ישראל זה לא רק בניון: על הקיץ המוצלח של הכדורגלן הישראלי

שגרירי ישראל בכדורגל האירופאי, מסע מיוחד

בשעה שעסקנים קטנים הוגים פשרות קטנות בנוגע לסוגיות גדולות כמו מבנה הליגות, בזמן שקבוצות חשובות בכדורגל הישראלי מקבצות נדבות בקיץ הזה כדי להמשיך את קיומן, אפשר לראות מאחורי הדחפורים אירוע מסוג אחר לגמרי. אירוע שאין להתייחס אליו כמו אשליה: הרומן של הכדורגל האירופי עם הכדורגלן הישראלי קופץ כיתה בימים אלו ממש. רשמית וסופית: הכדורגל האירופי כבר לא מבטיח אופק ממשי רק לשחקני העל שלנו – אוחנה, רוזנטל, ברקוביץ', בניון - אלא הוא פוזל ברצינות אמיתית גם לשחקנים כמו תומר חמד וערן זהבי. בעבר השחקן הישראלי היה מתרגש באמת רק מהצעה קוסמת בליגה בכירה באירופה, היום שחקנים כמו מאור מליקסון מוכיחים שאפשר גם אחרת. התוצאה: הביקוש גדול יותר, ההיצע גדול יותר, ואפשרויות הרווח של כולם – כולל הליגה והנבחרת – גדולות יותר.

את תחילתו של השינוי המבורך חייבים לזקוף קודם לאליניב ברדה, שמקיים קריירת משחק מכובדת, מרשימה ומספקת, בקבוצה בינונית וליגה בינונית. ברדה היה חלק מהמבול הישראלי לבלגיה, אבל היציבות החריגה שלו בנוף פתחה בצורה מסוימת את העיניים. ואז הגיעו בירם כיאל, אלמוג כהן ומאור מליקסון, שההצלחה שלהם בקבוצות שהיו עד היום מחוץ לסקאלה הקבועה לא רק שפתחה שערים, זה כבר טריוויאלי, אלא גם העניקה ביטחון להרבה מאוד שחקנים ישראלים מסוגם שכדאי להם לנסות ואפשר גם להצליח. לשלושתם, מי יותר ומי פחות, לא נתנו סיכוי גדול להצליח. מקומות כמו ויסלה קרקוב ונירנברג נראו אפורים וקודרים, סלטיק נראתה גדולה מדי על כיאל, אבל דווקא מהם הגיעה הבשורה. בזכותם שחקנים כמו איתי שכטר לוקחים החלטות נכונות ומעדיפים את הליגה הגרמנית על פני הליגה האנגלית, בזכותם קבוצות מכובדות ביבשת נלחמות, ממש נלחמות, על תומר חמד.

את עוצמתו של הלבלוב הזה אפשר לחוש לא פחות דרך מספר השחקנים שאמורים לשוב הקיץ ממסע אירופי שהיה מוצלח בעיקר מבחינה פיננסית. הכמות הזו הקיץ היא מזערית, זניחה. השגריר הכי משמעותי שאולי ישוב הוא תמיר כהן, לצערנו בנסיבות טרגיות אישיות. שחקנים כמו שלומי ארבייטמן, שעברו עונה הפכפכה ולא קלה, כבר לא ממהרים לשוב לזרועות ליגת העל, ואפילו מנפצים את קלישאת ה"לא יוכל להסתדר בלי האוכל של אימא". גם ליאור רפאלוב מוכן להצטרף לליגה לא לגמרי אטרקטיבית כמו זו שארבייטמן משחק בה, ומשדר כלפי חוץ שהוא מעדיף אותה על פני ביקור נוסף עם מכבי חיפה בליגת האלופות. קשה שלא לקרוא לזה מהפכה, אבל מי שבאמת יוכלו להפוך זאת למהפכה של ממש, מהפכה שתדלג מעל כל הנזקים העתידיים שעסקני הענף רוקמים בימים אלו, הם חמד, זהבי, בן בסט, צעירי, ורמוט, ובתקווה גדולה גם שכטר ואחרים. אם הם ימשיכו את מגמת ההצלחה הזו ויהפכו אותו למציאות שלא מוטלת בספק, זו תהיה בשורה לא פחות חשובה ואולי אפילו יותר מאירועי השיא המוכרים בתולדות השגריר הישראלי, כמו הגמר של אלי אוחנה במדי מכלן מול אייאקס והשער של יוסי בניון במדי ליברפול מול ריאל מדריד. אם תרצו, הבשורה על פי מליקסון.

