אם למישהו עוד היו ספקות לגבי השתייכותו של דירק נוביצקי לרשימת השחקנים הגדולים בכל הזמנים, דווקא הערב החלש שלו במשחק ההכתרה של דאלאס צריך למחוק אותם סופית. כי למרות הפתיחה האיומה והאחוזים המחרידים, נוביצקי לא הפסיק לנסות. הוא החטיא ממצבי קליעה נוחים, אבל כשחזר להגנה כבר שכח מכך לחלוטין. האיש שהואשם פעם בלוזריות לא בצדק, כמובן הוכיח שהוא מצויד בכמויות לא אנושיות של ביטחון עצמי, במימדים של מייקל ג'ורדן, קובי בריאנט או לארי בירד.
קשה לקבוע באופן מדויק היכן ההיסטוריה תדרג את נוביצקי, כיוון שהמשחק השתנה. אלא שעובדה זאת רק מוסיפה לו נקודות זכות. המשימה שמוטלת כיום על כתפיהם של דירק נוביצקי, לברון ג'יימס ודווין וויד מורכבת הרבה יותר מזו שעמה התמודדו כוכבי שנות השישים, שחקנים כמו ביל ראסל, ווילט צ'מברלין, אוסקר רוברטסון וג'רי ווסט. הכדורסל היה אז כמעט פרימיטיבי בקצב שלו, ונטול כל מודעות להגנה. אלא שיש לזכור שהמשחק כיום טוב יותר באופן משמעותי גם מזה ששוחק בשנות ה-80'. אנחנו אוהבים להתרפק על הקרבות בין מג'יק ג'ונסון לבין בירד האיש שאליו מושווה נוביצקי תדירות, אף שמדובר בשני שחקנים שונים באופיים אבל בצפייה במשחקים מאותה תקופה מתגלה מוצר איטי ולא מפותח ברמה הטקטית. לדאלאס מאבריקס יש עשרות תרגילים, כולם מבוצעים בשלמות. הסלטיקס של בירד מסרו מסרו לו פנימה וקיוו לטוב.
ההגנות כיום מתוחכמות יותר אפילו מימיו הגדולים של מייקל ג'ורדן, בשנות ה-90'. דאלאס מעסיקה צוות שלם של סטטיסטיקאים שמנתחים את היריבה וגם את שחקני המאבריקס מכל זווית אפשרית. הסקאוטינג התפתח לרמה שבה כל מהלך במשחק מפורק לגורמים, כולל פיתרונות הגנתיים אפשריים. עידן האינטרנט והתפוצצות המידע מאפשרים למאמנים להיות טובים ומעודכנים יותר בכל תחום, החל מהכנסת אלמנטים שאיפיינו פעם את הכדורסל האירופאי, כמו האזורית ששמר ריק קרלייל דקות ארוכות במשחק השישי, ועד לאימוני כוח ואתלטיקה. ריכוז האתלטים הגדולים בליגה בשנות ה-80' וה-90' לא היה גדול כמו היום. קשה לדמיין כמה נקודות למשחק היה צובר נוביצקי, עם 215 הסנטימטרים שלו והקליעה הפנומנלית, לו היה נוחת באמצע האייטיז.
אלא שבאותם ימים שחקנים אירופאים רק החלו לחלחל ל-NBA. הליגה ייבאה שחקני ציר כבדים כפטר גודמיונסון האיסלנדי, גיאורגי גלושקוב הבולגרי ופרננדו מרטין הספרדי ואז הושיבה אותם בקצה הרחוק של הספסל. בדיוק כשם שהמידע הטקטי זורם ביתר חופשיות כיום, יש לזכור שאם נוביצקי היה נולד עשור מוקדם יותר, ספק אם היה מבלה את כל הקריירה המקצוענית שלו בארצות הברית. הכדורסל האמריקאי נחשף אליו כשהטביע על צ'רלס בארקלי במחנה כדורסל של נייקי ומאוחר יותר כשקלע 33 נקודות במשחק בין כוכבי התיכונים מהעולם לכוכבי התיכונים האמריקאים אירועים שבשנות ה-80' רק היו בחיתוליהם. לא בטוח שנוביצקי כשרוני יותר מענקים כארווידאס סאבוניס ודראז'ן פטרוביץ' אחד הצטרף לליגה בגיל מתקדם ואחרי פציעות קשות, השני נהרג בדיוק כשהחל לפרוח אבל כיוון בזכות העיתוי המושלם שבו הגיע לפרקו הוא ייזכר לעד ככוכב העל האירופי הראשון.
אל תפספס
ההישג של נוביצקי מרשים במיוחד לאור העובדה שהיה הסופרסטאר היחיד בקבוצתו. לג'ורדן היה את סקוטי פיפן, קובי בריאנט לא ניצח בלי שאקיל אוניל ופאו גאסול, למג'יק היה את קארים וג'יימס וורת'י, אוסקר רוברטסון זכה בתואר רק כשחבר ללו אלסינדור הצעיר (רגע לפני ששינה את שמו לקארים) ולביל ראסל היה את בוב קוזי וג'ון האבליצ'ק. אפילו דאנקן נעזר בדייויד רובינסון ובהמשך בטוני פארקר ובמאנו ג'ינובילי. נוביצקי, כמו האקים אולאג'ואון ב-1994, שיחק עם חבורה שאף אחד לא האמין בה: עם ג'ייסון טרי, שהיחס הלא פרופורציונלי בין האגו ליכולתו הפכו אותו לכמעט בדיחה; עם ג'ייסון קיד בן ה-38, שהמציא עצמו מחדש כקלעי שלשות; עם טייסון צ'נדלר, שרק לפני שנתיים בוטל טרייד שלו מניו אורלינס לאוקלהומה סיטי עקב חשד לפציעה כרונית; עם שון מריון, שכולם היו בטוחים שרק המסירות של סטיב נאש אחראיות להצטיינותו בפיניקס; עם ג'יי.ג'יי בראה, נס כדורסל בגובה 1.75 מ'; ועם בריאן קרדינל, שהישג השיא בקריירה שלו עד היום היה זכייה ביורוקאפ עם ולנסיה. את החבורה הזאת סחב על גבו גרמני עם מאמן אישי מוזר, שהתעקש לעבוד איתו על זריקות חסידה מוזרות בחצי סיבוב. האיש הזה, הולגר גשווינדר, יצר אגדת כדורסל, שמשתייכת החל מהיום לרשימת 20 הגדולים בכל הזמנים.