זה בדם שלהם

“כשהגעתי לבלגרד טיילתי במדרחוב והייתי בהלם מזה שכולם נראים כמו שחקני כדורסל. כולם גבוהים, לבושים בגדי ספורט, הייתי בטוח שאני הולך במחנה קיץ. הם בנויים לכדורסל, יש שם זוגות שהגבר בגובה 2 מטר והאישה 1.90 מ', ואני אומר לעצמי 'עכשיו הייתי מחתים את הבן שלהם על חוזה לחמש שנים'. הם נראים כאילו זה הספורט שמותאם בשבילם, כזה שנולדו בשבילו".

שלומי פרי, עורך אתר מנהלת הליגה, ליווה את נבחרת ישראל לאליפות אירופה לנוער שהתקיימה בסרביה ב-2005, וההפתעה היותר גדולה ציפתה לו עם פתיחת המשחקים. "בכל משחק של סרביה אולם פיוניר היה מפוצץ לגמרי, תורים בחוץ ואווירה לוהטת. בכל משחק באליפות נכחו 50-100 צופים, במשחקים של סרביה - מפוצץ. האוהדים שם מאוד מאוד פטריוטים. הנבחרת שלהם אז הייתה מצוינת וזכתה באליפות, ולא מעט בזכות הקהל המדהים שבא עם דגלים ודחף בטירוף. זאת הייתה משימה לאומית, ומדובר בסך הכל בטורניר נוער, לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות. אצלנו במקרה הטוב היו באים אלף צופים, ולא היינו מתקרבים בכלל לאווירה כזאת".

אחרי שני משחקי הבית נגד פרטיזן בלגרד, שחקני מכבי תל אביב ייתקלו בקהל הפנאטי באירופה. קהל שרמת הכדורסל של קבוצתו פחות מעניינת אותו וגם העובדה שמאז 1992 לא זכתה בגביע יורוליג אינה מרפה את ידיו. פרטיזן מחזיקה בשיא הקהל של היורוליג עם 22,567 צופים, ומול מכבי היא אולי תשבור אותו. כאן לא מדובר באוהדים של הצלחות כמו בישראל ובמקומות אחרים בעולם, והפופולריות גבוהה ואינה תלוית הישגים. הסרבים פשוט מטורפים על כדורסל.

כדי לשים את האצבע על הנקודה בה הכל התחיל, יש להרחיק עד ל-1961. עד אז הכדורסל ביוגוסלביה היה ענף מוכר שהביא את הנבחרת הלאומית לבמות הגדולות והחשובות, אבל באותה שנה הגיעה גם ההצלחה. יוגוסלביה זכתה במקום השני באליפות אירופה, ושחקנים כמו רדיבוי קוראץ' ואיבו דנאו הפכו לאלילים מקומיים, בצוותא עם המאמן אלכסנדר ניקוליץ'.

"הזכייה ביורובאסקט בשנות ה-60 הייתה הרגע המכריע בהתפתחות ההיסטורית של הכדורסל ביוגוסלביה ובהמשך בסרביה”, אומר עיתונאי הכדורסל הסרבי, פז'ה סאריץ', "הצלחות הנבחרות והקבוצות העצימה את הכדורסל, והפכה אותו לחלק מהתרבות. הכדורסל הוא ספורט לאומי. אין פה מעורבות או תמיכה של ממשלה או מוסדות, אלא זה בא מהעם, זה חלק מהרגש, כמו סמבה בברזיל”.

תור הזהב היוגוסלבי היה בשנות ה-70, אז זכתה הנבחרת הלאומית בשתי אליפויות עולם ושלוש אליפויות אירופה. ההצלחה נמשכה גם בשנות ה-80 ועד להתפרקות יוגוסלביה ב-1992. לאורך כל אותה תקופה הצלחת הנבחרות והקבוצות הביאה עוד ועוד אנשים לעסוק בענף, שנהנה משפע כישרונות, ומידע רב שנצבר והועבר הלאה על ידי מאמנים גדולים. הכדורסל סיפק הצלחה שהפכה אותו למרכיב משמעותי בחיי היומיום.

"נבחרת הכדורגל במונדיאל, נבחרת הכדורמים היא אלופת העולם, הכדורעף בטופ העולמי, אנחנו מייצאים המון ספורטאים ומאמנים טובים, וזוכים להמון הצלחה ספורטיבית יחסית למדינה קטנה”, אומר מאמן הכוכב האדום בלגרד, אלכסנדר טריפונוביץ'. "הנבחרות הלאומיות מסייעות לתדמית, גורמות גאווה לאזרחים ועושות לסרביה תדמית חיובית בעולם".

האוניברסיאדה נחשבת לאירוע ספורט בינלאומי מכובד ומוכר, אבל לא כזה שנהנה מחשיבות גדולה. לסרבים זה לא שינה כשאירחו את התחרויות ב-2009. בעוד שלמשחקי נבחרות הכדורסל השונות באו כמה עשרות צופים, במשחקיה של נבחרת סרביה נכחו כמה אלפים, כשבחצי הגמר נגד ישראל מילאו 12 אלף איש את הארינה בבלגרד, ובגמר נגד רוסיה נדחקו 20 אלף איש ודחפו את נבחרתם עד לזכייה בזהב.

"בסרביה הכדורסל פופולרי כי האנשים מוצאים בו חיבור ללאומיות שלהם”, מסביר סאריץ' כיצד הפך הענף לכה חשוב עבור הסרבים, שעדיין חיים את טראומת העבר. לאחר פירוק יוגוסלביה, סרביה נלחמה עם קרואטיה ובוסניה-הרצגובינה, שבשטחן היו מיעוטים סרביים גדולים. כאשר המיעוט האלבני במחוז קוסובו דרש עצמאות, סרביה הגיבה ביד קשה, והותקפה על ידי נאט"ו. תדמית הסרבים תחת הנשיא סלובודן מילושביץ' הייתה בשפל. מאז, הסרבים כמהים להערכה ומרגישים כי המערב רואה אותם בעין מעוותת. במובן זה הם דומים למדינה קטנה מהמזרח התיכון.

"כשמכבי זכתה והצליחה, היא הפכה את הכדורסל לפופולרי מאוד בישראל, וזה היה ביטוי למצוינות”, עורך סאריץ' הקבלה, "ככה היה גם כשסרביה זכתה בתארים, זאת הייתה הוכחה לעולם שאנחנו לא אנשים רעים כפי שמציגים אותנו, אלא יש בנו דברים טובים ומוצלחים. כשאומרים דיבאץ, דג'ורג'וביץ', או פספאלי אז חושבים דברים טובים על המדינה שלך, כמו שאתם אומרים מיקי ברקוביץ' למישהו".

הסרבים רואים בספורט כמפלט הטוב ביותר מתלאות היומיום וכדרך הטובה ביותר לשבור שגרה. הם רואים בו דרך לגיטימית להביע את הפטריוטיות שלהם, והחיבור בין ספורט ללאומיות בא לידי ביטוי מקסימלי במדינה הצעירה מהבלקן.

“2006 הייתה השנה הראשונה שלי מחוץ לארצות הברית", נזכר לארי אובאנון, רכזה של מכבי ראשון לציון, ושחקן הכוכב האדום בלגרד בעבר. "שיחקנו בגמר מול פרטיזן, ובמהלך המשחק אני קולט שצוות של הימ"מ עולה ליציע כי התחילה מהומה גדולה. אתה רואה את האהבה ואת המסירות שלהם לקבוצה גם כשהימ"מ ביציע. אנשים נפלו מהיציעים ונפצעו בגלל שרצו לראות אותנו משחקים. את שאר הסדרה מול פרטיזן העברנו מול יציעים ריקים".

האהבה לכדורסל בפרט ולספורט במדינה בכלל הפך את הסרבים לאוהדים הקנאים בעולם, לטוב ולרע. טירוף הלאומיות חלחל גם לקבוצות, ולא מעט פעמים הגבול בין אהדה לטירוף היטשטש. ב-6 בדצמבר 2006 הכוכב האדום בלגרד אירחה את פאוק סלוניקי במסגרת היורוקאפ. עוד בטרם נפתח המשחק נפצעו שישה אנשים (4 שוטרים, 2 אוהדים). כיסאות נתלשו ונזרקו, זיקוקים הוצתו, אגרופים הונפו, שוטרים ממוגנים מכף רגל ועד ראש ניסו להשליט סדר, ועשן אפף את האולם שנראה כמו איזור מלחמה.

