וינסנט אניימה על הפועל תל אביב: "פעם ראשונה שקראו לי בן זונה"

כשני קילומטרים מהגבול עם בלגיה, סמוך לכפר קטן ונידח בצפון האפרורי של צרפת, שוכן מגרש האימונים המפואר של קבוצת הכדורגל של ליל, הדאבליסטית הצרפתית. גשם דק מזרזף בחוץ, והשוער החדש של הקבוצה, וינסנט אניימה, בדיוק יצא מהסאונה החמה שבחדר ההלבשה, מצוחצח למשעי ולבוש בקפידה.

מישהי יכולה יעצור את פ.ס.ז' העונה?
מה מחכה לבן שהר באוקזר?
ואיך ישתלב עדן בן בסט בברסט?
כל תולדות הישראלים בליגה הצרפתית

ברקע מצטופפת קבוצה גדולה של כתבים וצלמים, שמחכים להגעתו של מאמן הקבוצה למסיבת העיתונאים המיוחדת לקראת פתיחת העונה. הם מביעים את מורת רוחם על כך שדוברות המועדון מאפשרת להם להגיע למתקן האימונים רק פעמיים בשבוע – בשלישי ובחמישי. בתגובה, דוחקת בהם הדוברת הצעירה והאנטיפטית להחריד להיכנס לחדר הישיבות, ובינתיים מפנה את וינסנט ואותי לחדר צדדי לצורך קיום הראיון שלנו.

"וינסנט, ליד הלוקר מחכה לך אריזה עם מוצרים של אדידס", זורק לעבר אניימה אחד מאנשי המועדון שפוגש בו באקראי, ואניימה מהנהן לאות אישור. "כמו שאתה רואה זה מועדון אדיר. זה לא מה שיש לנו בישראל", אניימה מסביר לי. "זה הרבה יותר מקצועי – האנשים, ההנהלה, המתקנים, זה דבר אחר לגמרי". בקיצור, זה לא וולפסון.

לאניימה היו כמה אפשרויות לקראת הקיץ, אבל הוא בחר דווקא בליל, הקבוצה שבאמתחתה שוער ותיק ומצוין בדמותו של מיקאל לנדרו – אולי אתם זוכרים אותו ממונדיאל 2006. נשאלת השאלה מדוע לאחר כל כך הרבה שנים בהן חלם על מעבר לאירופה, וכשהוא כבר בן 29, בחר אניימה דווקא במועדון בו ברור לו שיהיה קשה לתפוס את אפודת השוער הראשון.

"לכל המועדונים שהייתה לי אפשרות להגיע אליהם כבר היו שוערים טובים מאוד", הוא מסביר. "טוטנהאם, פורטו, ויאריאל. הקבוצה היחידה שלא היה לה, ובאמת התלבטתי לגביה, הייתה חטאפה, אבל לא הייתי בטוח שהם בכלל יישארו בליגה. הכל בחיים זה הימור, הכל זה החלטות. אני לקחתי הימור וזו התוצאה שלו.

"אני לא יודע מה יקרה העונה, עוד לא יודעים איזה תצוגות יתנו השחקנים ומה המאמן יחליט. כרגע הוא (מיקאל לנדרו) מעליי. אחת, כי הוא זכה איתם באליפות בעונה שעברה, ושתיים, כי הוא כאן הרבה מאוד זמן. חוץ מזה, אי אפשר לקחת ממנו את זה שהוא שוער מצוין, איכותי מאוד. אתה צריך לראות אותו באימונים, איזה הצלות הוא עושה. כשאתה מתחרה במישהו טוב אתה לא מקנא, אם הוא לא טוב זו מתחילה להיות בעיה. כרגע הוא מדורג לפני. כל עוד הוא משחק, אני אתמוך בו כל הזמן.

"אני אתרום את החלק שלי מתי שיקראו לי", הוא מבהיר. "אם יתנו לי מחר הזדמנות לשחק, אני אעלה ואעשה מה שאני יכול, אבל הדבר הכי חשוב זו הצלחת המועדון. אני לא שם את עצמי בחזית כמו שעשיתי בהפועל. בהפועל שאפתי למעבר גדול, אז ניסיתי להתבלט. לא רציתי, למשל, שיבקיעו לי יותר מככה וככה שערים בעונה. הייתה לי מטרה אישית, לעשות צעד גדול לאירופה. עכשיו כבר עשיתי את הצעד הגדול ואני לוקח את הזמן, מכין את עצמי ומחכה להזדמנות שלי".

אניימה מודה כי הוא לא מורגל לסטטוס החדש שלו כשוער שני. "זה שונה בשבילי", הוא אומר, "אני יותר מ-10 שנים לא ידעתי מה זה ספסל, ופה במשחק הידידות ישבתי פתאום על הספסל. אבל אלה החיים, לכל דבר יש את הזמן שלו".

לגבי המטרות של הקבוצה השנה אחרי עונה מושלמת אשתקד, אומר אניימה: "אנחנו רוצים קודם כל להבטיח שוב את ההפעלה לליגת האלופות (מקומות 3-1 בליגה הצרפתית – א"ב), ואחר כך לראות אם אנחנו יכולים להשיג את מה שהשגנו בעונה שעברה (זכייה בדאבל - א"ב). זה יהיה קשה, אבל צריך להתחיל את העונה, להשיג תוצאות ואז אי-אפשר לדעת כבר מה יהיה. לגבי העומס, עדיין מוקדם להגיד איך נתמודד עם זה".

אניימה, אם כך, נראה ונשמע מאושר מהחיים החדשים שלו בליל. באמת נדמה כי עבורו, הצעד הגדול של הקריירה שלו כבר נעשה, וכעת זה כבר בידי שמיים, או יותר נכון בידיים של המאמן, רודי גרסייה.

