אלכס שניידר, סיכום ביניים

קשה לבוא בתלונות לאלכס שניידר. גם כשהוא מנהל את מכבי תל אביב בשלט רחוק, הוא מצליח לא ליפול לבורות שבעלים קודמים נפלו אליהם. הוא לא מעורר אנטגוניזם כמו גאידמק, לא רודף כבוד כמו יאמר ולא מנותק מהמציאות כמו קודמו, לוני הרציקוביץ'. הוא הביא איתו תרבות ניהול הוגנת, עם אנשים הגונים, שגם מותר להאמין לצעיף הצהוב שמונח על צווארם מדי שבת. אנשים שבאמת אכפת להם ממכבי, שבאמת אוהבים את מכבי ומבינים בדיוק מה מכבי צריכה. אנשים שגם לא חוששים להסתכל לפרות הקדושות של מכבי בעיניים והובילו את אבי נמני לקחת אחריות על הנעשה במועדון הזה.

אבל אלו הם רק קישוטים נאים שלא משנים את השורה התחתונה: אלכס שניידר הוא לא האיש שמכבי תל אביב צריכה, ולפי הקיצוץ הדרסטי שהוא מתכנן בתקציב, מכבי תל אביב היא לא בדיוק מה שהוא צריך כרגע. כמו גאידמק, מכבי היא צעצוע שבמוקדם הוא במאוחר יימאס עליו. כמו יאמר, המניעים שלו אינם ספורטיביים טהורים, וכמו לוני, הוא לא באמת מצליח להעביר את החזון שלו אל הדשא. הוא איש נחמד, יהודי טוב שבאמת רוצה לעזור, אבל מה לעשות שזה לא המתכון להבריא קבוצת כדורגל חולנית כמו מכבי. כדי שזה יקרה, קודם כל צריך ממש לרצות, ולא להתייאש אחרי שנה אחת.

הקיצוצים האחרונים רק מלמדים שאין לו גם מוטיבציה אמיתית לעשות זאת, ובהזדמנות הראשונה שיוכל, הוא יעביר את הצעצוע ליהודי טוב אחר. מועדון כמו מכבי תל אביב, מה לעשות, צריך אוהד פנאט בראש המערכת, לא כזה שהדרייב שלו לא ברור. הניסיונות השונים והמשונים להצניח על קבוצות ישראליות בעלים זר ומוזר, סוג של פילנטרופ יהודי שצץ פתאום בחיינו, נחל כישלון חרוץ ולא סידר לבית"ר ומכבי נתניה עתיד בטוח לשנים הבאות. למרות הכסף שהביאו, האנשים האלה לא מיקצעו את המערכת.

מעבר לכסף וכישרון, כדי להצליח בכדורגל הישראלי, צריך גם את העניין הזה של האהדה כדי לשרוד לאורך זמן. גם חסידיו הגדולים של שניידר יודו שהוא בסך הכל פתרון זמני. גם הם יודעים בסתר לבם ששניידר הוא לא האביר על הסוס הלבן עליו חלמה מכבי בימים השחורים של לוני הרציקוביץ'. כפי ששמתם לב, לא מצאתם כאן התייחסות לטעויות הניהוליות המקצועית שהתרחשו השנה, לא מעט בגלל הבוס שלא בא למשחקים. אפשר היה לצייר אותם כסוג של שכר לימוד, חלק מתהליך התפתחות אותו שניידר יפנים. הבעיה היא שלא בטוח שלשניידר תהיה יותר סבלנות לצעצוע הזה, מאשר יאמר וגאידמק.

דמיינו אותו יושב בביתו המפואר, צופה בטלוויזיה במשחקי ליגת העל מישראל, המום ונפעם ממה שרואות עיניו. אחד מהשחקנים עלה לו שני מיליון יורו, עלות של הקמת מפעל קטן במזרח אירופה, אך לפתע מתחוור לו כי סיכויים קלושים שאי פעם הוא יראה ממנו שקל; שחקן אחר שהוא רכש במו כספו מרוויח 100 אלף יורו בחודש, כמו השכר של מנכ"ל מנוסה ואיכותי של אחת מהחברות שבבעלותו, אך הוא מתקשה לזהות מה התרומה שלו לעסק; המאמן שמינה, זה שיועציו הבטיחו לו שהוא מאמן העתיד, הלך הביתה כבר בסיבוב הראשון, אך עדיין מקבל ממנו פיצויי ענק, בסכומים חסרי פרופורציה למשק המקומי; והקהל, זה שאמור היה להעניק לו חום ואהבה ולתת איזשהו טעם ייחודי לכל החוויה הזאת, פשוט לא מגיע למגרשים, ולמעשה מאוהב במישהו אחר ומחויב רק אליו. אז למה הוא צריך את זה? למה לו להשקיע מיליוני דולרים בחבורה בינונית של כדורגלנים מושחתים? מי מאיתנו יכול להעז לבקר אותו? באיזו חוצפה? הלא אם אנחנו מתלוננים על העלאת מחירי הכרטיסים בעשרה שקלים, למה שהוא יסכים להפסיד מיליוני דולרים בשנה?

