עשור של תהילה

עונת 1986/87 הראתה לעולם מכונת קליעה שהוא עוד לא ראה, לפחות לא מאז שנות השישים של ווילט צ'מברליין. מייקל ג'ורדן, שהחמיץ את מרבית העונה שלפני כן עקב רגל שבורה, היה דומיננטי עם 37.1 נקודות למשחק בעונה הרגילה.

אבל לצד הופעות היחיד המטורפות של האלוהים של הכדורסל, גם העונה הזו הייתה העונה של הלייקרס והסלטיקס, שקבעו להן פגישה שנתית בגמר. הירוקים הגיעו הפעם עייפים בעוד הלייקרס טיילו לניצחון 1:4 בדרך לאליפות הרביעית עד אז בשנות השמונים.

משחק 4 בסדרה הזו זכור כאחד המשחקים הגדולים בתולדות הפליאופים, כאשר הלייקרס היו בפיגור 106:105 עם שניות על השעון. מג'יק ג'ונסון קלע את ההוק שוט המפורסם וסגר את הסיפור.

"אתה מצפה להפסיד בזריקת סקייהוק", אמר אחר כך לארי בירד, "אבל אתה לא מצפה שזה יבוא לך ממג'יק".

מבחינת הדראפט של 1986, אפשר לומר שהוא היה ייחודי מסיבות לא כל כך נעימות. יש דראפטים טובים יותר וטובים פחות, אבל הדראפט של 1986 הוציא מתוכו יותר מדי שחקנים שגמרו את הקריירה רע מאד. מהמוות המוקדם של לן ביאס (בחירה 2, בוסטון) ושל דראזן פטרוביץ (בחירה 13, סיבוב שלישי, פורטלנד), דרך ההתמכרויות לסמים של רוי טארפלי (בחירה 7, דאלאס), כריס ווסבורן ו-וויליאם בדפורד, ועד פציעות קשות שגמרו קריירות כמו של בראד דוהארטי - הדראפט הזה כנראה היה מקולל.

ובכל זאת, גם כמה שחקנים טובים יצאו ממנו: צ'אק פרסון (בחירה 4, אינדיאנה), רון הארפר (בחירה 8, קליבלנד), ג'ון סאלי (בחירה 11, דטרויט), ג'ף הורנאסק (בחירה 22, סיבוב שני, פיניקס), סקוט סקיילס וכן וונדל אלכסיס, בילי תומפסון, באק ג'ונסון וקן בארלו ה"אירופאים".

אני בחרתי להתמקד בדניס "התולעת" רודמן, שנבחר על ידי דטרויט רק בבחירה 27, ובבחירה הראשונה והטבעית של הקאבס - בראד דוהארטי.

הראשון הוא אולי גדול הריבאונדרים שידע הספורט שכיום מחפש עבודה בקבוצות פיניות, והשני היה הפרש הגדול מכולם עד שהגיע איזה ילד אחד בשם לברון.

נולד: 13/05/1961
כינוי: התולעת
קולג': דרום אוקלהומה מה-NAIA
גובה: 2.03 מטר


הישגים בולטים:

בעונת 1997/98 השלים 7 עונות רצופות בהן הוביל את הליגה בריבאונדים, 5 פעמים אלוף ה-NBA (פעמיים עם דטרויט ושלוש פעמים עם שיקגו), מחזיק בשיא לסדרת גמר NBA עם 11 ריבאונדים בהתקפה (חזר על השיא פעמיים במהלך גמר 1996), פעמיים שחקן ההגנה של השנה (1989/90, 1990/91), 7 פעמים שחקן חמישיית ההגנה של , ופעמיים אולסטאר.


ממוצעי קריירה:

שיחק 911 משחקים, הוריד 13.1 כדורים מהלוח כל ערב, קלע 7.3 נקודות, מסר 1.8 כדורים לחברים.


