פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        בא על שכרו: סיכום המחזור בליגת העל

        אין דרך טובה יותר להבין את הנרפות של בית"ר, את האדישות למצב וחוסר היכולת של האוהדים להתחבר, מאשר השכר המופקר של היו"ר איציק קורנפיין. חמי אוזן סוגר מחזור, מסכם את משחק העונה ותוהה מדוע התקשורת שותקת על מינוי עופר פביאן לנבחרת נערים ב'

        מרשים

        1. הפועל תל אביב הפכה לארץ האפשרויות הבלתי המוגבלות של הכדורגל הישראלי. יש בה את התנאי הבסיסי להצלחה של ארץ כזו: סיכוי שווה להצליח, הזדמנות לחיים אחרים, שונים מאלו שתכננו לנו. בעונה שעברה היו אלה גילי ורמוט ואיתי שכטר, שני שחקנים שהענף השבע שלנו טרף מזמן את הסיכויים שלהם להתרומם מעבר לרמת הכישרון, השנה מדובר בטוטו תמוז ובן שהר – שההספדים לסוף הקריירה שלהם כבר נכתבו. אבל הפועל תל אביב מושיטה יד לכל אלו, נכנסת להם לתודעה, ומחדדת בהם את המסר: אצלנו אפשר לחיות אחרת.

        לכדורגלן הישראלי יש מנגנון הגנה מאוד ברור מהסביבה, אותו הוא רוכש כבר בגיל צעיר, כאשר הוא קולט את יחסי הכוחות. את הצביעות. את משחק הסטיגמות. הפועל תל אביב הצליחה להכשיר קרקע שבה השחקן הישראלי יכול להוכיח לעצמו אחרת. עולם שבו החיים לא חייבים להיצבע בשחור ולבן. אתה יכול לבוא עם כל תווית באשר היא, אצלנו היא לא קיימת. בואו לא נשכח: אלי גוטמן, האיש שחתום על המכונה הנהדרת הזו, לא ממש רצה את טוטו תמוז. בארץ ישראל תמוז היה בא כבוי למצב הזה, היה מכניס את עצמו לשיח הפוליטי הרגיל בסיטואציות כאלו, אבל לא בארץ האפשריות הבלתי מוגבלות. שם גם שחקן מעירוני רמת השרון יכול להתנהל ולהרגיש כמו השחקן הכי טוב בליגת העל.

        2. למרות שאלישע לוי הולך לחטוף לא מעט בתקשורת בשבועות הקרובים, ברוב המקרים זה לא באמת יהיה בצדק. מחומר השחקנים שיש לו הוא מוציא כמעט את המקסימום, ציון 95 במבחן. לאורך כל משחק העונה דיברו על עליונות המכונה של גוטמן, אבל זה לא נכון: אין באמת פערים טקטיים כאלה גדולים בין הפועל תל אביב למכבי חיפה, הפערים הם ברמת השחקנים. קשה להאמין שהסטירה הזאת לא תזיז משהו אצל בחור תחרותי כמו יעקב שחר, שהבין אמש בבלומפילד סופית שאם פעם השחקנים הכי טובים בליגה היו במכבי חיפה, היום זה כבר לא קיים.

        אם יש משהו שאלישע לוי חייב לשנות, זה את המעמד שלו במועדון. מאמן לא יכול להיות רק פקיד שמבצע מדיניות בצורה נהדרת, הוא חייב להיות חלק משמעותי ממנה. הדוגמה הכי טובה לכך נמצאת בטעות העיקרית של אלישע לוי בשבועות האחרונים: מכבי לא חיפה לא ממש התחזקה בינואר. למרות שהכדורגל הישראלי למד להתפכח מאשליית החיזוק בינואר, לחלון ההעברות הזה יש תפקיד בחיים של קבוצה שהוא לגמרי לא משני: דרכו, אתה יכול לרענן את התחרות בסגל, לחזק עמדה נקודתית חלשה בתנאי שבשאר העמדות הכל עובד על אוטומט. כל אלה היו למכבי חיפה. כולל כסף. סקאוט במשרה מלאה, קשרים ענפים עם סוכן העל פיני זהבי, שם מכובד באירופה שממגנט זרים, ועדיין – חיפה הביאה בלם טוב, אבל בעמדה שלא מביאה תנופה אמיתית לקבוצה במצבה, ושנואשת לעוד חלוץ ועוד מוסר מעולה.

