הריסת בתים

שלב הבתים של ליגת האלופות מגיע הערב (רביעי) לסיומו, ורגע לפני היציאה לפגרה ארוכה עד פברואר, אפשר לערוך את הסיכומים לעוד עונה אירופית שהתחילה בעצלתיים – בתקווה שהסוף יהיה מסעיר הרבה יותר. האיש המשמעותי בשלב הראשון של ליגת האלופות לא בעט בכדור באופן רשמי מאז פרש ב-1987, אבל הראה שהוא יודע למשוך בחוטים גם מחוץ לכר הדשא. מישל פלאטיני, נשיא אופ"א, ביצע מהפכה בשיטת המשחקים באירופה כשתיגמל את המדינות שהציבו אותו בתפקיד, בתוך כך גם הקל את המלאכה על הקבוצות הבכירות בדרך לשלבי ההכרעה. הספרדיות והאנגליות (פרט לליברפול) לא התקשו להעפיל, האיטלקיות המשיכו לשקוע בבינוניות והצרפתיות הפתיעו. את כל אלה עוד נפגוש בחודשי ההכרעה, אולם השלב הראשון שייך קודם כל לשמות כמו אוניראה אורזיצ'ני ורובין קאזאן.

איך שלא תסתכלו על זה, הסיפור המרכזי של שלב הבתים העונה היה שינוי השיטה של מישל פלאטיני. ההבדל המרכזי היה בפלייאוף העלייה לשלב הבתים, שם חולקו הקבוצות לשני מסלולים שונים - מסלול האלופות ומסלול הלא אלופות. שינוי זה הקל למעשה על קבוצות מסוגה של מכבי חיפה לפלס את דרכן לעבר שלב הבתים, וסיבך את החיים לנציגות פורטוגל, בלגיה, טורקיה ויוון. אך האם הניסוי הוכיח את עצמו? מבחינה סטטיסטית, מלבד אולימפיאקוס, שהיא קבוצה אירופית מוכחת שכבר חוותה הצלחות יחסיות במפעל, שאר ארבע העולות ממסלול האלופות - חיפה, דברצן, ציריך ואפואל ניקוסיה - צברו יחד שבע נקודות, וכבשו פחות מקבוצות קטנות ששיחקו במפעל בעבר ללא קיצורי הדרך.

אם נשים רגע בצד את השדרוג הכלכלי ונתייחס אך ורק לפן המקצועי, המרוויחות הגדולות של השינוי כפי שזה נראה כרגע הן דווקא הקבוצות הבכירות, שקיבלו יריבות נוחות יותר בפתיחה ועלו בקלות יחסית. אז שלב הבתים (שוב) לא התרומם לגבהים חדשים או הותיר איזשהו רושם עז, אבל זה רק מעורר את התיאבון לקראת ההמשך, שם צפויים מאבקים אדירים בין המועדונים הגדולים באירופה. את שיטת פלאטיני נוכל לשפוט בצורה מושכלת רק לאחר שנתיים-שלוש, כאשר יסתמנו מגמות ברורות ונראה האם באמת קבוצות ממדינות קטנות יותר ניצלו את ההזדמנות על מנת לבסס את עצמן. בינתיים, אפשר להגיד שיש שביעות רצון אצל חברי המועדון הקבועים וגם בקרב האורחים לרגע. התסיסה, אם בכלל, תוכל להגיע מכיוונו של דרג הביניים.

פעם, ממש לא מזמן, המפעל הבכיר של אירופה כלל רק קבוצות אלופות. עם תחילת העשור הקודם נפתחו השערים גם לסגניות ובהמשך אף לקבוצות שסיימו במקומות השלישי והרביעי בליגות בכירות. למרות זאת, אין כמו חזרה למקורות, ולשם חתר בין היתר פלאטיני כאשר ביצע את הרפורמה. וולפסבורג, ציריך, אפואל ניקוסיה, דברצן, רובין קאזאן, אוניראה אורזיצ'ני, סטנדרד ליאז' ואלקמאר - כולן זכו בתואר במדינותיהן והמשיכו להופעת בכורה בשלב הבתים של ליגת האלופות העונה.

