אליפות עם כוכבית

סביר להניח שמיאמי תזכה השנה באליפות. מי שעוד פקפק בזה, ראה את הסיומת של ההיט במשחק האחרון מול בוסטון וקלט את העוצמה (הפיזית והמקצועית) של הקבוצה הזאת. הסלטיקס ניסו בכל הכוח, אבל חמש דקות של מאמץ מרוכז הספיקו ללברון כדי לסגור את הסיפור. כרגע מיאמי נראית בכושר שיא, מלאת אנרגיות ואמונה, ובלתי ניתנת לעצירה. אומנם מצפות לה עוד שתי סדרות לא פשוטות, אבל נדמה שכבר עכשיו צריך להתחיל להתרגל למציאות הבלתי נמנעת: לברון יזכה בטבעת שהוא כל כך רצה, הפרויקט שלו יוגדר כהצלחה. חבל.

למה חבל? בגלל כל הסיבות שכבר נאמרו כל כך הרבה פעמים בעבר, ונקווה שגם ייאמרו בעתיד. העיקרית מביניהן היא שלברון כרגע לא ראוי לתואר המכובד הזה. ההתאגדות של הכוכבים במיאמי היא הסמל לקיצורי הדרך שלו. זה לא רק הסגנון שבו נעשה המעבר, אלא בעיקר המהות הבסיסית של המהלך: חוסר האמונה של הכוכב בעצמו. ואם לברון לא מאמין בעצמו, למה שאנחנו נאמין?

מי שחשב שהאיחוד נובע קודם כל מתשוקה לטבעת או ממחויבות לווינריות, גילה השבוע שלפני הכל מדובר היה בכניעה ובקריאה לעזרה. לברון הודה בסיום המשחק מול הסלטיקס ש"קלטתי שלבד אני לא אוכל לנצח את בוסטון", אז הוא ארז מזוודה, גייס את בוש וברח לוויד במיאמי כדי להציל את הקריירה שלו מבינוניות. מה שהיה אמור להיות רגע של כנות מצד לברון (הוא גם מצא את "הרגע הנכון" להתנצל בפני אוהדי קליבלנד, אותם מכר במשחק האחרון), הפך להודאה בכישלון שלו: אני לא יכול לבד, אני לא חזק מספיק, אני חייב עזרה. העובדה הזו, לצערו, תירשם בספרי ההיסטוריה, ותלווה אותו לנצח.

נכון, זו לא בושה להיעזר בחברים לקבוצה. כמעט כל אלופה ב-NBA זקוקה לפחות לשני כוכבי על. גם קובי בריאנט גייס לצדו את פאו גאסול (כשעוד היה אחד הסנטר הטובים בליגה), גם בוסטון האהובה והמוערכת היא למעשה התאגדות של כוכבים. אבל ההבדלים מהותיים. הלייקרס בשתי האליפויות האחרונות הייתה בשליטתו הבלעדית של קובי, שסיים כקלע הבולט של קבוצתו (בהפרש גדול) ב-11 מתוך 12 המשחקים בסדרות הגמר האחרונות. הסלטיקס הורכבו משלושה כוכבים מבוגרים שהם הרבה מעבר לשיאם הפיזי, והתהדרו במשחק אינטליגנטי וקבוצתי.

ולברון? מה הוא יוכל להגיד? שהוא היה השוליה של וויד? הרי גם במשחק השיא שלו בסדרה, הוא לא סיים כקלע הבולט של קבוצתו. אז גם להצטרף לקבוצת כוכבים, וגם לא להיות הכי בולט בה? תומכיו יטענו שלראשונה בחייו הוא חשף גדלות נפש, לאחר שהסכים לצעוד הצדה והפסיק להתעקש להיות הכוכב היחיד והבלעדי, אך מקטרגיו הבחינו בכך שהוא הקטין את מידותיו לרמות מצומקות במיוחד.

ההיסטוריה זוכרת. הדרך שבה הדברים נצרבים בתודעה היא הרבה יותר מהותית מסטטיסטיקה או מהנתונים היבשים. גם קרל מלון ניסה לגנוב אליפות ועבר ללייקרס, אבל גם אם היה מצליח לזכות באליפות, הוא עדיין היה מוזכר בהערכה בגלל השנים היציבות שלו ביוטה, ולא בגלל תואר שלא מסמל כלום. גם קלייד דרקסלר עבר ליוסטון כדי להביא טבעת הביתה, אבל כולם זוכרים שאלו אליפויות של אולאג'ואן. האם ככה לברון רוצה להיזכר? כמו דרקסלר? זה אומנם בהחלט לא רע, אבל בוודאי שלא הולם את הציפיות ממנו, או את הפוטנציאל שלו.

לברון אולי ייקח אליפות, אבל כל עוד יעשה את כחלק מקבוצת סופרסטארים, לאליפויות האלו יוצמדו כוכביות. לא מבחינת מיאמי, אלא מבחינת לברון והמורשת שלו. עכשיו, אחרי שהוא הודה ש"הבנתי שלבד אני לא יכול לנצח את בוסטון", את המורשת שלו ילווה ניחוח של פחדנות. של חולשה. של כוכב מפונק וחסר סבלנות, עם אובססיה לטבעת. עבור כל אלה שלא מחבבים את לברון, זו בהחלט נחמה.

עכשיו העיניים נשואות לשיקגו. אחרי שההיט ניצחו במשחקים האחרונים בעיקר בזכות יכולת סוליסטית, לא נותר אלא לקוות שהחבורה הקבוצתית של הבולס תגבר עליהם. אחרי שה"הוראות" של ספולסטרה בדקות ההכרעה היו בעיקר "תנו את הכדור לוויד ולברון, ונראה מה יהיה", יהיה נחמד אם תיבודו יצליח להפתיע אותו עם הכנה נכונה ואימון של איש מקצוע מיומן. נדמה שכבר הרבה זמן לא הייתה הבחנה כל כך ברורה בין הרעים לטובים. אני בעד הטובים.