גיבור מזדמן

תארו לעצמכם שהוזמנתם למסיבה הכי נוצצת בעיר. אתם נשענים על הבאר, ותוך כדי לגימת בירה חולפים מול עיניכם פוליטיקאים בכירים וזוטרים, אילי הון, אמנים ידועים, סלבס במשקל נוצה ומיטב דוגמניות ארצנו. שיכורים מאלכוהול ומתחושת ההישג על שהגעתם לארוע מדובר ומרכזי, אתם מחליטים להיפתח קצת, ולהשוויץ בפני החבר'ה. אתם לוקחים עוד לגימה מהוויסקי, מתנדנדים אל הבחורה הכי זוהרת בסביבה, ומציעים לה ריקוד בלתי נשכח. למרבה ההפתעה, היא מסכימה. המומים מתשובתה, אתם מתחילים להזיע ולהילחץ. כך הרגישה מכבי חיפה במהלך הרבע הרביעי.

במשך המחצית הראשונה היא חיה בחלום, כשמשה מזרחי וגור פורת מנצחים על המופע עם הפצצות מחוץ לקשת ונטרולו של טימי באוורס. כל כדור נכנס, כל מסירה מגיעה ליעדה, כל שליחת יד הופכת לחטיפה, הכל זז, זורם, מהיר. כדורסל שלא אפיין אותה לאורך העונה. בתחילת הרבע הרביעי, חיפה הבינה שהנה זה קורה, היא, העולה החדשה, האנדרדוג, באמת הולכת לרקוד בגמר, ופתאום הקבוצה שהגיעה משוחררת למפגש עם ירושלים, הייתה צריכה לתפקד תחת לחץ. היא לא תפקדה. מזרחי וקוז'יקרו נותרו עם הלשון בחוץ, דורון פרקינס החטיא ללא הרף, וירושלים דרסה וצברה ביטחון. הנה, כך היה נדמה, סינדרלה לא תספיק עד חצות, והיא תהפוך ללכלוכית לפני כל באי הנשף.

אמנם מאליק דיקסון היה נהדר בהארכה, דבון ג'פרסון נצץ בהגנה ובהתקפה, ודורון פרקינס רשם מספרים יפים, אבל חיפה ניצחה בהתמודדות בזכות הישראלים שלה, שתרמו 38 נקודות ו-19 ריבאונדים, לעומת 26 נקודות ו-7 ריבאונדים של מקביליהם מירושלים. אם נמקד זאת, הרי שהתעלותם של גור פורת ועמית בן דוד עשתה את ההבדל. דווקא האנשים האפורים, אלה שאבק הכוכבים לא דבק בהם, סחבו את העולה החדשה מחיפה אל ההישג הגדול. לפורת היה חלק חשוב בהפיכתו של באוורס למשקיף בדעה מייעצת במהלך המחצית הראשונה, והוא העניש את הגנת ירושלים בכל רגע בו הזניחה אותו. אפילו הוא לא האמין שזה קורה לו, וכשמצא את עצמו שניות לפני הסיום חופשי לקלוע שלשה, הוא ויתר ומסר. בטח חשב לעצמו שזו מתיחה. קבוצה עם תקציב גבוה, זרים איכותיים, מאליק דיקסון על המגרש, ג'ף רוזן שם ים דולרים, ואני, גור, אקלע את השלשה המכריעה? לא, לא, אין סיכוי, אין לקבוצה ביטוח נגד דברים כאלה.

בזמן שג'פרסון מספק נקודות ואתלטיות, בן דוד מספק לחיפה את הסדר והשקט שהיא כה זקוקה לו כדי להשליט את סגנונה על המשחק. הירוקים שבקו לאורך כל הרבע הרביעי, ואפשרו לירושלים לעלות ליתרון של 8 נקודות, עד שאשכנזי החזיר לפרקט את בנדה, ופתאום חיפה חזרה לעצמה. פתאום ג'ף רוזן שוב קפץ מהכיסא והניף יד בתנועת עידוד אמריקאית (נו, התנועה הסיבובית הזו של האגרוף), לבאוורס שוב רעדו הידיים, ששון התחיל להחטיא ולאבד כדורים וסניד לקח שלשות התאבדות. פתאום כשבן דוד היה על הפרקט, ירושלים חזרה להיות ירושלים וחיפה חזרה להיות חיפה.

מכבי תל אביב היא הקבוצה שמגדירה את העניין סביב הכדורסל הישראלי. בגדולתה, היא מגמדת את יריבותיה המקומיות והופכת את המסע לעבר תואר האליפות למייגע ומשמים, בחולשתה, הכדורסל המקומי הופך לדרמטי וסוער. בשלוש השנים האחרונות מכבי חלשה, אך העונה היא התעלתה על עצמה במובן זה, והיא מציגה את הקבוצה הפגיעה והשברירית ביותר שלה מזה 16 שנה. האופן בו ניצחה את גלבוע/גליל רק הבליט זאת. למרות שמכבי החליפה העונה חצי מהסגל, הנחיתה זרים ושלחה אותם חזרה ומינתה מאמן מעוטר ועתיר ניסיון אירופי, ראינו בחצי הגמר את אותה קבוצה קצרה, מפוחדת ומוגבלת מתחילת העונה. השמות שונים, הבעיות ישנות.

