פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אלרואי כהן שווה את הכסף?

        זה רק סמלי שבשבוע שבו הנבחרת הובכה מול סרביה, הושקעו מיליוני שקלים בכדורגלן מקומי צעיר, אך פז חסדאי תומך בטירוף

        היה זה שבוע סוער לחובבי הכדורגל הישראלי, שבוע שכלל דרבי תל אביבי, סיום חלון ההעברות, משחקי נבחרת בבלומפילד, מאבקים בין לוזון לפרננדז ומבחר מהנה של ציטוטים נזעמים מדמויות צבעוניות בענף (ערפאת, אזגי ואסוס היו רק חלק מהם). כמובן ששיאו של השבוע היה המעבר של אלרואי כהן להפועל תל אביב, שלפתע הפיח חיים חדשים בליגה ובעתידה, אך כמה סמלי שהרכישה של שחקנה של קרית שמונה הגיעה בשבוע שבו נבחרות ישראל הפסידו בקלילות מצערת לנבחרות הסרביות בבלומפילד המיותם, וכך שוב זכינו לחוות על בשרנו את היחס הדו קוטבי שבו אנחנו תופסים את הכדורגל: מצד אחד תשלום מיליוני שקלים על כדורגלן צעיר ומבטיח, ומצד שני הגילוי המצער לעד כמה בחורינו רחוקים מהרמה הגבוהה של המשחק.

        היה כואב מעט לראות כיצד הסרבים (האלמונים!) משתעשעים מול שחקנינו, מפגינים התעלות ברורה בכל מה שקשור למהירות, טכניקה, פיזיות וקבוצתיות, מניעים כדור ביעילות מביכה ומגיעים למצבים מול אוואט האומלל בקלילות מקוממת, ואפילו אלרואי כהן – אותו כוכב ישראלי מבטיח שעלותו מוערכת במיליוני שקלים – התקשה לעמוד בקצב או להתאים את עצמו לרמה הגבוהה. וכך שוב, בשבוע אחד גדוש ומזוקק, אנחנו מגלים ביום אחד עד כמה אנחנו נסערים מהכדורגל הישראלי, מתעניינים במעלליו ומעריכים את כוכביו, ואילו למחרת תוהים על מה ולמה.

        הנבחרת

        כמה דברים בלטו במשחק הנבחרת מול סרביה. ראשית, מיעוט הקהל בבלומפילד: 200 צופים למשחק הנבחרת הצעירה (זו שאמורה למלא איצטדיונים ב-2013), ו-7,000 בלבד במשחקה של הבוגרת. אולי זה קשור לאהדה המעוותת של חובבי הכדורגל בישראל, שלא יודעים להעריך נבחרת כמו סרביה (מודה שגם אני לא הסתנוורתי מכוכביה, על אף ההערכה שיש לי לתרבות הספורט היוגוסלבית), ואולי זה קשור לתפקודו של לואיס פרננדז. ללא קשר ליכולתו כמאמן, דבר אחד כבר ברור: הצרפתי לא הצליח להחזיר את העניין לנבחרת, לא שיפר את תדמיתה, לא גרם לה להיות אהודה או מסקרנת, ולמעשה המריבות הפומביות שלו מול לוזון וההתאחדות לא מוסיפות לו כבוד ורק מגבירות את המועקה.

        ורמוט

        אומנם פרננדז, כמו רוב הזרים בישראל, לא תמיד מקבל יחס הולם, והוא בהחלט ראוי להזדמנות הוגנת, אבל כמה מההחלטות המקצועיות שלו מעט מוזרות. זו לא בושה להפסיד לנבחרת כמו סרביה, וספק אם איזשהו מאמן בעולם יוכל להפוך את נבחרת ישראל למעצמה, אבל מבחינתי יש החלטה אחת של פרננדז שהיא פשוט בלתי נסבלת: העובדה שגילי ורמוט לא פותח בהרכב. נשגב מבינתי איך שחקן העונה שהצעיד את קבוצתו לדאבל, הכדורגלן הכי מוכשר בישראל בשנתיים האחרונות, לא נכלל ב-11 הראשונים. אומנם ורמוט לא הרשים עד עתה בנבחרת, וגם את ההזדמנויות שקיבל לא ניצל כהלכה, אך כשיוסי בניון פצוע והנבחרת זקוקה לקשר יצירתי, תמוה שבהרכב מועדפים ערן זהבי, אלרואי כהן ואייל גולסה על פני מי שנחשב לשחקן הליגה הטוב בישראל.