        אם יש מכשול שיפריע למכבי חיפה לזכות העונה באליפות זו לא התבוסה להפועל תל אביב, אלא אותם מחסורים בסגל, מחסורים שלא טופלו כהלכה גם בחלון ההעברות המוקדם יותר בקיץ. לפחות אחרי התבוסה בבלומפילד המחסורים האלו לא הוסתרו על ידי תוצאות חיוביות בליגה.

        משמים

        רוני לוי לא מבין למה הקהל של בית"ר ירושלים לא עומד מאחורי הקבוצה. אפשר למחול לו. הוא רק הגיע למועדון, מועדון שהוא זוכר אחרת, מימים בהם משחקי תחתית ברמת גן מול קבוצה מפתח תקוה היו מוצאים לפחות רבבה מהבית. השאלה, רוני, עם מי יש לקהל להזדהות? עם קפטן שמרוויח סכומים מופרכים ביחס למצב הפיננסי של המועדון ומגלה רפיון מנטלי שגם ילד מהנוער היה מתבייש בו? במי, רוני, רק תגיד? בעמית בן שושן? עוד כוכב שמרוויח מספרים מקוממים וסך המהלכים היעילים שלו בחמש השנים האחרונות נראה כמו חודש של ערן זהבי? אולי אתה מתכוון לעידן טל? או לסמואל יבואה? או אולי ליו"ר איציק קורנפיין, שמאשר לעצמו שכר חזירי ואגואיסטי ביחס לעוני הכללי וחוסר הוודאות הכלכלי, ובו בזמן רומז למאמנים שאין לו כסף לחיזוק? אוהדי כדורגל הם נאיבים אבל לא טיפשים.

        כדי להבין לעומק את הבחילה ביציע, צריך לבחון שוב את הסערה החדשה שליוותה את מחלקת הנוער של המועדון. למי שלא הספיק לשמוע, היו"ר איציק קורנפיין לקח בשבוע שעבר לשימוע את מאמן קבוצת הנוער איתן מזרחי ואת עוזרו ניר רייכמן, כדי לברר האם יש אמת בטענות שהם הפעילו לחץ על שחקנים כדי שיתנו לשניים לייצג אותם. כל ההליך לווה בהדלפות שנראו מכוונות ורמזו שהפתרון המסתמן יהיה הזזת השניים לעמדת אחרת במועדון. כך, כנראה, ייעשה לאדם שהוא חבר של קורנפיין, במועדון שבו האינטרס האישי קודם לאינטרס הכללי (ע"ע טבלאות שכר). בכל מועדון שבו היו"ר לא מרוויח כמו הכוכב של הקבוצה, גם החבר הכי טוב של האיש החזק לא היה חומק מענישה מיידית (או זיכוי מיידי). אבל בבית"ר הצדק המקצועי הוא משני כרגע ולוקחים, כנראה, את הזמן כדי למצוא אולי את הקומבינה שתשאיר את כולם בתפקיד. זה לא יפתיע אף אחד. בינתיים, נשאיר אתכם עם שאלה אחרת: איך דמות כמו ניר רייכמן, האחרון שיכול לשמש דוגמה לשחקן צעיר בניהול קריירה, בכלל עובד במחלקת הנוער? מה השלב הבא? ראובן עובד מאמן כושר? רמז: התשובה מסתתרת בנאמר לעיל.

