על סף סיכון

למעקב היומי שלנו אחרי התנודות בשוק המלפפונים

הנה סיפור מהשנים האחרונות שרלוונטי מאוד לקיץ האחרון. שחקן מוכר ואיכותי ממכבי פתח תקוה מקבל הצעה מעניינת משתי קבוצות גדולות, אבל לא עושה יותר מדי בנידון. לחבריו הוא מספר אז שהוא לא רוצה להרגיז את הבוסים הגדולים ומפחד שפרשנות לא נכונה למעשיו תתנקם בו. הפחד לא בא ממקום רע, מהמעמד של הלוזונים בכדורגל הישראלי אז, ומהתדמית הציבורית של מי שלא מכיר אותם. הדחיפה והכוח שהלוזונים יודעים להעניק לכישרונות שלהם יכולה להיות אדירה, על סף האבהית. הם מלווים באופן אישי את הנבחרים מגיל צעיר מאוד וטבעי שייהנו בחזרה ממחויבות קצת אחרת ונאמנות כמעט עיוורת. הבעיה מתחילה כשצריך להיפרד. אז, לפעמים, לרצונות שלך אין משמעות, כי הבוסים רוצים לעשות עליך קופה ואתה צריך להתחפש לחפץ. כמה שחקני רכש איכותיים באמת, מציין אותו שחקן שבחר להמשיך הלאה ולשחק עוד עונה תחת האימפריה הלוזונית, עברו בסוף ממכבי פתח תקוה ישירות לקבוצות הבכירות בישראל? זה אומר משהו, לא?

הסיפור הזה מוכר ליותר משחקן אחד. הוא גם מלמד על גאווה של מועדון שוליים שלא רואה את עצמו כמו סחבה של הגדולות, אבל הוא גם אות אזהרה ברור לכישרון נהדר כמו עומר דמארי, שהפך למלפפון היקר של הקיץ. כמיליון וחצי יורו, לא כולל מונית לתל אביב, דורש עמוס לוזון עבור מחצית מהכרטיס שלו. באחד הראיונות שלו לא מזמן הוא אמר אפילו שיום אחד ימכרו את דמארי בחמישה מיליון יורו. לדמארי זה לא אמור להפריע אם יימצא הפראייר שיסכים לשלם את זה, אבל מה יקרה אם לא. מה יקרה אם תגמור בסוף כמו עומר גולן. ובכלל, האם יש לך השפעה מספקת על גורלך, על קבוצתך הבאה, שתהיה קריטית לפיתוח הכישרון הלא שכיח שיש לך? יש שחקנים שמפרשים את החיבוק האבהי מהלוזונים בצורה לא נכונה. בצורה מתרפסת. בצורה עומר גולנית. אתה פתאום נהפך לחפץ. במקרה של עומר גולן – עוד כישרון נפלא שהסתתר תחת הצל של הלוזונים שטיפחו אותו – אתה יכול גם לגמור שוב כשחקן מכבי פתח תקווה.

לתגובה של עומר דמארי לאותה סיטואציה שניצבת בפניו כעת, במעבר שלו מכוכב בשטח אפור לכוכב בבמה המרכזית, תהיה השפעה לא קטנה על התפתחות הכישרון שלו, ולא פחות חשוב - האישיות העצמאית שלו ככדורגלן. מערכת היחסים המאוד מזינה עם הלוזונים עלולה גם להפוך אותך לשחקן ללא פנים, ללא אופי מוגדר שדוחף קדימה. דמארי יצטרך לסיים את הקיץ הזה עם הסכם שמכבד גם את הרצונות שלו ומשחרר אותו, למשל, מהכבלים שהפריעו לעומר גולן, אשר חויב לשחק בקבוצה אחת בארץ, הסכם וגישה שיראו שהוא למד משהו מטעויות של אחרים. שמאחורי הכישרון שלו יש גם מנגנון חזק שמסוגל להוציא אותו אל הפועל.

אחרי שסיימנו להתווכח מוסרית על מינויו של דרור קשטן למאמן הפועל תל אביב, אפשר כבר לדבר כדורגל ולבחון את המהלך מקצועית. כי טקטית באמת מדובר במהלך מבריק – אלי טביב שוב נתן למוני הראל ועבדיו ליצור בלגן ורעש, רק כדי לסתום להם את הפה אחר כך עם שחמט מפתיע. כי שיווקית לחלוטין מדובר בטריק מנצח – טביב ממשיך לקנות לעצמו נתחים מהקהל של הפועל תל אביב והפגנות של אלפים שמתוכננות נגדו נגמרות בעשרות מסכנות. הכלבים נובחים חזק יותר – המועדון מתרסק, אי אפשר לקנות אפילו חלב - אבל השיירה עוברת ואפילו לא מתרגשת.