        פרננדז

        כאמור, אף אחד לא מאשים את פרננדז במצב של הכדורגל הישראלי, וכפי שהוא טורח להזכיר שוב ושוב – מאמן אחד, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול בכמה חודשים לתקן בעיות שנבנו במשך שנים. ועדיין, ראינו כבר קבוצות ישראליות מצליחות באירופה, ראינו את הפועל תל אביב ואת מכבי חיפה מפתיעות קבוצות עם תקציב כפול משלהן, נוכחנו ביכולתנו לעמוד בכבוד מול אלו שנחשבות לאריות היבשת, ואפילו כשכשלנו בקדנציות של נילסן וגרנט, התחושה הייתה שהכישלון היה בלתי נמנע בגלל פערי הרמות, אך שלפחות עשינו את המקסימום. כרגע התחושה היא שפרננדז לא ממצה את מלוא הפוטנציאל של הנבחרת, ובעיקר שחסרה לו האמונה בשחקנינו. וכן, מתברר שיש כאלה שעדיין מאמינים. תשאלו את מוני הראל ואלי טביב, שהשבוע השקיעו מיליוני שקלים באלרואי כהן.

        אלרואי כהן

        אז אולי זה שיא הנאיביות, ואולי הסכומים מעט גבוהים מדי (מחמאות לאיש העסקים הממולח איזי שירצקי), אבל בסופו של דבר, כחובב של הכדורגל הישראלי, אני בהחלט אוהב את ההחלטה של הפועל תל אביב לקנות את אלרואי כהן. זה מהלך אמיץ שמצביע על תעוזה, זו רכישה שמביעה אמון בשחקן המקומי, זו עסקה שמצביעה על ראייה לעתיד, על ביטחון בהמשך השרשרת, על ההבנה שהצלחה במסגרות האירופאיות יכולה להוביל למכירת שחקנים ולגריפת רווחים. ההחלטה של טביב והראל הפוכה לחלוטין מהייאוש של פרננדז, כי בעוד התנהלותו של מאמן הנבחרת משדרת אפאטיות וכניעה, הפועל מביעה תקווה ואופטימיות בשחקן הישראלי. אחרי שכבר מכרה את נאתכו ודה סילבה, ואחרי שתרוויח סכומים נאים ממכירת ורמוט, שכטר וזהבי, בהחלט מעודד לגלות שיש אנשים שמאמינים בתוצריה של ליגת העל.

        יעקב שחר

        יותר מהכל, טביב והראל חשפו את התשוקה שעדיין מפעמת בכדורגל הישראלי. אין ספק שהידיעה שאיוניר ומכבי תל אביב מעוניינים באלרואי כהן וצפויים לרכוש אותו בקיץ זירזה את הנהלת הפועל תל אביב לעשות את המהלך, וגם אם מיליון יורו נשמע סכום מעט מופרך עבור שחקן שנתן חצי עונה מוצלחת – אוהדי הפועל שמחים לגלות שההנהלה האדומה עדיין תחרותית, עדיין עם יד על הדופק, עדיין נלחמת ובועטת.

        ומנגד ניצב לו יעקב שחר, שהייתה לו זכות להשוות את ההצעה על השחקן, אך בחר לוותר. הבעלים שבעבר היה דמות דומיננטית בכל חלון העברות, לאחרונה נרדם על המשמר ומראה סימני עייפות. קל להגיד את זה מהצד, אבל אוהדי כדורגל אוהבים בעלים חסרי אחריות. אנחנו אוהבים לראות אותם משתגעים, יוצאים מגדרם, עושים רכש במהלכים אמוציונליים, מבזבזים כסף עם טירוף בעיניים. בגלל זה אוהדי מכבי תל אביב כל כך הזדהו בקיץ שעבר עם מסע הרכש המטורף של מיטש גולדהאר, אחרי שיצא מדעתו מהצלחתה של היריבה, ובגלל זה סביר להניח שרבים מאוהדי מכבי חיפה מתוסכלים לראות את קבוצתם מנחיתה בישראל שורה של זרים אלמוניים מהליגות בצ'כיה ובווייטנאם.

        ברגעים כאלה, כשקצת חסרה לנו המעורבות הרגשית של יענקל'ה שחר, הנטייה היא לקרוא לו להתעורר ולנער אותו מתרדמתו, אבל מבט חטוף לטבלה מגלה שמכבי חיפה - הקמצנית, השפויה והזהירה - נמצאת במקום הראשון. יכול להיות שהוא שוב צוחק על כולם, אבל יכול להיות שאלו שאריות הדלק האחרונות של המכונה שהוא בנה בימים בהם היה נמרץ יותר.