        קורנפיין ודאי ישוב ויאמר שזה לא נכון להתעסק בשכר שלו, אבל כאן מתחיל ונגמר הכישלון שלו בשנתיים האחרונות. בדוגמה האישית, במסר הכללי, במנהיגות שלא נבנית על ידי שרטוט מיתוס דרך כתבי חצר בתקשורת. כשהוא דורש מחויבות מהשחקנים, מהמועדון, מהאוהדים ומהמערכת, מוטב שישאל את עצמו כיצד זה נראה מהצד שיו"ר מאשר לעצמו שכר, שעל פי הפרסומים הוא כפול מזה שמרוויח מנכ"ל מכבי חיפה, לה יש מקור הכנסה בטוח. כיצד היה מרגיש כאשר היה רואה אדם שעובד במשרה חלקית וגר בדירת חדר, נוסע במכונית פאר ומתהלך בבגדי יוקרה. אם רק היה מדובר באדם אחד, מילא. אבל כאשר ככה מתנהלים רוב הגיבורים של הקבוצה, קשה שלא להימנע מתחושת בחילה.

        רק היום אנו מבינים כמה ברק יצחקי הסתיר את כל העליבות הזו. עד כמה הוא משך את הקריירה של בן שושן וברוכיאן למחוזות לא להם. כמה המכירה של עידן ורד הייתה הטעות המרכזית של העונה, כאשר תמורת אותו סכום אפשר היה להעביר למישהו אחר את האשליה שנקראת ברוכיאן. עד כמה הליכה לפירוק לפני שנתיים הייתה לא כזו מטופשת, לנוכח האשליה היחידה שנותרה יותר גדולה מברוכיאן, והיא הציפייה שארקדי גאידמק יחזור וישקיע במועדון. לכל ההחלטות הכושלות האלו, עליהן חתום איש אחד, אין כרגע כתובת, כי היו"ר מושל ביד רמה בתקשורת, אבל לא באמת הפנימית של הקהל. האוהד הממוצע של בית"ר יודע בדיוק מה מסתתר מאחורי כל החלטה והחלטה. לא שבעבר לא היו לבית"ר יושבי ראש אינטרסנטיים, אבל כאשר משה דדש דרש מהשחקנים להשאיר את הדם שלהם למגרש, הם לא הטילו דופי באהבה המטורפת שלו לבית"ר. אהבה שהייתה יותר חזקה מכל הקומבינות שעשה. בבית"ר של קורנפיין, כך נדמה, הסדר הוא הפוך.

        מדהים

        שאף אחד עדיין לא התחיל להתנצל בפני דרור קשטן.

        מטריף

        מאז שאבי לוזון חזר ארצה עם ההישג של הבאת יורו 2013 לנבחרות צעירות לישראל, הוא הצליח לשתק לא מעט איברים חיוניים של מבקריו. רק בישראל הקיצונית אדם יכול לזכות לשינוי תדמית כזה גורף בזכות כישרון מפוקפק ללחוש על אוזניים של פקידים, ובו בזמן לגרום לכולם לשכוח כי הגוף העיקרי שנמצא תחת אחריותו, נבחרת ישראל, נראה כמו עוד גרעפס של עמוס לוזון. בשבוע שעבר, בדרך פלא, עוד יוצא מכבי פתח תקוה קיבל תפקיד יפה בהתאחדות, כאשר עופר פביאן מונה למאמן נבחרת נערים ב'. מה אתם יודעים על עופר פביאן, חוץ מזה שהוא חבר למשפחת מכבי פתח תקוה, ושאולי נקלע לזמנים בהם חברים אמורים לעזור אחד לשני? יכול להיות שהוא היה מאמן נוער טוב, אבל לנבחרת חשובה כמו נערים ב' אפשר למצוא עשרות דמויות עם זכויות רבות יותר במדים הלאומיים שיש להם הרבה יותר מה לתת לילדים בגיל הזה.