השם דניס רודמן אומר לרבים הרבה דברים שלאו דווקא קשורים לכדורסל. מחברם של שני ספרים ("רע ככל שמתחשק לי" ו"הולך על הקצה"), סלבריטי ששמו נקשר במדונה (והאיש שסיפר לעולם שמדונה היא סקס נחמד ולא יותר...), הנישואין המתוקשרים לכרמן אלקטרה ושמות גדולים אחרים. הוא אהב להתלבש כאישה, שקל התאבדות, והיום מנהל חיים עצובים משהו. לעת מצוא הוא אפילו היה מתאבק WCW. דניס רודמן הוא הכל פרט לאדם חד גוני. אבל ברשימה זו נתמקד ברודמן הכדורסלן.

רודמן בכלל לא שיחק כדורסל בצעירותו, ואפילו לא היה בגובה מתאים בשביל לשחק בתיכון. הוא עבד בעבודות מזדמנות כאשר החליט, אחרי צמיחה פתאומית לגובה, לנסות את מזלו עם כדור וטבעת.

הוא התגלגל לאוניברסיטה של דרום אוקלהומה, ושיחק בליגת ה-NAIA האיזוטרית שלוש עונות מוצלחות (25.7 נקודות, 15.7 ריבאונדים). עם זאת, הוא לא עשה רושם על אף אחד כאשר הגיע לדראפט ונשאר על הלוח עד הבחירה ה-27, בה דטרויט עשתה לו טובה ובחרה בו. גם עונת הרוקי שלו לא הייתה מרשימה, ונראה היה שהבחור יישאר אלמוני לכל ימי חייו.

אבל להיעלם מן התודעה היה הדבר האחרון שרודמן תיכנן, וכבר בעונתו השנייה החל להראות סימנים של דומיננטיות גדולה. 29 משחקים לפני סוף העונה תפס רודמן מקום בחמישייה של צ'אק דיילי, ואיתו הפיסטונס טסו עד לגמר ה-NBA, שם הפסידו בשבעה משחקים צמודים ללייקרס הגדולה. העונה השנייה של רודמן הייתה הטובה ביותר בכל הקריירה שלו מבחינה התקפית, אך הוא עדיין לא הפך למפלצת ההגנה שהיה בהמשך.

בעונה הבאה, 1988/89, רודמן הפך לכוח מוביל ומשמעותי בדטרויט, התקדם (כשחקן שישי) לממוצע של 9.4 ריבאונדים למשחק (היחיד מבין שחקני הליגה שלא פתחו בחמישייה באופן קבוע ועדיין לקח מעל 300 ריבאונדים בהתקפה). גם מבחינה התקפית רודמן עדיין היה משמעותי וקלע באחוז הגבוה ביותר בליגה, עם כמעט 60 אחוזים מהשדה. מכאן ואילך היכולות ההתקפיות של רודמן הלכו ודעכו כאשר היכולות ההגנתיות שלו מקבלות תופסות את מרכז הבמה.

בעונה הרביעית שלו הוא פתח ב-43 המשחקים האחרונים של , וסייע לילדים הרעים לנצח 39 (!) מתוכם. הוא נבחר לאולסטאר וקיבל את תואר שחקן ההגנה של העונה.

במהלך העונות הבאות הוכיח התולעת כי הוא מסוגל לעצור ולשתק כל שחקן, מגארד ועד סנטר. ב-1990/91 הוא זכה בפעם השנייה ברציפות בתואר שחקן ההגנה של השנה והמשיך להוכיח את כישורי הריבאונד המדהימים שלו, תוך שהוא רושם ממוצע של 12.5 ריבאונדים למשחק, וזאת מעמדת הסמול פורוורד.

החל מעונת 1991/92 ובמשך שבע עונות רצופות השלים רודמן את הפיכתו לגאון ריבאונד של ממש. בעונה זו הוא רשם ממוצע של 18.7 לוחות למשחק, הממוצע הגבוה בעשרים שנים בליגה (רק צ'מברליין רשם ממוצע גבוה מזה, 19.2 בעונת 1971/72, אבל אז הוא היה ענק בין גמדים). הוא שיחק 82 משחקים והוליך את רשימת הריבאונדרים של הפיסטונס 79 פעמים, היו לו 39 משחקים של 20 ריבאונדים או יותר (כולל 34 קרשים מול אינדיאנה) והחיים נראו יפים.

