוד ועוד הזדמנויות בעיקר כי המקרה של רודמן ישב לכולם בראש, מדי פעם זה גם הצליח. ההימור של שיקגו על רודמן אפשר חריגה מהשבלונה והדגיש את חשיבות העבודה הפסיכולוגית עם שחקנים, זה עוד רגע בקריירה של רודמן שהשפיע מאוד על עולם הספורט אחריו.

האם ההצלחה הזאת הייתה מתרחשת בכל מקרה או שהיא תוצר של מאמן חד פעמי - פיל ג'קסון, שעוד לא נמצא השחקן שהוא לא הצליח להפוך למכונת אליפויות? לעולם לא נדע. מה שבטוח זה שהלילה הזן מאסטר הציג את דניס רודמן כחבר חדש בהיכל התהילה. מי היה מאמין.