פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        חמישיית החמישיות - דטרויט

        וואלה! ספורט תגיש לכם מדי שבוע את החמישיות הגדולות ביותר של קבוצות העלית ב-NBA. יוצאים לדרך עם דטרויט פיסטונס, קבוצה של שתי קדנציות עיקריות וגם אמצע לא רע בכלל

        בסדר, אז עברנו את הדראפט, ודומה כאילו גם התקופה הלחוצה יותר של שוק ההעברות והשחקנים החופשיים כבר מאחורינו. באופק אפשר להריח את עונת 2009/2010 עושה את צעדיה האיטיים, אלא שעד נובמבר יש כמה חודשים של פגרה שעלינו לצלוח. ועד כמה שכיף להיאחז בשיחות של למאר אודום עם הלייקרס כסוג של חדשות ומקור עניין, קשה להכחיש את העובדה שפגרת ה-NBA היא, ברובה, מעט אנטי-קליימטית.

        אם כך, בנסיון נואש להפיג את השקט היחסי, וואלה! ספורט החליטה להגיש לכם את פרוייקט "חמישית החמישיות" - שיביא לכם מדי שבוע את חמשת השחקנים הטובים ביותר של מועדוני העלית של הליגה, לפי העמדות בהן כיכבו.

        לא חסרים שחקני עבר גדולים בליגה הזאת - ליגה שייצרה אגדות ומיתוסים, ליגה שמתעקשת לנסות לייצר כאלה חדשים - בדרך כלל על חשבון העבר. אז כדי לעשות סדר, הגיע הזמן לבחור את הטובים ביותר. ורגע לפני שאנחנו נאלצים להכריע מי היה רכז יותר גדול - סטיב נאש או קווין ג'ונסון, בואו נתחיל את הפרוייקט עם דטרויט פיסטונס, קבוצה עם הווה בינוני ועבר מפואר. קבוצה שהביאה לנו שתי גרסאות שונות של ה"באד בויז". אז איפה עומדים הילדים הרעים המקוריים לעומת אלה של שנות האלפיים? ואיפה נכנסים דייב דה-בושר, דייב בינג, ג'רי סטקהאוס ואחרים למשוואה? ובכן, מיד תגלו. נשארתם עם השגות? הרגישו חופשי להשאיר לנו טוקבק נזעם ולהגיד את דעתכם. קדימה, יוצאים לדרך.

        רכז: אייזאה תומאס

        קדנציה בקבוצה: 1982 – 1994 (כל הקריירה)

        רזומה: 2 אליפויות, MVP של סדרת הגמר, 3 פעמים בחמישיית העונה, פעמיים בחמישיית העונה השנייה, 12 הופעות אולסטאר.

        מודל אופטימלי: 1990 (18.4 נקודות, 9.4 אסיסטים)

        בינינו, לא בחירה קשה במיוחד. הרכז השני בטיבו בעידן המודרני ואחד מחמשת הטובים ביותר אי פעם. רק מג'יק עלה עליו, אבל מג'יק היה תופעת טבע בגודל לא הגיוני לרכז; אייזיאה הצליח להטיל מורא תוך הטלת צל קטן בהרבה. הרבה לפני שהוא הפך לבדיחה לאומית כמאמן ומנהל, תומאס הוביל את הבאד בויז לשתי אליפויות בעידן איכותי וגם פיזי מאוד, הרבה ב"אשמת" הקבוצה בה שיחק. הנטל על גופו הקטן של הווינר והמנהיג הגדול קיצר את הקריירה שלו, וגרם לכך שאייזאה החל לדעוך עוד לפני גיל 30. עוד לפני כן, ידע לשלוט במשחק הן כמוסר והן כקלע. ב-1985 הוביל את הליגה עם 14 אסיסטים למשחק. בגמר של 1988 נגד הלייקרס קלע 25 נקודות ברבע אחד על קרסול נקוע.

        מועמדים נוספים:
        ובכן, אין ממש. בהיסטוריה של הפיסטונס עוד לא נמצא מי שידגדג זיק כבכיר הרכזים. לא צ'ונסי בילאפס, לא אחרים.