אולם, לא הכל היה מושלם והקריירה של התולעת לא הייתה נקייה מבעיות משמעת ובעיות כלליות רבות אחרות, שהלכו והפכו לסמל המסחרי שלו ככל שעברו השנים. אחרי עזיבתו של דיילי, התולעת החל להביע אי שביעות רצון, וכן החל לסבול לראשונה בקריירה מפציעות ומדכאון.

רודמן נשלח בטרייד ,לסן אנטוניו בתמורה לשון אליוט ובעונת 1993/94 החל את ההתחרפנות והיחצנות שלו כשכמה פעמים בעונה צבע השיער משתנה. הסטטיסטיקה מראה שסן אנטוניו נהנתה בעיקר כאשר רודמן היה בבלונד, אז ניצחה 35 משחקים והפסידה רק 14.

רודמן ודייויד רובינסון השלימו זה את זה, אבל ההתקפה לא הייתה מספיק טובה, והספרס הודחו כבר בסיבוב הראשון של הפלייאוף.
גם בעונה הבאה רודמן המשיך להיות חיית ריבאונד, אבל סבל יותר ויותר הרחקות, שערוריות מחוץ למגרש, ולא הצליח לסייע לרובינסון לעבור את יוסטון בגמר המערב. בספרו הוא תיאר את הרכורוכיות וחוסר המנהיגות של האדמירל, והרבה להטיח בגרג פופוביץ', הג'נרל מנג'ר דאז, שהוא אינו מבין בכדורסל.

לסן אנטוניו זה הספיק והתולעת נשלחה בטרייד לשיקגו של ג'ורדן המתקאמבק בתמורה לסנטר וויל פרדו. בשלוש העונות הבאות רודמן המשיך להוביל את הליגה בריבואנדים, והשלים עוד שלוש אליפויות עם הבולס, בדרך לחמש סך הכל. היכולת ההגנתית שלו והיכולת שלו להוריד כדורים מן הזכוכית סבלו ירידה, במקביל לעליה משמעותית נוספת בכמות הפציעות/הרחקות/שערוריות מהן סבל.

לפני השלמת המהלך שאלו בהנהלת הבולס את ג'ורדן ופיפן אם הם מסכימים לצרף את התולעת והשניים השיבו בחיוב. בסך הכל הוא השתלב היטב בתלכיד של השוורים, ותרם תרומה משמעותית למאמץ הת'רי פיט השני של הקבוצה. בגמר של 1996 נגד סיאטל מירר רודמן את חייהם של הסוניקס והוריד עוד ועוד כדורים חוזרים בהתקפה, עד שהמאמן ג'ורג' קארל הורה לשחקן שלו להישאר עליו ולא לעשות דאבל טים, משמע היה קלעי גדול.

בגמרים של 1997 ו-1998 מול קארל מלון והג'אז, הרבה רודמן לעצבן את היריבים שלו ונכנס לכמה עימותים שהיו אמורים להוציא את יוטה משווי המשקל. לפעמים זה עבד בכיוון ההפוך, ובאליפות השלישית כבר היה לו תפקיד שולי בלבד, אחרי שהחמיץ משחקים רבים בגלל שבעט בצלם.

בשתי העונות שלאחר הפירוק של הבולס הגדולה רודמן שיחק פחות ופחות. הוא הגיע ללייקרס ב-1999 וששוחרר גם ממנה בדרך לדאלאס.

בסופו

נולד: 19.10.1965
כינוי: הביג דוקי, הוץ'
קולג': צפון קרוליינה
גובה: 2.13 מטר


הישגים בולטים:

שחקן חמישיית הרוקיס של הליגה (1987), 5 פעמים אולסטאר, פעם אחת שחקן החמישייה השלישית של הליגה (1992), שני באחוזי קליעה בליגה (1993).