לו זר היה נקלע למסיבת העיתונאים בסיום, הוא היה מתקשה להחליט איזה צד ניצח ואיזה צד הפסיד. כל הארבעה שישבו מאחורי השולחן – גרשון, קטש, כדיר וכספי – נראו ככאלה שחטפו הפסד כואב. פיני גרשון העיף מבט בדף הסטטיסטיקה, והעיר שקבוצה עם 92 נקודות מדד צריכה לנצח ב-20 הפרש קבוצה עם 66 נקודות מדד. הבעיה שלו היא שהמדד האמיתי ליכולתה של מכבי לא מצוי במספרים. גם כשמכבי הוליכה ביתרון דו ספרתי, שמעון מזרחי נשען על המעקה ליד המדרגות, מגניב מבטים מודאגים לעבר הנעשה על הפרקט, והוא ידע למה. מכבי נותרה תלויה בארויו ומרכוס בראון, וכשאחד לא פוגע והשני פצוע, לא יעזרו כל המספרים המרשימים שהציגו הצהובים לאורך העונה – מכבי לא מתפקדת. אחרי כל ההשקעה ורכבת הזרים, מכבי נשארה קבוצה עם רוטציה קצרה ושני גארדים שהרבה תלוי ביכולתם. במצב שכזה, מספיקה נשיפה קלה כדי לערער את שיווי משקלה וביטחונה. גלבוע/גליל העניקה למכבי שפע הזדמנויות להפוך את המחצית השנייה לגארבג' טיים, אבל מכבי של השנים האחרונות היא לא קבוצה שיודעת לגמור משחקים בריצה קלה, אלא מומחית בהפיכת טיול בפארק למרתון מפרך.

גרשון התעלם משאר נערי הפוסטר שלו – חג'ג', סימונס, שארפ, לימונד ומגי – והשתמש בטאפט היחיד שיכול לחפות על העדרו של בראון וחולשתו של ארויו – טל בורשטיין. הגארד המצולק והנשכח, נשלף לפתע וקיבל את המושכות לידיים. מעבר למסירות, הריבאונדים והובלת הכדור, בורשטיין תרם בעיקר בדברים הקטנים. ככל שנקפו הדקות במשחק היה אפשר לראות שיש יד מכוונת במכבי. אם זה בסגירת קווי מסירה, חילופים מהירים בהגנה ובעיקר במנהיגות השקטה ששידר. בשיא הלחץ, שתי דקות לסיום, גלבוע/גליל הסתדרה להוצאת חוץ וליאור אליהו לא ממש מצא את עצמו. בורשטיין מיד הורה לו את מי לקחת. יכולתו של בורשטיין והעובדה שהצליח למלא את הפער שהשאירו ארויו ובראון, עשו את ההבדל בין העפלה לגמר לביזיון.

כמה סמלי שהאריה הזקן, המנוסה, זה שכמעט לא שותף העונה, נקרא אל הדגל ברגע האמת, ועמד בקרב עם הכפיר הנמרץ והתקיף – גל מקל – שלאורך העונה והפלייאוף התפתח לנגד עינינו, וצימח רעמה. בסיום המשחק קטש דיבר על חוסר הניסיון של שחקניו, וזה כולל את מקל. אומץ וקור רוח קשה ללמד, ואת זה יש למקל. גם כשלא ניפק הצגה, הגארד הצעיר ידע להקשות על מכבי בהגנה, לנווט את קבוצתו בהתקפה ולהגיע מרחק סל מסנסציה. זה היה חצי גמר סימבולי, בו האריה הזקן שאג אחרון וגירש את הכפיר, אך לא נופתע אם בקרב הגדול הבא התוצאות תהיינה אחרות.

במשחק שחתם את העונה הסדירה ניצחה מכבי תל אביב את הפועל חולון, אך המשחק הזה היה רק תירוץ לתחרות אחרת: תחרות בין קבוצות המעודדות על הזכות להופיע בפיינל פור. המפגש היה רווי הפסקות לטובת המקצים, והיה מביש לראות משחק כדורסל – כזכור, האירוע לשמו התכנסנו – הופך לתפאורה ורקע עבור דבר שאמור להכניס קצת צבע, אך ודאי לא לדחוק את ההיבט הספורטיבי לקרן זווית. בפיינל פור זכינו סוף סוף לחזות בתחרות, ואף הובאו שופטים שניקדו את ההופעות השונות, אבל פתאום זה הטריד.

על הפרקט עלו בנות עשרה, נערות חינניות ונמרצות, גמישות להפליא ובעלות חוש קצב, אך במקום לבהות בהן מבצעות מיני תרגילים אקרובטיים, ולהמתין בשקט לחידוש המשחק, בצבצה מבוכה מסוימת. בין לבין הן מסתודדות ומצחקקות מאחורי הסל, מתמתחות, מבצעות שפגטים, ומחכות לסימן כדי לזנק אל הפרקט ולהנעים את זמנו של הקהל. הנה הן עולות לפרקט, מסתדרות במבנה מסוים ופוצחות במחול, אבל אחרי מספר שניות כבר אי אפשר להתעלם מהמכנסונים הקצרצרים, הגרביים עד הברכיים ותנועות הגוף החושניות, שכמו אומרות שחישוק הוא לא רק חישוק. מביך. מדובר בנערות נאות ותמימות, אבל העיניים רואות מה שרואות, ואפשר רק לתהות מה חושב לעצמו הצופה הממוצע. מה הוא בטוח חושב לעצמו? טוב שזו לא הבת שלי שם למטה.