נבחרת הקטבים

הניצחון הנהדר על מונטנגרו רק הדגיש את הצביעות והקפריזיות כלפי נבחרת הכדורסל. נמרוד עופרן חזר מההיכל ובפיו בקשה: בואו נירגע

"בשבוע שעבר לקחתי את יאיר לפיד", אומר נהג המונית. שיערו האפור בוודאי ידע ימים צבעוניים יותר. "הוא לא כמו אבא שלו; את יאיר כולם אוהבים, כי הוא נקי מאינטרסים. טהור", הוא מוסיף. אני מהנהן את ההנהון האוניברסאלי של נוסע במונית. הרדיו מנגן את "ילדי הירח" של צליל מכוון, ואני תוהה כמה נהגי מוניות למדו את האמת מלני ברוס וגינזברג. השיחה מתחלפת כמו תחנות, כמו שירים, ומגיעה לכדורסל. "איך, איך הפסדנו לפינלנד האלה", אומר הנהג. "זה בורשטיין. הוא לא שחקן, זה. את הכל הרס לנו", הוא מוסיף בהחלטיות. אור אדום ממיר עצמו לירוק, והנהג ממיר את הכעס באופטימיות שבבורות: "מזל שאת ליטא ניצחנו פעמיים", הוא אומר, ומכוניתו עוצרת למרגלת היכל יד אליהו.

הביקורות נטולות הפרופורציות לכל הנוגע לטל בורשטיין שוטפות גם את מדרכות ההיכל, משער 1 עד 12, בכיוון השעון, נגד כיוון השעון. לפני ארבעה ימים היה בורשטיין הקפטן האהוב של הבייבי החדשה של הספורט הישראלי, וכעת הוא מיכל אליו מרוקנים את הזעם, התסכול והאכזבה שהצטברה. כאילו שתי הטעויות ההן, נגד הפינים, היו שתי הטעויות היחידות שישראל ביצעה במשך כל אותו משחק. כאילו שאם היתה מנצחת, שלל הבעיות המקצועיות שלה היו נפתרות כבדרך קסם. אלא שאותו הפסד מביך בארץ הסאונות והקור לא שימש רק כסטירת השכמה מצלצלת בפן המקצועי, כי אם גם במובן הציבורי. כלומר, הוא היה צריך לעשות כך. ואז הגיע המשחק מול מונטנגרו.

עוד בוואלה! NEWS

לבשל כמו השפים הגדולים - בלי לצאת מהבית

יוליה פריליק-ניב
לכתבה המלאה

הצגת שחקן

מגוחך יהיה להגיד שהיחס לו זוכה עמרי כספי (מהתקשורת, מהאוהדים, מהלא-ממש-אוהדים) הוא מוגזם מספר שעות אחרי שהמרענן הרשמי של הקיץ המטיר על הנבחרת הטובה בבית א' שלושים נקודות, בתצוגה מרשימה לכל הדעות. ובכל זאת, מיתוג הנבחרת כנבחרת-של-כספי לא הטיבה, מטיבה או תטיב עם הנבחרת או עם כספי עצמו בעתיד. הוא זוכה להצגת שחקנים ווקאלית יותר מצד הכרוז וזוכה, כמובן, למחיאות כפיים סוערות אותן לא ידעו חבריו לנבחרת. כלומר – בסיס האהדה נמצא שם, וניתן לשמוע, לצפות ולהרגיש אותו דרך האהבה העצומה לכספי, אך בעוד שחקנים אחרים (מהלפרין ועד אליהו; מנעימי ועד קוקיה) זוכים לאיקס אהדה, כספי מכפיל אותם, למרות שבסופו של דבר מדובר כאן בנבחרת ישראל – אותה נבחרת ישראל שניצחה למרות כוכב ה-NBA באיטליה, פחות או יותר אותה נבחרת שהיתה כאן לפני שנה, ושנתיים, ושלוש.

כשצלם הטלוויזיה מתעכב ארוכות על כספי במהלך ההמנון הישראלי, קשה שלא לקבל את ההרגשה לפיה משחק הכדורסל פינה את מקומו לאיזה "דוקוסלב", או אולי פינת פפראצי בתכנית בידור ממוצעת. שלא באשמתו – ואולי אפילו בצדק, אם לוקחים בחשבון את הענף המנומנם שקם לפתע לחיים – עמרי כספי הפך קצת יותר גדול מהנבחרת, ובמובן הזה משחקו האדיר הלילה לא שינה דבר: כן, מדובר כאן בשחקן הטוב ביותר, בלי צל של ספק, אך בלי עזרה נאותה עליונותו הציבורית עלולה להתברר כהרסנית. כי כשהמרענן הרשמי של הקיץ נמוג, כל מה שנשאר זה קיץ.