"כל המשחקים של פרטיזן וכוכב האדום משודרים, אלא אם המשחק בקרואטיה, בגלל המלחמה בין סרביה לקרואטיה”, אומר שחר אמון, שהיה חלק מצוות האימון של פרטיזן בלגרד, והיום עוזר מאמן אליצור יבנה. "במשחק יורוליג, מי שלא בא לאולם לא יוצא מהבית. כי זה חשוב, חשוב כמו שדג'וקוביץ' משחק טניס, או שנבחרת הכדור מים משחקת. אחרי ניצחון של פרטיזן זה מדהים, נזרקים זיקוקים בשכונות, אתה שומע אנשים זורקים נפצים מהחלונות. חוויה מדהימה. לכולם יש קעקועים של הקבוצה. לפני שבועיים הייתי ביציע במשחק של פרטיזן מול מארוסי. כולם מעשנים ובוכים עם דמעות כשהקבוצה בפיגור. ההזדהות עם הקבוצה היא משהו מדהים”.

אולם החגיגה הזאת קיימת רק כשיש משחק במסגרת אירופית, או כשמדובר בדרבי הבלגרדי בין הכוכב האדום לפרטיזן. במשחקי הליגה האדריאטית האולמות רחוקים מלהיות מלאים, אלא אם מדובר במשחק מכריע. גם בליגה המקומית, שאליה נכנסת פרטיזן בשלב היותר מתקדם, האולמות לא מלאים. "זה לא כמו ביורוליג, ממש לא”, אומר אמון. "במשחקים האלה יש פחות מ-1,000 צופים”. הלהט שקיים במאבקים של הקבוצות והנבחרות באירופה, ממחיש בנוסף לחיבור בין הכדורסל ללאומיות כי גם הסרבים מבינים שלמופע טוב צריך שחקנים טובים, ואת זה מקבלים ברמות הגבוהות של אירופה ולא בחצר האחורית בבית.

"קשה להתחרות בקבוצות הגדולות באירופה, במיוחד בשנים האחרונות, והקבוצות בסרביה לא במצב טוב בו הן יכולות להביא כוכבים גדולים”, אומר טריפונוביץ', "אנחנו מנסים ללמד ולחנך את השחקנים ליהנות, כל הצעירים האלה מקבלים במה מכובדת שיכולה לשנות להם את העתיד ובנוסף, לגרום להצלחת המדינה בספורט. כיום המועדונים בסרביה עובדים בעיקר על ייצור שחקנים שיכניסו כסף למועדון, כי אין כסף גדול שיכול לעזור לקבוצות לעלות מדרגה".

הכדורסל הסרבי כולו מושתת ומוכוון לפיתוח התוצרת המקומית. בהעדר כסף גדול, נוצר מן מעגל שמשקף במידה מסוימת פן נוסף של פטריוטיזם – הסרבים מגדלים כישרונות שסוחפים אחריהם את האוהדים המקומיים, אשר התחנכו לראות בבני המקום כוכבים ומודל לחיקוי. "כשהייתי קטן הייתי מאוד גבוה, והיו לי שתי אפשרויות, או להיות שוער או להיות שחקן כדורסל. בחרתי לשחק כדורסל כי מאוד אהבתי את זה, והערצתי את פז'ה סטויקוביץ'", מספר סשה בראטיץ', הפורוורד הסרבי של הפועל חולון. "הסיבה שלא משחקים אמריקאים בסרביה נובעת בעיקר מפוליטיקה של הליגה. הקבוצות כופות שישחקו שחקנים סרבים כדי למשוך את הקהל, ולשפר את הנבחרות הצעירות והבוגרות. הם כופים שחקנים סרבים ובסופו של דבר זה משפר את הכדורסל והאווירה מסביב”. זה מסביר מדוע סרביה היא מעצמת כדורסל ברמת הנבחרות, ואילו ישראל מדשדשת שנים בבינוניות ואף למטה מזה.