        שוטינג גארד: ג'ו דומארס

        קדנציה בקבוצה: 1986 – 1999 (כל הקריירה)

        רזומה: 2 אליפויות, MVP של סדרת הגמר, פעם אחת בחמישיית העונה השנייה, פעמיים בחמישיית העונה השלישית, 4 פעמים בחמישיית ההגנה, פעם אחת בחמישיית ההגנה השנייה, 6 הופעות אולסטאר.

        מודל אופטימלי: 1991 (20.4 נקודות, 5.5 אסיסטים)

        דומארס היה המקצוען האולטימטיבי. ביקשתם, קיבלתם: קליעה, ניהול משחק, שמירה הדוקה על כוכב היריבה. לא היה שותף הולם יותר לאייזיאה בקו האחורי. למרות המספרים הנאים, קשה לבחון את דומארס דרך הסטטיסטיקה; הוא עשה כל כך הרבה יותר. בהיכל התהילה מסכימים, ודומארס כבר שם. למרות גדולתו, מעמדו בחמישייה פגיע יחסית, בעיקר לאור העובדה שהיו עוד גארדים מעולים בהיסטוריה הארוכה של הפיסטונס, ואת אייזיאה הרבה יותר קשה להדיח (עובדה שנכונה בנסיבות אחרות, כפי שיעידו אוהדי הניקס).

        מועמדים נוספים:
        עוד לפני שמונה לראש העיר, דייב בינג היה חתיכת שחקן, שלצערו לא זכה לשחק בקבוצות הגדולות של הפיסטונס. למרות זאת, בחירות להיכל התהילה ול-50 הגדולים של הליגה פחות או יותר יסבירו עד כמה טוב הוא היה כקומבו גארד. ההיסטוריה של דטרויט ידעה גארדים אולסארים נוספים, כגון ריפ המילטון, ג'ימי ווקר (אביו של ג'יילן רוז) וג'רי סטאקהאוז, אבל אף אחד מהם לא משתווה לקלאסה של דומארס.

        סמול פורוורד: גרנט היל

        קדנציה בקבוצה: 1995 – 2000

        רזומה: פעם אחת בחמישיית העונה, 4 פעמים בחמישיית העונה השנייה, 5 הופעות אולסטאר.

        מודל אופטימלי: 1997 (21.4 נקודות, 9 ריבאונדים, 7.3 אסיסטים)

        לגרנט היל לא חסרו מהללים בתקופתו בדטרויט. אלא שבאותה נשימה, גם מקטרגים לא היו חסרים לו. למרות מספרים מרהיבים, היל מעולם לא ניצח סדרת פלייאוף. למזלו, אני שייך למחנה המהללים, לכן הוא נכנס. בתחילת הקריירה שלו, היל נראה כבדרך לגדולה. אחרי שעזב את הפיסטונס התגלה כי הוא סובל מקרסוליים מפלסטלינה והקריירה המבטיחה נתקעה על מסלול ההמראה.

        אני מעדיף לזכור אותו צעיר, אוגר טריפל דאבלים על ימין ועל שמאל כשעוד היה ההבטחה הגדולה - לא רק של הפיסטונס, כי אם של הליגה כולה. היל שיחק כסמול פורוורד אבל היה למעשה הרכז בפועל; הכל עבר דרכו. האחרים היו בסך הכל צריכים לשמור חזק ולקלוע את השלשות החופשיות שהוא סידר להם. לטעמי, מדובר באחד החודרים הגדולים בהיסטוריה של המשחק.

        מועמדים נוספים:
        ג'ורג' יארדלי היה כוכב הקבוצה שהגיעה פעמיים לגמר בשנות החמישים, ולא בכדי הוא מתכבד כחבר בהיכל התהילה. מועמד אחר הוא ביילי האוול, שקלע הרבה נקודות בשנות השישים לפני שעבר לקחת אליפויות בסלטיקס.

        פאוור פורוורד: דניס רודמן

        קדנציה בקבוצה: 1987 - 1993

        רזומה (רק בדטרויט): 2 אליפויות, פעמיים שחקן ההגנה של השנה, חמישיית העונה השלישית, 5 פעמים בחמישיית ההגנה, 2 הופעות אולסטאר.