ממוצעי קריירה:

שיחק 548 משחקים, קלע 19 נקודות למשחק (ב-53 אחוזים מהשדה), הוריד 9.5 כדורים מהזכוכית בכל ערב, מסר 3.7 כדורים לחברים.


בראדלי לי דוהארטי הוא הסמל הגדול של קליבלנד לדורותיה, והיה עמוד התווך של הקבוצה הגדולה ביותר בתולדות הקאבס הצנועים, לצד מארק פרייס ולארי נאנס. הקריירה שלו הייתה קצרה מאד, קצרה מדי, אבל גם במספר מועט של שנים ומשחקים, הוא הותיר רושם גדול. אלמלא סבל מחולשה פיזית וגוף שביר, יכול להיות שהיינו רואים את הקאבס מגיעים רחוק יותר.

הקריירה של דוהארטי החלה בגיל 16 הרך, באטר הילס של צפון קרוליינה. כבר אז, בגילו המוקדם, שמו לב אליו כיוון שממדי גופו היו חריגים יחסית לגילו ובידלו אותו כפוטנציאל לעתיד. הוא החל את דרכו בקבוצה של דין סמית', שלא האמין בשחקנים צעירים מדי, אך בכל זאת פילס את דרכו אל התודעה ואל קריירה מוצלחת שהגיעה לשיאה בעונת הסניור שלו, אז קלע למעלה מעשרים נקודות למשחק.

ההצלחה הזו, ועוד בקבוצה כמו צפון קרוליינה, לא נעלמה מעיני מנהלי הקבוצות ב-NBA, וכאשר הגיע מועד הדראפט של שנתון 1986 הסנטר המוכשר נבחר ראשון, והצטרף לרון הארפר, ג'ון "הוט רוד" וויליאמס ומארק פרייס - כולם רוקיס.

עונת הרוקי של דוהארטי הייתה מוצלחת מאוד, והוא סיים אותה בנבחרת הרוקיס של הליגה. תוך שנה אחת הפך הסנטר הוורסטילי והצעיר של הקאבס לסנטר המוביל של הקבוצה, וכן לחבר בקבוצת העילית של הסנטרים בליגה בכלל. מבחינה קבוצתית, אגב, הקאבס היו פשוט על הפנים, וסיימו אחרונים במזרח, אבל האוהדים היו מרוצים מכיוון שדוהארטי, וכן הארפר וויליאמס נבחרו לחמישיית הרוקיס בליגה, מה שהפיח תקוות רבות בלבבות, ובצדק.

כבר בעונה הבאה הקאבס הלכו והשתפרו, ולאחר טרייד גדול ששלח את הרוקי קווין ג'ונסון (פלוס טיירון קורבין, מארק ווסט ובחירת דראפט) תמורת לארי נאנס ומייק סאנדרס, הקבוצה החלה לחשוב פלייאוף, למרות שהפסידה כבר בסיבוב הראשון לבולס של מייקל ג'ורדן, בסדרה שבה כל המשחקים הוכרעו לטובת המארחות. הבולס נהנו מיתרון הביתיות וניצחו, אולם דוהארטי והחברים החלו להתחבר לקראת הישגי השיא שלהם.

בעונה הבאה, עונת 1988/89, הקבוצה המשיכה במגמת השיפור והגיעה פעם נוספת לפלייאוף, רק כדי לפגוש שוב את שיקגו של מייקל. על הסדרה הזו כדאי להתעכב עוד רגע אחד. המשח החמישי הותיר אחריו את אחד מסלי הפלייאוף המפורסמים והגדולים ביותר בהיסטוריה של ה-NBA. בפיגור נקודה בשניות הסיום, מספר 23 קיבל כדור מהחוץ, כידרר ביד שמאל לאיזור קו העונשין וקלע על קרייג הילו את סל הניצחון של המשחק (101:100) והסדרה.

בראיונות שאחרי המשחק דוהארטי המתוסכל ירה משפט אלמותי: "אנחנו מנסים ומנסים, אבל זה פשוט קשה לעצור את הבחור הזה". אכן כן, בראד, אכן כן.

גם בעונה הבאה הקאבס העפילו לפלייאוף, ושוב הודחו כבר בסיבוב הראשון, בפעם השלישית ברציפות. העונה הזו מבחינת דוהארטי הייתה רצף ארוך של פציעות וכאן הופיעו הסימנים הראשונים לסיום הקריירה המוקדם כל כך של הסנטר החביב.

גם עונת 1990/91 נראתה אותו דבר, כאשר דוהארטי המשיך להיפצע, וכל שחקני הקבוצה החמיצו 241 משחקים סך הכל ואת הפלייאוף הם ראו, כמו שאומרים, בטלוויזיה.

אחרי שנתיים קשות במיוחד הקאבס התחברו סוף סוף כדי לתת את העונה הטובה ביותר שלהם בהיסטוריה, והטובה ביותר של דוהארטי בפרט. ללא פציעות מיוחדות, סוף סוף, הקבוצה ניצחה 57 משחקים בעונה הרגילה, 24 יותר מאשר בשנה שלפני כן וסיימה במקום השני במזרח.

לראשונה מזה 16 שנים עברה הקבוצה סיבוב, וגם שרדה סדרה של 7 משחקים מול הסלטיקס כדי להעניק לאוהדים את סדרת הגמר האחת והיחידה שלהם מאז ועד היום - מול הבולס. במשחק השביעי מול הסלטיקס, שהיה גם המשחק המקצועני האחרון של לארי בירד, הקאבס טיילו לניצחון 104:122, הרבה בזכות 27 נקודות של דוהארטי, שהיה בשיאו.

שישה משחקים הספיקו לאלוהים כדי להדיח את הפרשים המאוכזבים בדרך לאליפות ראשונה משלוש רצופות. דוהארטי, מבחינה אישית, זכה להיכלל בחמישייה השלישית של הליגה, בסיומה של העונה האישית הטובה ביותר שלו בקריירה.

בעונת 1992/93 דוהארטי סבל מבעיות ברכיים בחלק הראשון של השנה, אך היה בריא בחלק השני כדי לתת לקאבס את המקום השני במזרח, שנה שנייה ברציפות. בפליאוף הם עברו את ניו ג'רזי בסיבוב הראשון בדרך לסיבוב השני. מי חיכה להם שם? ניחשתם?

לפני הסדרה מול הבולס בעונה זו, טענו הקאבס כי הם מרגישים שזו השנה שלהם, לאור העובדה שמתוך חמשת משחקי העונה הרגילה, הם לקחו שלושה. אבל פלייאוף זה סיפור אחרי לגמרי, והפעם השוורים טיאטאו את היריבה שלהם, והכניסו אותה לפנתאון הלוזרים של ה-NBA. המשחק האחרון הסתיים בעוד סל ניצחון של הגדול מכולם, כשהקהל המקומי שוב משתתק ולא מאמין למראה עיניו.

וזהו, אמנם רק בן 28, בשער הכניסה לתקופה היפה ביותר בקריירה, בראד דוהארטי נאלץ לפנות מקום לצעירים יותר עקב פציעת גב שלא איפשרה לו להמשיך לעסוק בספורט בו הצטיין כל כך. דוהארטי שיחק בקליבלנד 8 עונות, ובכולן, פרט לשלוש, הוליך את רשימת קלעיה. ב- 5 עונות רצופות בהן שיחק ללא פציעות מיוחדות הקבוצה הגיעה לארץ המובטחת של הפלייאוף ולאחר מכן חזרה למעמד של קבוצה בינונית. דוהארטי היה ונשאר סמל בקבוצה שתלתה את גופיית המשחק שלו, 43, בראשון למרץ 1997. דוהארטי משמש כיום כפרשן ב-ESPN.