מה שיפה כאן הוא שהשאלה המקצועית היא שתקבע בסופו של דבר את התשובה הכללית. אם קשטן יצליח להעמיד קבוצה מנצחת, טביב יוכל לעשות מה שהוא רוצה ולצאת נקי. האם קשטן מתאים לסיטואציה הקיימת בהפועל תל אביב, זו כבר שאלה אחרת. כבר יותר מעשור חלף מאז שקשטן זכה באליפות. כמעט עשור שלם חלף מאז ההישג הגדול האחרון שלו כמאמן – רבע גמר גביע אופ"א. קשטן, וזו הנקודה המרכזית, לא מצטיין בבניית קבוצות מהמסד עד הטפחות, אלא הרבה יותר טוב במימושו של מומנטום קיים: הדאבל האדום ב-2000 סיפק שיא אחרי גביע ומקום שני, הדאבל הצהוב-כחול שקדם לו ב-1996 סיפק שיא אחרי אליפות לא נוצצת תחת אברהם גרנט.

קשטן לא בנה את רוב האליפויות שלו, אלא נכנס למכונית נוסעת ועזר לה להאיץ לפרק זמן קצר. כרגע הפועל תל אביב היא הכל חוץ ממכונית נוסעת. העובדה שקשטן חוזר לקדנציה רביעית בהפועל תל אביב לא מבטיחה גם היא יותר מדי, רק שובע של שני הצדדים אחד מהשני. קשטן אומנם זכה באליפות בקדנציה השלישית שלו בבית"ר ירושלים, אבל אז הוא קיבל קבוצה מוכנה מאלי כהן. בהפועל תל אביב הוא צריך להתחיל הכל מההתחלה. גם את סגנון המשחק שלו לקהל האדום יהיה קשה לעכל אחרי שנים של כדורגל משוחרר ונעים. ספק אם אלי טביב חשב על הנתונים האלה כאשר הגה את המהלך המפתיע במוצ"ש, אבל הם אלה שבסופו של דבר יכריעו את גורלו.

את מה שעובר על בית"ר ירושלים בחודשים האחרונים אפשר לתאר במילה אחת – טרגדיה. כמו בקיץ שעבר, היו"ר איציק קורנפיין מספר משלים מעולם התנ"ך בטקס הרמת הכוסית בחג הפסח – יצאנו מעבדות לחירות, אנחנו בדרכנו לארץ המובטחת - רק כדי להגיע לעונת המלפפונים ללא שום וודאות או תכנית. מי זוכר את הקיץ הראשון שלו כיו"ר, שכל תפקידו ומבחנו הסתכמו במציאת רוכש לקבוצה (וחבל הצלה ברגע האחרון מראש העיר בדמות גומא אגייאר). מי זוכר כמה זמן עבר מאז וכמה אנשי עסקים צירף קורנפיין למועדון? 900 אלף בשנה, מספרים, משלם איציק קורנפיין לעצמו. אם בסכום הזה לא היינו מקבלים רק ניהול שוטף של מועדון, עוד איכשהו אפשר להקיא בשקט. העובדה שכעת חבר למשה דדש במטרה למצוא רוכש או משקיע רק מלמדת על המצוקה שלו, על חוסר אונים, ועל מטרתו העיקרית כיו"ר: לשרוד.

זהו המשבר החמור ביותר בתולדות בית"ר ירושלים. אל תאמינו לסיפורים על כך שהתווית הגזענית היא שמרחיקה רוכשים. בית"ר נמכרה בעבר, משכה משקיעים רבים במשך עשורים, כשזהותה, מהותה וגישתה לגבי שחקנים ערבים היתה ידועה לכולם. העובדה שהמצוקה של הפועל תל אביב מעוררת יותר תשומת לב מהמצוקה של בית"ר היא שאמורה להדאיג יותר מכל. המצוקה של בית"ר הפכה לשגרתית, לצפויה, ללא מעניינת, ללא מרגשת, לסיבוך של מחלה ארוכה יותר. האדישות הזו היא בעצם כניעה למצב. משה דדש הוא ודאי לא הפתרון, רק המשך המחלה ובעצם השתלטות שלה על החולה.

לא בטוח שלאריאל הרוש נכון להמתין עד שהתמונה הזו תתבהר. מבחינת אוהדי בית"ר, מכירה של הרוש לא תעבור בשתיקה, אבל מבחינה מקצועית זו שאלה שהשוער חייב לשאול את עצמו. עוד עונה בבינוניות של בית"ר ירושלים, בלי קרבות צמרת, בלי אתגרים ששוער מוכשר כמוהו חייב להשתפשף בהם, מתחילה להיות מסוכנת. הרוש, למרות היותו בית"רי בדם, חייב לחשוב היטב על עתידו ולא לפסול את האפשרות שבה הוא יבקש לעזוב לקבוצה אחרת. הפועל תל אביב מחפשת שוער, מכבי חיפה מחפשת שוער וגם מכבי תל אביב, אבל היא לא תשקיע את הסכומים שיוציאו את הרוש מבית"ר. אם בית"ר הולכת באמת לשחזר את הקיץ הנוראי שעבר עליה אשתקד, הרוש חייב לשקול את אופציית הבריחה בזמן. בניגוד לבית"ר, גורלו עדיין בידיו.