המקום הכי יפה בעולם

פרישתו של נובאק דג'וקוביץ' השבוע מאליפות אוסטרליה הותירה לחלוחית בעיניי. לבי שוב הלם בחוזקה, נרגש ונפעם, בעודי מביט במסך בעיניים נוצצות. אין מדובר, כמובן, בצער שנבע מהפסדו של הסרבי הלא סימפטי, או בעובדה שהתנהגותו הלא ג'נטלמנית גזלה את מתיקות הניצחון מאנדי רודיק; הסיבה הייתה געגועים, געגועים לשמש האוסטרלית, זו שלהטה על ראשו של דג'וקוביץ' ומנעה ממנו לתפקד, ושהותירה כל כך הרבה זיכרונות בלבי. הו, השמש האוסטרלית.

קשה להסביר את עוצמתה. אומנם כישראלים אנו מתורגלים היטב בהתמודדות עם חום, אך לא עם מידת הקרינה הקטלנית, זו שמדרגת את אוסטרליה בשנים האחרונות במקום ראשון בעולם בשכיחות סרטן העור. רבבות האוסטרלים שנוהרים מכל רחבי המדינה למלבורן כבר מכירים היטב את התרגולת. כל פיסת עור חשופה נמרחת בתכשירי הגנה, כובע מגן על ראשם, משקפי שמש על עיניהם, כשהעלמות המבוגרות אף מתהדרות בשמשיות צבעוניות. האוויר צבוע בצהוב לוהט, מושבי הפלסטיק צורבים גם מבעד למכנסיים, והחום המתיש לא מותיר לחובבי הטניס ברירה אלא לנפנף במניפה, זו שחולקה בחינם על ידי חברה מסחרית, שמנצלת את התנאים לרווחתה. אך על אף שנדמה שהם תשושים מהחום ומהחמה היוקדת, עדיין ניתן לזהות סוג של אופוריה בפרצופיהם של האלפים שגודשים את מלבורן פארק. ולא, זו לא השפעת האלכוהול של אלפי הליטרים של בירות שמחוסלים מדי יום – זהו שמחה אמיתית של חובבי ספורט, של אנשי תרבות שמתמוגגים מתצוגות ספורטיביות מלהיבות, של אוהדי טניס שיודעים שבימים אלה הם מרכז העולם, שעדיין, למרות הקרינה והחום, מודים לאלוהים שהעניק להם ימים כל כך שטופי שמש.

אין מדובר בחובבי כדורגל אמוציונליים, שמחויבים אך ורק לניצחון קבוצתם בכל מחיר. טורנירי טניס כאלה מאגדים רק אוהבי ספורט אמיתיים, צופים ניטרליים שאוהבים את המשחק יותר מאשר את השחקנים, אנשים שקונים מראש כרטיסים למשחקים מבלי לדעת מי בדיוק ישחק בהם, גברים, נשים, זקנים וטף שמתאגדים על מנת לחגוג אירוע תרבות.

ימי הפתיחה הם המרגשים ביותר. בפארק העצום מפוזרים שני איצטדיונים ענקיים, אך גם כ-20 מגרשים קטנים, שמאפשרים לקהל לשוטט בניחותא, להציץ במתרחש באין מפריע, לבחור אם לבהות בטניסאים אלמוניים שחווים טעם ראשון של תהילה, או שמא באימון צהריים של אנה איבנוביץ'. כולם מצוידים במצלמות משוכללות, בכדורים צהובים גדולים לחתימות ובחיוך גדול על הפנים. איך לא? זה עתה הם ראו משחק ותיקים בין פאט קאש לאיליה אנסטסיה, מכאן הם רצים למפגש בין דל פוטרו ליריבו הגרמני, בדרך הם ראו את מאטס וילאנדר ומרטינה נבארטילובה משוחחים על כוס קפה במסעדה המרכזית, ברקע מנגנת לה להקה מקומית במרכז ההופעות, ברחבה המרכזית משדרים מסכים גדולים טניס משובח מ"רוד לייבר ארינה", ובערב מצפה להם משחק של אלילם לייטון יואיט. כשמוסיפים לכל אלה את תרבות האלכוהול האוסטרלית, שבאמת אין טעם להרחיב עליה את הדיבור, הרי שמדובר באירוע מושלם.

אבל אל לנו – הצופים הטלוויזיוניים - להצטער יתר על המידה. הלא גם מביתנו הקט אנו מצליחים לספוג את האווירה המשכרת ממלבורן, כשהתודות מגיעות כמובן לשדרי יורוספורט הנפלאים והכבירים, שדרי הספורט האולטימטיביים, אהובינו הנצחיים. פרשנותו של מאטס וילאנדר מתגלה עם הזמן לא רק כשירה לכל חובב טניס, אלא בעיקר כשיעור חשוב לאיך אמורה להישמע פרשנות ספורט: איטליגנטית, אך צנועה, מאירת עיניים ורוויה בתובנות מקצועיות ובניסיון אישי. בנוסף לכך, נדמה שהאלמנט הכי מרגש בשדרי יורוספורט היא ההנאה שלהם מהמשחק, שמסרבת להיגווע. "זה פשוט לא ייאמן", קורא שוב ושוב בהשתאות בלתי נשלטת השדר הבריטי הוותיק, על אף שכבר נכח בעשרות טורנירי גראנד סלאם, אך עדיין מצליח בכל פעם מחדש להעביר לצופה את מידת התרגשותו והערכתו המקצועית למתחולל לנגד עיניו.

באופן מפתיע, ימי ההכרעה של הטורניר נחשבים לקצת מאכזבים עבור הקהל הרחב, כיוון שרוב הפעילות מתרכזת רק באיצטדיון הגדול, בעוד רוב הפארק נותר מעט שומם. המגרשים הקטנים, שבימים הראשונים של התחרות סיפקו מפגשים דרמטיים של הסיבובים הראשונים, נותרו עתה מיותמים ונאלצים להסתפק באירועים איזוטריים. אבל יש כאלה שזוהי דווקא שעתם הגדולה, ויש להחזיק גם להם אצבעות, כמו המשתתפים בטורנירי הנכים, שחקני הנוער, כוכבי משחקי הראווה של טניסאי העבר, וכמובן, אחד מענפי הספורט האהובים בישראל - זוגות מעורבים. בהצלחה לרם ודשי.