כך קיבלנו למשל את בית ו', בית נדיר במושגי ליגת האלופות בשנים האחרונות, בו נכללו רק אלופות - ברצלונה, אינטר, דינמו קייב ורובין קאזאן. על הנייר הכל נראה גמור עוד בהגרלה, אבל שתי האחרונות עשו צרות לבארסה ואינטר ושימחו מאוד את נשיא אופ"א כאשר לכולן יש סיכוי להעפיל ערב מחזור הסיום. הרמה לבטח לא עלתה בזכות הימצאותן בשטח של האלופות החדשות, אך המפעל חזר, ולו רק לרגע, להגשים את מטרתו הראשונית.

מאז הגעתו של רפא בניטז לליברפול, לא הצליחה הקבוצה להחזיר עטרה ליושנה בליגה. אליפות ראשונה מאז 1990 נותרה בגדר חלום. על אוזלת היד בזירה המקומית חיפה המנג'ר הספרדי עם זכייה בליגת האלופות ב-2004/05, וגמר נוסף כעבור שנתיים. בכל אחת מחמש עונותיו במועדון חלף בניטז על שלב הבתים והשתמש באירופה כמזור לצרותיו בליגה. לצערו ולצערם של אוהדי ליברפול, לא זה המקרה הפעם. הדחה מליגת האלופות, מלבד הכתם המקצועי, מהווה מכה פיננסית למועדון שממילא נתון תחת לחצים רבים בכל הקשור להנהלה שלו. כאשר זה מתווסף למצב אפשרי בהחלט בו ליברפול עלולה למצוא עצמה מתחת למקום הרביעי בסוף העונה וללא הכרטיס לאלופות, אפשר להבין את החשש מסביב לקראת העתיד לבוא.

ללא הגב הכלכלי של ליגת האלופות, לבעלים האמריקאים לא תהיה שום סיבה לפתוח את הארנק בפגרות הקרובות, על אחת כמה וכמה כשהם לא מיהרו לעשות זאת קודם לכן. זאת ועוד, לשחקני מפתח דוגמת פרננדו טורס או חבייר מסצ'ראנו, המבוקשים בספרד ואיטליה, יהיה את הטריגר לבקש שחרור. בליברפול מנסים למצוא נחמה בליגה האירופית ובסיכויים הגבוהים להניף את הגביע המשני בהמבורג, אך רצוי שיתמקדו קודם כל בחזרה לליגת האלופות בעונה הבאה דרך הליגה. ההתרסקות של לידס, עוד אחת שזכתה באליפות אנגליה בתחילת שנות ה-90 ונבלעה בצילה של מנצ'סטר יונייטד, החלה כאשר כשלה בניסיון לשוב לליגת האלופות ונכנסה לברוך כלכלי. ליברפול אמנם מועדון מבוסס מלידס ושם גדול הרבה יותר, אך גורלה עלול להיות זהה במקרה בו ישתלב הכישלון הניהולי בזה המקצועי.

אותו משחק מול ליון שסימן את הסוף עבור ליברפול בליגת האלופות העונה, היווה נקודת ציון משמעותית לכדורגל הצרפתי. האוהדים בארץ הבאגט שפשפו עיניהם בתדהמה בתום המחזור הרביעי של שלב הבתים, כאשר ראו שתי נציגות צרפתיות, בורדו וליון, מבטיחות בשלב כל כך מוקדם את מקומן בסיבוב הנוקאאוט. "כזה דבר אף פעם לא קרה לנו", יצא מגדרו פרדריק תירייז, נשיא מנהלת הליגה. "בראבו בורדו, בראבו ליון! אוהדי הכדורגל בצרפת יכולים להיות גאים בקבוצות שלהם ולהחזיק אצבעות למארסיי". מיותר לציין שבבית הכולל את ריאל מדריד ומילאן, גם קריאותיו של תירייז לא הועילו למארסיי, שעשתה את שלה (מול ציריך) ולא יותר מכך.