        רק שהתקשורת איבדה את העוקץ. הביקורת העיוורת נגד אבי לוזון, ביקורת שלא מסוגלת למשל להודות בטעות ולומר שליגת ה-16 שלו הפיחה חיים בענף, גרמה לו להסתגר ולשים קצוץ על כל העולם. כבר אין לו בעיה לאיים בעזיבה, למרות שעמוק בפנים הוא מתכנן קדנציה שלישית. לפני מספר שבועות התראיין גיא לוזון לתכנית הראיונות החדשה של רון קופמן, וחיפש יחד איתו סיבה הגיונית למחאה כנגד מינויו לנבחרת הצעירה של מאמן שעל הנייר נראה יותר מראוי, למעט שם המשפחה שלו. לוזון הצעיר והמוכשר לא יודע שהיו מספיק אנשים שרמזו לפני כן לתקשורת שהמכרז הזה מכור מראש. שאבי לוזון מתכנן להביא את יורו 2013 לישראל, ושמאוד חשוב לו שמי שיקטוף את כל הפירות ויהיה בפרונט יהיה גיא לוזון. קונספירטיבי? תגידו אתם.

        העובדה היא ששני התנאים ברכילות הזו התממשו הלכה למעשה. מי שצפה בראיון אצל קופמן, ודאי גם קיבל את התחושה שלוזון עדיין חולם לקבל קבוצה גדולה בליגה. שזה בעצם השלב הבא של מאמן שאין לו אליפות וגם לא גביע. שמאמן בסיטואציה כזו הוא האחרון ללכת לנפוש בנבחרות הצעירות ולהקפיא לגמרי את ההתפתחות שלו למשך שנתיים תמימות, לולא חש שיש לו משהו גדול יותר ביד. אלו, כמובן, דברים לא מוכחים. אבל מי צריך את זה אחרי המינוי של עופר פביאן. להבא, כשגיא לוזון אומר לכם שלא צריך להתייחס אליו באופן שונה בגלל שם המשפחה, תגידו לו פשוט - עופר פביאן. שזה בעצם: אנחנו לא מאמינים לך ובטח לא למשפחה שלך, אפילו שכרגע נדמה לך שיש לכם אידיליה חדשה עם התקשורת.

        המחזור הבא

        1. בני סכנין – הפועל פתח תקוה

        להבדיל מקבוצות אחרות, היחלשות הסגל של הפועל פתח תקוה בינואר יצרה אפקט מקצועי טוב: במקום להביא שוב גל נוסף של רכש, הילדים המוכשרים שנשארו בקבוצה קיבלו את השקט הדרוש בשביל להצליח. לאורך השנים האחרונות הפועל פתח תקוה הביאה הרבה ילדים כאלה, רק כדי לצאת במסע רכש חדש. כמו אישה שמפסיקה לתקופה קצרה את אובססיית הנעליים שלה, רק כדי לגלות אילו דברים היא לא ראתה קודם בארון. למרות הסגידה הטבעית בקבוצה הזו ליוצאי מחלקת הנוער, זה הקו שצריך להנחות את הפועל פתח תקוה בעשור הבא: לתת הזדמנות לשורה של צעירים מוכשרים שלא נקלטו בקבוצות אחרות, סוג של גרסה פחות רומנטית ויותר קפיטליסטית לחממה במ.ס אשדוד, משולבת בטובים שבטובים שביוצאי מחלקת הנוער של הפועל פתח תקוה. זו צריכה להיות החוקה של המועדון המבולבל בשנים הבאות.

        2. מכבי פתח תקוה – הפועל אשקלון

        יש המון שמועות מדוע שניר גואטה לא נמצא היום במכבי נתניה. אומרים שהוא שחקן לא מספיק חכם ולא מספיק ממושמע להוראות המאמן וההנהלה. מספרים שנתניה היא זו שהראתה לו את הדרך החוצה ויש סיבות מוצדקות מדוע ויתרו עליו. טובים ככל שיהיו ההסברים, זה עדיין לא מרגיע את הכאב הזה בבטן שיהלום כמו שניר גואטה היה צריך להיות היום חוד החנית בפרויקט הנפלא של ראובן עטר. שמקומו של שחקן מחונן כמוהו הוא בבית הספר המתאים ולא בקבוצה המופקרת של אשקלון, עם קרבות התחתית שבסיומם ודאי יצטרך לנדוד לקרקס אחר. הפספוס שלהם או לא פחות גם הפספוס שלו.