        מודל אופטימלי: 1992 (9.8 נקודות, 18.7 ריבאונדים)

        שחקן הגנה אדיר ומגוון. הריבאונדר הגדול בהיסטוריה. אנחנו מקבלים אותו כאן בשלב שפוי יחסית בחייו, ורגע לפני שהקריירה שלו נסקה באמת.

        מועמדים נוספים:
        אזכור של כבוד מגיע לדייב דה-בושר, מאמן-שחקן בשנות השישים שהיה למאמן הצעיר בהיסטוריה בגיל 24, ואף חלטר כפיצ'ר בבייסבול. היה מגדולי שחקני ההגנה בדורו אבל את תהילתו השיג בעיקר בניקס, לכן נפקד מקומו מהרשימה הנוכחית. שחקן נוסף שראוי לאזכור קצר הוא ראשיד וואלאס, אלא שלצד היכולת המפעימה לפרקים, 'שיד ראוי גם ללא מעט ביקורת. הוא הפגין מידה רבה של יהירות, וכמו ברוב הקריירה שלו, לא היה טוב כפי שציפו ממנו, או כפי שציפה מעצמו.

        סנטר: בוב לניר

        קדנציה בקבוצה: 1971 – 1979

        רזומה: 7 הופעות אולסטאר

        מודל אופטימלי: 1974 (22.5 נקודות, 13.3 ריבאונדים, 4.2 אסיסטים, 3 חסימות)

        סנטר קצת נשכח משנות השבעים. חבר בהיכל התהילה. פיזי, מאסיבי ועם זאת טכני. מסוג הסנטרים שנדמה שלא מייצרים יותר.

        מועמדים נוספים:
        קשה שלא להתייחס לבן וואלאס, שחקן שעלה במהירות ממעמד האנדרייטד המיתולוגי ועד לקטלוגו כאוברייטד. עכשיו הוא שוב פעם קצת אנדרייטד, כשצריך להעריך את התרומה שלו בדיעבד. ככה זה: נדנדת ההערכה לעולם לא מתייצבת לחלוטין עם שחקנים ייחודיים כוואלאס. מלבדו, מילה טובה מגיעה גם לביל ליימביר, שזכה ליותר הצלחה קבוצתית מלניר אבל היה שחקן פחות טוב. ליימביר זכור כמייצג של הבאד בויז - שחקן מלוכלך ומאוד אינטליגנטי, ריבאונדר מצויין ו-4 פעמים אולסטאר. ועם זאת, לחמישיה שלנו נכנס סנטר יותר קונבנציונאלי.

        מאמן: צ'אק דיילי

        ארכיטקט הבאד בויז וחוקי ג'ורדן. המורה לספרות שידע להסתדר עם כל הפסיכים והבריונים בקבוצה המפורסמת ההיא (כלומר, עד שפגש את דריק קולמן והרים ידיים). המאמן שתמיד היה יותר גדול מעצמו, המאמן שהפך את הקבוצה לגדולה מכל השאר. אחראי על הדרים טים המקורית של 1992. נפטר לאחרונה מסרטן, והלך לעולם הבא כאחד מגדולי המאמנים אי פעם. גם לארי בראון עשה עבודה גדולה עם הפיסטונס, אבל לזמן קצר בלבד, קצת לפני שהחל להמאיס את עצמו על העולם כולו.

        מבט לעתיד: האם החמישייה הזאת עתידה להשתנות בשנים הקרובות?

        האמת, זה לא ממש נראה ככה. מהפיסטונס הנוכחיים, אף אחד לא מאיים או יאיים על מקום בחמישייה המפוארת הזו. אלא אם כן אתם מאמינים ברודני סטאקי - ואני לא, בטח לא עד כדי כך. זו דטרויט החדשה, וזה ניתן להבנה: הרי מדובר בקבוצה שהולכת לבניה מחדש. ולא, לא נראה כאילו ההחתמות של בן גורדון וצ'רלי וילנואבה ישנו את המאזן ההיסטורי באופן מהותי. אבל אתם יודעים מה, אין מה לדאוג: זה אומר הרבה יותר על אייזאה, דומארס ולניר מאשר על גורדון, וילנואבה ופרינס.