בשורה התחתונה, לצערו, הצלחה בכדורגל נמדדת רק בתוצאות על המגרש, ולכן אין טעם להכחיש כי השנה הפרויקט שלו נחל כישלון מוחלט; כמו כן, על פניו נראה כי כבר אחרי שנה אחת בקבוצה הוא נסוג מהמחויבות שלו, ומחליט לקצץ בתקציב בצורה אמוציונלית, מה שמחשיד אותו במוטיבים גאידמקיים; אבל זה לא יהיה הוגן לשפוט אותו אחרי שנה אחת בלבד, שכללה לא רק מבוכות מקצועיות והפסדים כספיים גדולים למכבי ת"א, זו שהשקיע בה כל כך הרבה מזמנו ומהונו, אלא גם נפילות גלובליות בשוק ההון ומכה גדולה לשאר עסקיו הפרטיים. כמו כן, זו תהיה טעות להתעלם משאר הצעדים החיוביים שנעשים במועדון, כמו ההשקעות במתקן האימונים ובמחלקת הנוער והניסיון למקצע את המערכת. מעטים הם המנהלים או בעלי הבית שמצליחים כבר בשנתם הראשונה לבצע מהפך כללי ולשדרג קבוצת כדורגל. במצבו של הכדורגל הישראלי, כל ניסיון לפקפק בתרומתו של אלכס שניידר הוא מגוחך, חצוף ומיותר.

לפני מספר שנים הלכתי למסעדה מפורסמת במרכז הארץ ויצא לי לשוחח עם אדם שנראה צעיר מגילו, שהסתובב במקום וביקש פידבק מהאורחים. כששאלתי לתפקידו, ענה "אני הבעלים". עשרים שנה המקום משגשג, תהיתי, ואתה עדיין מתרוצץ פה בעשר בלילה כמו מטורף? הרי בשביל מה המציאו מנהלי משמרת ומלצרים? "היום שבו אתעורר בבוקר ולא ארצה להגיע לכאן יהיה תחילת הסוף", השיב.

מסעדה היא עסק שקשה לניהול ודורש השגחה צמודה שנובעת מהרבה תשוקה. על אחת כמה אמורים הדברים לגבי קבוצת כדורגל. זה גם המינוס הגדול של אלכס שניידר. בכל תכנית עסקית שתרים יפסלו אותך אם תציין שמיומך הראשון אתה מתכוון להפקיד את הביזנס בידי קבוצת ניהול. שניידר עשה את זה והיה מנותק רגשית לכל אורך הדרך ממכבי תל אביב. הוא מינה מנהלי משמרת אבל לא דאג לאיכות המנות שיוצאות, וכך קורה שכל מה שהתבשל בקרית שלום השנה היה מקולקל, מה שהוביל לבריחה של הקליינטים. זה לא גובה התקציב, זה חוסר הנכונות והאכפתיות והעובדה שההרגשה היא שאין עם מי לדבר. בושינסקי ושות' עושים עבודה יפה, אבל הם מוגבלים ואין להם פתרונות. אם הבוס לא מתראיין, לא מטריף את השחקנים, לא מראה חיבור ולא חושף אף צעד עתידי, לא פלא שהתחושה היא של מועדון שנמצא במבוי סתום.

אבל רגע לפני שאנחנו קוטלים את שניידר, ראוי לציין שלמרות המרחק הפיזי והנפשי, הוא לא בורח לשום מקום. הוא לא גאידמק, שנעלם בערבות רוסיה, או יאמר, שלפי כל הסימנים עומד לעשות למכבי נתניה את תרגיל סנץ. יקצץ את התקציב, ינסה למכור את הקבוצה – כל מה שיקרה, שניידר יעשה לפי הנהלים. מלבד מכבי חיפה שאמונה בידיו הבטוחות של יעקב שחר, מכבי תל אביב היא אולי המועדון היחיד בליגה שחוסר הוודאות סביבו אינו קיומי ולא מאיים למחוק מורשת שלמה. זהו פלוס גדול שצריך לסמן לשניידר, כזה שמקזז הרבה מהמינוסים האחרים. אבל ממש לא את כולם.