דירוג העשור: הגיבורים הטרגיים

אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, מאיר טפירו, אחד הכדורסלנים המוכשרים בתולדות הענף בישראל, עומד לפרוש ללא תואר אליפות. חובבי הכדורסל המושבעים יזכרו לעד שהוא ווינר ענק ורכז יחיד במינו, אך השאר יזכרו בעיקר את הסצינה הבלתי נשכחת, שכנראה תלווה את טפירו עד סוף ימי חייו, ושהתחוללה באותו גמר דרמטי של הפיינל פור, אז הפסידה הפועל ירושלים למכבי תל אביב בשנייה האחרונה מסל מזליסטי של ג'יימי ארנולד. טפירו, שיצא בעבירה חמישית דקות ספורות לסיום המשחק, מירר בבכי על הספסל, כשהוא קולט שזה עתה הוא כנראה איבד את ההזדמנות האחרונה שלו לגנוב אליפות ממכבי ולהיכנס לפנתיאון.

קשה שלא לחבב את פליקס חלפון. יש בו קסם עממי, חוש הומור ייחודי ולשון חלקלקה, ובשיאו הוא אף היה כדורגלן לא רע בכלל שהגיע להישגים נאים עם הפועל תל אביב ועם נבחרת ישראל, אך נסיבות חייו הובילו אותו למקומות אפלים. זה התחיל בניסיון כושל לייבא סמים לישראל ובמאסר מתוקשר, ונסתיים בתקרית ירי במועדון לילה רק לפני מספר חודשים ובאשפוז בבית חולים. הלב כאב לראות אותו מדבר על הסבל שהוא גרם לעצמו ולמשפחתו מבית הכלא, מדכדך היה לראות אותו עם פרצוף מפוצץ במכות בבית החולים כשהוא מתעקש ש"אין לי שום קשר לטיפוסים מהעולם התחתון". אנחנו מתגעגעים לפליקס הישן.

"הדרך לגיהינום", אמרו חכמינו, "רצופה בכוונות טובות". אין ספק שללוני הרציקוביץ' היו אך ורק כוונות טובות, אך בסופו של דבר הן לא רק שלא הועילו לו, אלא אף תקעו מקל בגלגליו ויצרו חיכוכים בלתי פוסקים בין האיש שהתיימר להביא תרבות אחרת לכדורגל הישראלי לבין אוהדיה הכעוסים של מכבי תל אביב. הוא דיבר בנימוס, התעקש שניצחון זה לא הכל, ניסה להילחם בתקשורת העוינת ובהתאחדות המיושנת, התעמת בנחישות עם אין ספור טיפוסים מפוקפקים בניסיונו לגבור על מסורות פרימיטיביות של עשרות שנים בכדורגל המקומי, אך בסופו של דבר נאלץ לעזוב את קבוצתו בבושת פנים, וזאת לאחר שהשקיע בה עשרות מיליוני שקלים מהונו הפרטי, ולא זכה בתמורה לגרם אחד של אהבה או חיבה. אין ספק, סיפור עצוב.

קשה לדמיין מה עובר בראשו של ארדי גאידמק בימים קשים אלה, אבל דבר אחד ברור: אין דבר שהוא יותר מתחרט עליו מאשר 400 מיליון השקלים שהוא שפך על בית"ר ירושלים. האוליגרך ההזוי, שנכנס לחיינו ברוח סערה וברח מהם במהירות לא פחות מפתיעה, חלם על הפיכתה של בית"ר לאימפריה אירופאית והשקיע בה סכומי עתק, אך הסוף העצוב היה כמעט ידוע מראש: הפסדים כספיים ענקיים, תבוסות מביכות באירופה, וחמור מהכל – השפלה פומבית בבחירות לראשות עיריית ירושלים, שם קיבל כ-8,000 קולות בלבד (אולי עשירית מהרבבות שהניפו אותו על כתפיהם אחרי הזכייה באליפויות). עכשיו הוא צפון בביתו במוסקבה, בורח מנושים, מרושש ומריר, והדיווחים על מצב בריאותו המידרדר מזכירים לנו מדי פעם את סיפורו העצוב של אחת הדמויות המוזרות שסיפק לנו הספורט הישראלי בעשור האחרון.

רק שער אחד קטן הפריד בין אברהם גרנט לתהילת עולם, פנדל אחד, בעיטה אחת פשוטה מ-11 מטרים. אף אחד לא זוכר את הסגן של בר כוכבא, אבל אנחנו לעולם לא נשכח את הסגן של אלכס פרגוסון, את פרצופו ההמום של גרנט בגשם השוטף במוסקבה שנייה אחרי שג'ון טרי החליק על הנקודה הלבנה וגזל מהמאמן הישראלי את אחד התארים היוקרתיים בעולם. כמה מרור אכל גרנט באותה שנה מהתקשורת האנגלית (וגם מהישראלית), וכמה קרוב הוא היה לגרום לכולם לאכול את הכובע, אך נדמה שהסוף הטרגי לחוויותיו של אברם בסטמפורד ברידג' הופך את הטלנובלה לדרמטית אפילו יותר, עם סצינת קורעת לב בסיומה, כשג'ון טרי ממרר בזרועותיו על הדשא. כשנזכרים כשגם במוקדמות המונדיאל היה גרנט מרחק של הפרש שערים בלבד מהמקום השני, הרי שאין אפשרות אלא להגדירו כגיבור הטרגי של העשור.

צביקה שרף יכול להיחשב עבור רבים כדמות הטראגית של העשור, ולא רק בגלל שהפסיד בשלושה גמרים בעונתו כמאמן מכבי תל אביב (בעונה שבה הוא שיקם את ההריסות שיצר קטש), אלא בעיקר בגלל מאמציו הבלתי נגמרים והקדשת חייו לכדורסל הישראלי, וההערכה האפסית שלה הוא זוכה מהתקשורת.

כמו כן, קשה שלא להזכיר את ריצ'רד נילסן, הדני הסימפתי, שהיה רחוק שתי דקות מהעפלה מרשימה לשלב ההצלבה של מוקדמות היורו עם נבחרת ישראל, אך פוטר מתפקידו בגלל אנשי מנהלה פרובינציאליים שסברו שהוא אינו מתאים למנטליות הישראלית. מועמדים נוספים שנתנו פייט ראוי לכניסה לרשימה הם רענן כץ ויותם הלפרין.