לא רבים נתנו סיכוי לבורדו לאחר הניסיון הכושל בליגת האלופות אשתקד, ולא כשהוצבו בבית יחד עם באיירן מינכן ויובנטוס. אבל לורן בלאן ושחקניו הצהירו עוד בתחילת העונה כי את שכר הלימוד הם כבר שילמו, כל הלקחים הופקו ואין שום סיכוי שיחזרו שנית על אותן תוצאות. כך אכן היה. עקומת הלמידה של בורדו עלתה בצורה מרשימה, וגם ליון הראתה אופי במשחקים מול ליברפול, בניגוד להתבטלות מול הגדולות בשנים עברו. המבחן האמיתי של הצרפתיות יהיה בשילוב בין אירופה לליגה. בורדו נחלה את כל הפסדיה לאחר חזרה מליגת האלופות, ולורן בלאן תירץ זאת בסגל הקצר העומד לרשותו. אצל ליון הקושי בשילוב מתבטא בתנודות קיצוניות ביכולת ממשחק למשחק, וכך מארסיי המגמגמת עדיין בתמונת האליפות. בפברואר יצטרכו להחליט בבורדו ובליון האם הם מסתפקים בעלייה לשלב הנוקאאוט הראשון ומטילים את כל יהבם על הליגה, או שמא ממשיכים לפנטז על עונה היסטורית ומוכנים להקריב עבורה תואר מקומי.

אם הצרפתיות כמכלול מציגות תוצאות משביעות רצון בניגוד לעונה שעברה, אצל האיטלקיות בינוניות היא שם המשחק. מי שעוד פנטז בתחילת העונה על אינטר כקונטרה האיטלקית לבכירות מאנגליה וספרד בזמן שמילאן ויובנטוס נמצאות בעיצומו של תהליך, התבדה במשחק הנרפה שהציגו שחקניו של ז'וזה מוריניו בהפסד לברצלונה בקאמפ נואו. הבדלי הרמות הבולטים, בתוספת העובדה כי אינטר ניצחה עד כה רק פעם אחת במפעל (וגם זה בקושי), הוכיחו פעם נוספת כי אף קבוצה מארץ המגף לא יכולה להציג עצמה כמועמדת לתואר האירופי. בעונה שעברה לא הייתה נציגה איטלקית בשלב רבע הגמר, וכפי שהדברים נראים כרגע, אין שום סיבה להאמין שמשהו הולך להשתנות. הרי בעבר מילאן לא הייתה מרשה לעצמה להשיג נקודה מתוך שש מול קבוצה ברמתה של ציריך, ויובנטוס לא הייתה מושפלת בביתה במשחק הכרעה. האפרוריות במצב העניינים הקיים מאפשרת דווקא לפיורנטינה חסרת היומרות להתבלט.

עונת 2002/03, אז שלוש האיטלקיות הבכירות נטלו חלק בחצאי גמר האלופות יחד עם ריאל מדריד (מילאן גברה בגמר על יובנטוס בדו קרב מהנקודה הלבנה), נראית מנקודת הזמן הזו כהיסטוריה עתיקה. האיטלקים איחרו להגיב לשינויים שחווה הכדורגל, נשארו תקועים מאחור יחד עם ההולנדים ועדיין לא השכילו למצוא פתרון להיעדר המשאבים הפיננסיים. "אין כאן הפתעה, זה משקף את הרמה בסרייה א'", קבע יורגן קלינסמן הגרמני, ששיחק באינטר ומכיר את הליגה האיטלקית מקרוב. בשלוש השנים הקודמות טענו פרשנים כי הקבוצות האיטלקיות שבעות וכך גם השחקנים, במיוחד לאור הזכייה של האזורי במונדיאל, אבל השנה, לאחר שהליגה איבדה את כוכביה המרכזיים לטובת הספרדיות הבכירות, היו מי שציפו כי התיאבון יחזור. אז ציפו.