האהבה שנשפכת מהיציעים לפרקט היא הדלק שמשאיר את הענף בוער. כדורסלן בסרביה נהנה מהערכה ומעמד חברתי גבוה. בחנויות ספורט במדינה תלויות תמונות של כוכבים מקומיים כמו בודירוגה וסטויאקוביץ', בישראל לא תמצאו תמונות של ליאור אליהו, בטח לא של אלישי כדיר. "השחקנים שהגיעו ל-NBA והכוכבים באירופה הם מודל לחיקוי, ולכן כולם רואים שזה אפשרי ובאים. כולם רוצים לגעת בתהילה ומקשיבים למאמן. השכר שם לשחקנים המקומיים הוא כמו של השחורים בארצות הברית שרוצים לצאת מהגטו ולהגיע ל-NBA.”, אומר שחר אמון. "אצלנו רואים את כספי ואומרים 'מי עוד יכול להגיע?' כמעט אף אחד. אצלם כולם יכולים להגיע לכל מקום”.

"האנשים והילדים מזדהים עם שחקנים שגדלו בשכונה שלהם ולא עם שחקנים שגדלו רחוק מהם. כוכבי כדורסל בסרביה נהנים ממעמד בדיוק כמו אמנים גדולים, שחקני קולנוע או סופרים”, אומר סאריץ'. "ילדים אוהבים הצלחה ורואים בהם מודל לחיקוי. אם יש זמר יפה, הילדים רוצים לשיר כמוהו, וכשהם רואים את ההצלחה של הכדורסלנים, הם רוצים להיות שחקנים מגיל צעיר. דג'וקוביץ', לדוגמה, משפיע ככה על ענף הטניס”.

הצלחת הנבחרות בגילאים השונים העצימה את מעמד הכדורסלן הסרבי, והפכה אותו ברבות השנים למודל לחיקוי. יחד עם העובדה שהכדורסל הסרבי אינו משופע בכסף והקבוצות המקומיות מעדיפות בשל כך לייצר שחקנים לאירופה ול-NBA, נוצר מצב בו הכדורסלן המקומי הוא הכוכב אותו באים ורוצים לראות האוהדים. כל פעולה חיובית שלו מקבלת משמעות מיוחדת בעיניהם, כל פעולה שלילית שוברת להם את הלב. "השחקנים המקומיים מאוד משפיעים על הזהות”, אומר אמון, "כל הזרים שמגיעים לשם הם משלימים. בחיים לא יגיעו לשם שחקנים כמו אלן אנדרסון, טופ סקורר מה-NBA, אם יבוא שחקן כזה, הוא רק שחקן בדעיכה שלא עולה הרבה כסף".

הפטריוטיזם, יחד עם מצבן הכלכלי של הקבוצות והאדרתו של הכדורסלן המקומי, מבטיחים שבסרביה הפופולריות והטירוף סביב הכדורסל יישמרו. בעוד באיטליה, לדוגמה, הכדורסל מדשדש והצופים לא באים בשל חוסר ההצלחה של הקבוצות והעדר כוכבים מקומיים, לסרביה יש יסודות בריאים לענף, שגם אם אינו מצליח ברמת הקבוצות, הוא עדיין מוביל וחשוב לחובבי הספורט במדינה. "האווירה מסביב היא מה שעושה את הכדורסל למה שהוא”, אומר טריפונוביץ', "זה גורם לכל מה שקשור לכדורסל להיות גדול יותר".

"כשהלכתי למבצר של בלגרד, אתר התיירות הכי מפורסם של העיר, ראיתי מתחתיו את מגרשי הנוער של פרטיזן בלגרד. זה כמו שאצלנו יהיו מגרשים של הפועל ירושלים ליד הכותל או הכנסת, כלומר, ליד סמל לאומי יהיו מגרשי כדורסל של קבוצה מקומית”, מסכם שלומי פרי, בסיפור שממחיש כמה הכדורסל טבוע ב-DNA הסרבי. "היה אפשר לשים שם הרבה דברים שלא קשורים לספורט, או לשים מגרשים של טניס או משהו אחר, אבל יש שם מגרשי כדורסל וזה מעיד הרבה על העיר והמדינה".