בקיץ 1988, קצת לפני האליפות השלישית של מכבי חיפה, פנה אמציה לבקוביץ', אז המאמן של הירוקים, אל רפיק חלבי, יו"ר הפועל דלית אל כרמל דאז, בכדי לזכות בשירותיו של השחקן תמיר חלבי, שהיה אחד המצטיינים בקבוצה שעשתה שמות בליגה הארצית (אז הליגה השנייה בארץ). חלבי המופתע ביקש להיכנס למשא ומתן עם הירוקים על השחקן, אך אלה לא הציעו כסף אלא רק את הבמה בקבוצה הטובה בארץ. למרות כמה משחקי אימון בירוק, העסקה בסופו של דבר התפוצצה ותמיר חלבי, שעל כישרונו דיברו לא רק במכבי חיפה, הבין במוקדם או במאוחר כי עתידו כנראה לא בכדורגל, וכי הסיכוי לראות שחקן דרוזי מוביל באחת הקבוצות הגדולות בארץ שואף כרגע לאפס.
רק אחרי 20 שנה זה קרה, ומהראן לאלה מהפועל תל אביב הפך לשחקן הדרוזי הראשון שעושה צעדים ברורים לעבר התואר כוכב בקנה מידה ישראלי. מה שמיד מעלה את השאלה המתבקשת: איך העדה הדרוזית, המונה יותר מ-100 אלף איש, לא ניפקה עד היום שחקן כדורגל גדול. כיצד עדה שהמצוינות אינה זרה לה, עדה שסיפקה המון אנשים לעמדות בכירות בחברה הישראלית, עדה חובבת ספורט בכלל וכדורגל בפרט ושייכת ברובה בדיוק לשכבות מהן צומחים כוכבים רעבים להכרה והצלחה, היתה צריכה לחכות כל כך הרבה זמן.
"עד שלא יהיה כוכב בכדורגל דרוזי או כוכב קולנוע דרוזי, תמיד העדה שלנו תחשב לעדה של מג"ב ושב"ס", קובע איש הטלוויזיה הידוע ובן העדה, רפיק חלבי. "צריך להבין שרוב הילדים שמתחילים לשחק אצלנו, בדרך כלל מגיעים למועדונים שהם דלי תקציב לחלוטין ובגיל הנוער ההעדפה שלהם היא להתגייס לצבא ולעזוב את הכדורגל. הצבא מחסל את הקריירה של כל הכדורגלנים. בכדי שדרוזי יצליח, צריך מאמן עם אומץ כמו אלי גוטמן, שיהמר על שחקנים וישקיע בהם. בדליה או בעוספיה או בכל מקום שיש אוכלוסיה דרוזית, אין כמעט תקצוב לספורט ובעידן שהכסף הוא זה שקובע את הרמה, אין אפשרות לשחקנים מהעדה להתקדם".
אל תפספס
כדורגל? זה מקצוע?
סיפורו של לאלה, שבחר לוותר על קריירה בצבא לטובת הסיכוי שייצא ממנו משהו בליגות הנמוכות, מתקשר היטב לאמירות של חלבי. עד אז, השם הכי גדול שיצא מהעדה הדרוזית בתחום הכדורגל היה זה של ענאן פרו, שהיה שוערה של הפועל חיפה ובילה שנים בין שתי הליגות הבכירות. פרו נחשב בעיני חלקים מהעדה הדרוזית לפורץ דרך בתחום, אבל זה בוודאי לא הספיק. עד שבא לאלה. "המודעות לספורט נכנסה לעדה הדרוזית רק בתקופה האחרונה", אומר פרו. "אנשים בעדה התחילו להבין שכדורגל הוא עיסוק שאפשר לראות ממנו הרבה מאוד כסף. כשאני התחלתי לשחק, אנשים עוד שאלו אותי במה אני עובד. היום אף אחד לא ישאל את מהראן לאלה את אותן שאלות.
"עדיין זה לא אומר שמחר יקומו עשרות כוכבים דרוזים", מטעים פרו. "קשה מאוד להצליח כשהמועצות מעדיפות להשקיע את כספם בכל דבר כמעט חוץ מספורט. כדורגל הוא כמעט תחביב של כל ילד דרוזי, אבל בשביל שתוצאות יבואו צריך מתקנים ברמה ואפשרויות קידום. פרט למכבי חיפה והפועל חיפה שקרובות פיזית לישובים הדרוזים, אין מקום שדואג לשחקנים. לילד שאין אפשרות להגיע לשם, לא תהיה לו גם אפשרות להתפתח. כיום יש כמה שחקנים במחלקות הנוער השונות, אני מקווה שתוך כמה שנים יראו מספר דרוזים כוכבים".
גם ברקאת וואהב הדרוזי, שחקן אחי נצרת כיום וחלק מנבחרות הנוער בעבר, מסכים עם פרו ומדגיש את הצורך בשינוי החשיבה: "הכל עניין של חוסר מודעות טוטלית שהיתה קיימת אצלנו. במקרה שלי, אבא שלי הוא מאמן כדורגל, אז הוא הביא לענף. יש הרבה כישרונות שצומחים פה, אבל בגלל שהחשיבה עד היום היתה שכדורגל הוא לא ממש מקצוע, אז גם הילדים הכישרוניים מעדיפים להפסיק עם זה וללכת לקריירה אחרת. לי באופן אישי היה קשה מאוד להסביר לאנשים שזה המקצוע שלי לחיים. אני רואה היום שיש שינוי במגמה. אני מקווה שהצלחה של לאלה תדחוף עוד ילדים אחריו ותוביל להשקעה של כסף".
אין בסיס, אין סקאוטים
לפני שלוש שנים מונה זאהי ארמלי, כוכב מכבי חיפה ונבחרת ישראל בשנות ה-80, לסקאוט של מכבי חיפה במגזר הערבי. תפקידו היה לגלות כישרונות צעירים למחלקה ולהחתים אותם בכדי שיהיו בעתיד כוכבים בירוק. חלק מתפקידו היה גם לאתר את אותם צעירים פוטנציאליים בעדה הדרוזית. ארמלי מכיר היטב את העדה. הוא מגיע משפרעם, עיר בה כ-15 אחוזים מהתושבים הם דרוזים. אלא שבניגוד לדוברים האחרים בכתבה בני העדה, לארמלי ערבי נוצרי - סיבות אחרות לכך שלא צמח עד היום כוכב כדורגל דרוזי. "באופן כללי, לדרוזים היום יש תנאים טובים יותר מאשר ברוב הערים הערביות. הסיבה לכך שלא היה עד היום כוכב של ממש מהעדה הדרוזית, היא שמסתפקים שם במועט", אומר ארמלי.
"הכדורגלנים הדרוזים לא מנסים לעלות לליגות יותר בכירות", ממשיך חלוץ העבר הענק של מכבי חיפה. "כך שאין עבודה עם מחלקות הנוער. הבסיס שכל כדורגלן טוב צריך לקבל, לא קיים שם. אין גם מערך סקאוטינג אחרי כישרונות צעירים ואלה הולכים לאיבוד. ביקרתי לא מזמן בדלית אל כרמל ועוספיה וראיתי שיפור בעבודה עם צעירים. אם יש להם שאיפה לגדל שחקנים, זאת בהחלט התחלה טובה".
"זו לא בעיה של מנטליות", מסכם חלבי. "בארץ אין ממש מנטליות של ספורטאים. כולנו אוהבים את החיים הטובים בלי יותר מדי להזיע. אני מאמין שאם תבוא השקעה כספית נכונה, כך גם יראו תוצאות אצל העדה הדרוזית בעתיד".