עם זאת, שלוות הנפש שהוא מקרין משתנה באחת כשהוא נזכר בעונה האחרונה שעבר בהפועל תל אביב. יש לו בטן מלאה על היחס שקיבל מהאוהדים ומההנהלה של המועדון. הטענות שהוא פברק פציעה בגבו כדי לא לסכן את המעבר שלו לליל העליבו אותו עמוקות והדבר ניכר בארשת פניו ובקולו. הוא חוזר שוב ושוב על תחושות האכזבה והכאב על כך שלא נפרדו ממנו כמו שצריך, שלא אמרו תודה, וביושבו מרחק כמה אלפי קילומטרים מתל אביב, הוא מגלה את אשר על ליבו מבלי לברור מילים.

"זו הייתה הפעם הראשונה שקראו לי בחיים שלי בן זונה", הוא מזכיר את הקללות שחטף מאוהדי הקבוצה באחד האימונים. "וזה פגע בי. אני לעולם לא אסלח ולא אשכח את היום הזה. הם הגיעו למגרש והתחילו לצרוח, לקרוא לי בשמות ולצעוק עליי. זה כאב מאוד, אני נאבקתי בשביל הפועל, הקרבתי בשביל הפועל, וזה היה כל כך כואב לראות אוהדים שאתה מתאמץ בשבילם קוראים לך בן אלף זונה ומניאק וכל הבולשיט הזה. זו התקופה הכי גרועה שהייתה לי בכל השנים שלי בישראל.

"זה מאכזב שזה הסתיים ככה עם הפועל", הוא ממשיך. "אני מאוד מאכזב שהאוהדים לא אמרו לי תודה על ארבע שנים, ולא נתנו לי את ההזדמנות לומר להם תודה בחזרה. גם המועדון אפילו לא אמר לי תודה על השנים שלי. המאמן והשחקנים באו באופן אינדיווידואלי והודו לי, אבל הקבוצה כקבוצה והאוהדים לא אמרו לי שום תודה, ומאוד מאוד התאכזבתי".

אניימה לא חוסך ביקורת גם מההנהלה של הפועל: "למה כל כך נפגעתי מהמצב הזה? כי ההנהלה לא נעמדה מאחורי ואמרה לאוהדים שאני פצוע. לא יודע למה, הם יגידו לך. כל התקופה שהאוהדים קיללו אותי, זו הייתה חובת הנהלה לשחרר הודעה לתקשורת שווינסנט פצוע ולא מזייף. הרופאים ידעו על זה, כולם ידעו על זה, אבל הם לא עשו את זה.

"זה מה שקיבלתי בסוף כל התקופה שלי בישראל, אולי זה הגמול שלי על זה שנשארתי בישראל יותר מדי. הם (הפועל) פשוט רצו אותי בחוץ, וזה ממש כואב שהם לא נתנו לי הזדמנות לומר שלום, אם היו נותנים לי, הייתי האיש הכי שמח בעולם.

"הם כן נפרדו מדגלאס דה סילבה (ערכו עבורו מסיבת פרידה – א"ב), ראיתי את התמונות. אם הם עשו זאת בשבילו ולא בשבילי, אז יש כאן בעיה. רציתי לסגור את הפרק הזה ולעבור הלאה, אבל אולי הם לא אהבו אותי אף פעם, או שאולי לא הייתי מספיק טוב בשבילם".

שני אנשים שאין לאניימה מילה אחת רעה להגיד עליהם הם המאמן אלי גוטמן ומאמן השוערים גבי בורשטיין. עם שניהם, אגב, הוא שומר על קשר טלפוני רציף עד היום. "אם אלי (גוטמן) וגבי (בורשטיין) היו נשארים בהפועל, הייתי רוצה לשחק שם עד סוף הקריירה שלי. גוטמן לקח אותי תחת חסותו, התנהג אלי כמו בן, הוא היה ממש כמו אבא בשבילי, הייתה לנו מערכת יחסים כזאת. הוא היה כל כך מדהים אליי, הוא איש כל כך טוב, אתה לא יודע עד כמה הוא טוב. יש לי כל כך הרבה כבוד אליו, אם תהיה לי פעם הזדמנות להחזיר לו, אעשה זאת".

אניימה מבהיר שיותר משהוא עזב את הפועל, הייתה זו הפועל שהעזיבה אותו. לדבריו, פשוט לא רצו שהוא יישאר בין כותלי וולפסון. כשאני שואל אם היה נשאר במשכורת של אפולה אדל, השוער החדש של הפועל, המוערכת בכמיליון דולר לעונה, הוא משיב: "לא יודע כמה הוא מקבל, אבל כל מה שהוא מקבל בהפועל, הם חשבו שאני לא שווה את זה. הם חשבו שהם גדולים מדי בשבילי. ידעתי שזה נגמר עם הפועל כי הם לא הציעו לי חוזה חדש. הם לא דיברו איתי, לא הזכירו כסף, רק אמרו כל הזמן: 'אנחנו נתקשר אליך, נדבר איתך', אבל אף אחד לא עשה את זה.

"זה פשוט פגע בי. אני באמת אהבתי את הפועל בכל ליבי, אבל הייתי חייב לעזוב כי לא הציעו לי חוזה. לא רציתי לחתום באף קבוצה אחרת, אם היו מציעים לי משהו, אז בטח שהייתי שוקל להמשיך בקבוצה. אבל עכשיו אני צריך להמשיך הלאה בקבוצה החדשה שלי, בחיים החדשים שלי".

הפועל תל אביב בוואלה! ספורט