את היחס של אלי טביב לאיתי שכטר אסור להגדיר רק ככפיות טובה או שגעון פרטי של אדם, זו סכנה ממשית לעונה הקשה שמצפה להפועל תל אביב בקרוב. נכון, זו קודם כל התעללות של ממש של אדם שלא יודע לפרגן וחושב רק על עצמו. במשך חודשים שכטר מסתובב לו ברחבי אירופה, מחפש קבוצות, מנהל מגעים, פוסל הצעות, מקבל אחרות, והכל לעיני כל ובאישור גורף. אם אלי טביב חשב ששכטר צריך לתת עוד עונה בהפועל תל אביב, הוא היה צריך לומר את זה אז. הוא היה צריך לקטוע את הכיוון הזה בתחילתו. לעשות את זה לשכטר עכשיו, זו רשעות אמיתית.

טביב מתנהג כרגע כמו אדם שלא דופק חשבון לאיש. הוא מתנהג כמו אדם שלא מחפש את אהבת הקהל או חיבוק דעת הקהל. הוא משדר שכל מה שיעשה, זה לא יקרה. אלא שטביב, ביחסו לשכטר, אבוטבול (עיכוב בחוזה), זהבי (לחץ לוותר על חובות של המועדון כלפיו), כורת את הענף עליו יושבת קבוצת כדורגל שאין לה הנהלה משובחת: השחקנים. השחקנים בהפועל תל אביב לא יתחברו אליו, לא ישחקו בשבילו ולא יתנו את האקסטרה מאמץ כשיגיעו הימים עם האקסטרה לחץ. טביב חייב לחשוב על הנקודה הזו. הוא יכול להתל בתקשורת כמה שירצה ולבטל מסיבות עיתונאים דקה אחרי שהכריז על קיומן, אבל לא בשחקנים. הם הראשונים שיסובבו לו הגב כשיהיה קשה, הם הראשונים שיתנו לו ליפול, ולהבדיל משונאיו האחרים – הם גם יכולים. והאמת? בצדק. לפרטים נוספים פנו לשחקנים ששיחקו בעונות הירידה של הפועל כפר סבא בעשור הקודם וזה שלפניו.

אם הייתה טבלה לעונת המלפפונים, מכבי נתניה הייתה מוליכה אותה כעת. כל מה שקורה בנתניה הקיץ הוא חלק מתקופת הזוהר הכי גדולה של המועדון מאז סוף שנות ה-80, הם ימי יגאל מנחם. כאשר קבוצה עובדת נכון, עונה אחת זו הבלחה, אבל אם זה קורה גם בעונות הבאות, זו כבר הצלחה. הקיץ הזה מוכיח שמכבי נתניה היא הצלחה אדירה. הקבוצה הצליחה להשאיר את רוב העוגנים מהעונה שעברה. חן עזרא, שלא תמיד היה שחקן הרכב, יימכר כנראה כדי לממן את המגמה, אבל מי חשב לקראת סוף העונה שזה יקרה? שקובי דג'אני לא יתפתה ללכת לאחד המועדונים הגדולים? שנתניה תשכיל להשאיר את אחמד סבע? ראובן עטר, מאמן שלא מפסיק להשתפר מדי עונה, יהיה שם איתם גם בעונה הבאה, עם החלק הארי של גיבורי העונה שעברה. אפשר בשקט להכריז כבר מעכשיו על מועמדתו של שחקן הרכש, מוחמד כליבת, לתואר אחת תגליות העונה. איכשהו זה נשמע הגיוני.

נתניה היא הכוח העממי, השפוי והמוצלח של ליגת העל. התהליך שעובר עליה בשנים האחרונות, תהליך שלא נקטע תחת שום זעזוע, והיו הרבה בדרך, נותן תקווה גדולה לקראת גזירת הסרט מעל האיצטדיון החדש בעיר. אם נתניה תדע לשמר את ההצלחה שלה לתוך האיצטדיון החדש – ונראה שזה חלק מהאסטרטגיה שלה הקיץ – התגמול על העבודה הנהדרת שנעשית במועדון אולי יהיה סוף סוף גדול יותר. אין שום סיבה שאיש עסקים חובב ספורט לא יתאהב במותג המיוחד הזה. איש עסקים קצת יותר רגוע ופחות קפריזי ובכיין כמו דניאל יאמר, שחיפש כל הזמן את תשומת הלב והטפיחה על השכם, ושוויתר בכל פעם שלא סיפקו את דרישותיו. הקיץ הנוכחי נותן תקווה אמיתית שאולי יום אחד זה באמת יקרה.