דרוש: אמצע

וזו, ככל הנראה, הנקודה החשובה מכולן. צמד הנצחונות המרשימים עד מאוד על איטליה ולטביה בפתיחת הקמפיין הקפיצו את נבחרת הכדורסל הישראלית למעמד אליו לא היתה רגילה: המאמי הלאומית, כזו שטומנת בחובה יופי, אופי והמון תקווה. עשרות אלפי מילים נשפכו בנסיון להסביר מדוע זו הנבחרת המוכשרת ביותר שידענו מאז (הכניסו שם של שחקן עבר כאן ________), עשרות אלפי מילים שנפסקו רק כאשר נתקלו במחסום כתיבה תוצרת פינלנד. ואז התרחש לו הדבר היחיד שיכול לקרות לציבור ותקשורת ספורט החולים במאניה דפרסיה: המעבר היה חד, חד מדי.

בבת אחת הפכה הנבחרת ללוזרית, לבזיונית, ולפתע צצו כל אותן בעיות מקצועיות אובייקטיביות מהן העדפנו להתעלם כשהכל, לכאורה, היה יופי: היעדר רכז טבעי אמין, ריבאונד ההגנה הנורא, כשירותו של יניב גרין, יכולתו ההגנתית של ליאור אליהו וזה, כמובן, לא הכל. בעיות המיקרו הללו, שלא לדבר על אלה ברמת המאקרו (טיפוח הנוער, היעדר מתקנים ראויים, תרבות ספורט וכו'), לא יחלפו כל כך מהר, והן לחלוטין לא ייפתרו אחרי הפסד או ניצחון. החכמה היא לדעת לקבל אותן, לדעת לקבל את הנבחרת כנבחרת, כמה שהיא, ברמתה האמיתית, ולשפוט אותה בהתאם.

לכן, כדאי שהניצחון הנאה על מונטנגרו, על חציו המלא וחציו הריק, לא ירים את חובבי הענף (ואלה שהצטרפו כעת, כשהוא מצליח) יותר מדי למעלה, שכן הנפילה הבלתי נמנעת תהיה כואבת במיוחד. נבחרת ישראל, כך ניתן רק לשער, יודעת את יכולתה האמיתית. ביום נתון היא מסוגלת לנצח את מונטנגרו, אך בהחלט מסוגלת גם להפסיד בלטביה, לצורך העניין. אף שאנשים נוהגים לבטל את אותם משחקי דירוג מיתולוגיים על מקומות 9-12, יש גבול כמה אפשר להתווכח עם כרונולוגיה. המטרה שעומדת אל מול הנבחרת היא העפלה לאליפות אירופה ואם תושג, בהחלט יהיה מדובר בהישג נאה בהתחשב בבית הלא פשוט בכלל.

ואולי, רק אולי, תשיג נבחרת ישראל ניצחון נוסף במסגרת הקמפיין הזה – הפעם בצד הציבורי - ובו תבהיר לכולם שאפשר לאהוד אותה מבלי לשנוא אותה ביום שלמחרת. בדקות הטובות של הנבחרת הערב 11 אלף האנשים שמילאו את ההיכל היו פשוט נפלאים, ורמת דציבלים כזו וודאי לא זכורה ביד אליהו מזה מספר שנים טובות – על אחת כמה וכמה במשחקי נבחרת. האם ההפסד הבא (והוא יגיע, בשלב כזה או אחר, כי ככה בדרך קורה בספורט) ירסק את כל אותו מומנטום נדיר שנוצר פה? ייתכן. לפעמים, כל אותם דברים שהופכים אותך לגדול - ובמקרה הזה מדובר בהייפ העצום, בכמות הכשרון ובעמרי כספי - יאכלו אותך. כעת לא נותר אלא לקוות שהעתיד יהיה הוגן יותר ולא יפליא לדלג מקוטב אחד להיפוכו, תוך שהוא מתעלם לחלוטין מהאמצע. רק ככה תוכל נבחרת ישראל לייצר את האמת שלה. זו אולי לא תהיה האמת של לני ברוס וגינזברג, אבל זו בהחלט תהיה התחלה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully