להוריד את הקוף

1. למעט העובדה שאין לו יותר מדי שחקנים גדולים בסגל סטייל יניב קטן, עובדה שמעידה יותר על גדולתו כמאמן העונה, לאלי גוטמן יש גם ככה מספיק יתרונות על פני מכבי חיפה שיכולים לסייע לו בקרב על התואר: להבדיל מחיפה, שהתחברה בשלב מוקדם מדי של העונה, הפועל תל אביב תגיעה לשיאה במאני טיים – ואליפות הרי לוקחים בסיבוב השלישי, כפי שתעיד ודאי עונת הדאבל; הקבוצה שלו יודעת לפרק מטענים של משחקי צמרת ומשכללת את עצמה ממשחק עונה אחד למשנהו, ויש לה חלוץ שאפשר לסמוך עליו שיגיע לכל משחק, להבדיל מפנטאני.

האתגר הגדול של גוטמן בדרך לתואר יהיה לפרק את המטען המנטלי אותו סוחבת הפועל תל אביב בעשור האחרון. המטען של הסגנית הנצחית, שמסתפקת לא פעם בניצחונות בדרבים ומהססת בקרב על כל הקופה. למרות האתוס של 1986, הפועל תל אביב הפסידה בעשור האחרון מספר אליפויות למכבי חיפה, והתנהגה כמו סגנית גם כאשר קבוצה אחרת שלטה בפסגה. הפועל אוהבת לבוא מאחור, אבל לפעמים זה גורם לה להתרגל לראות את הגב של המובילה ולהשלים עם זה. גוטמן כרגע נזהר מלהצהיר על אליפות, אבל במקביל הוא יהיה חייב לעקור מהשורש את העשבים השוטים שצצו בשנים האחרונות במנטליות של הפועל תל אביב. אחרת, גם אותו יזכרו בתור מאמן שזכה רק בסגנות, שזה אומר שלא ממש יזכרו אותו.

2. אין הרבה קבוצות בקריירה של גוטמן בהן החלוץ היה כל כך דומיננטי, שזאת עוד הוכחה שהגרמני למד העונה לשחק יותר לעומק ולא כל הזמן לרוחב. אבל זה גם מלמד לא מעט על ההתאמה של סמואל יבואה לשיטה של גוטמן והדרך בה המאמן מדגיש יותר את הצדדים החזקים של החלוץ הגנאי ומעלים את הצדדים החלשים. יבואה נוגע מעט מאוד פעמים בכדור, בקושי מעורב בהנעת הכדור, וכאשר הוא עושה זאת, זה קורה כבר מול השער. כך קורה שהפיזור וחוסר היציבות שאפיינו את יבואה בכפר סבא פחות מורגשים, וכל מה שנותר לו זה לכבוש.

3. שי אבוטבול בחיים לא יהיה יוסי אבוקסיס, אבל ממשחק למשחק מזהים אצלו יותר אלמנטים שאפיינו את הסקינהד שעומד היום מאחורי גוטמן. אם זו ההקפצה לחלוצים מעל קו ההגנה של היריבה כאשר הוא נעמד על קו ה-16, אם זו הבעיטה האלכסונית השטוחה מ-20 מטר דרך סבך של שחקנים, ואם זו היכולת לחפות על איטיות על ידי מיקום נכון והעמדה נכונה של הגוף. גם אם זה לא מספיק להיות יוסי אבוקסיס, זה מספיק כדי להיות קשר אחורי לגיטימי בקבוצה גדולה כמו הפועל תל אביב לשנים הבאות.

מה-5:0 הצורב בקרקוב ועד ה-2:2 המביך מול קרית שמונה בבית, לבית"ר ירושלים היו העונה אינספור סיבות להתפרק. גם למשחק מול הפועל פתח תקוה הקבוצה היתומה של גאידמק הגיעה עם שק של צרות ואכזבות, אבל גם ממנו היא יצאה גאה. לא מרשימה, לא מבריקה, לא מפחידה, אבל גם לא מתפרקת. קשה לשים לב לזה כאשר ברקע הפיאסקו הניהולי שמתרחש העונה לא מפסיק לשנייה, אבל חשוב לומר גם את זה. וזה לא מובן מאליו. למרות שמועדון הכדורגל בית"ר ירושלים מתערטל מדי יום לעיני כל, קבוצת הכדורגל שלו שומרת על כבודה. קבוצת כדורגל שבעה, קבוצת כדורגל שצריכה לקבל מהשחקנים שלה הרבה יותר, קבוצת כדורגל שהמאמן שלה צריך להוציא מהסגל שלו הרבה יותר, אבל גם קבוצת כדורגל עם כבוד עצמי. לא רק שכירי חרב שמפסיקים לשחק, לאמן או לנהל ברגע שמתברר להם שהבעלים בורח.

זה לא מקרי שלבית"ר יש רק שני הפסדים העונה. הקבוצה אולי לא מבריקה מספיק כדי לנצח יותר משחקים, אבל היא לא נותנת לשום דבר בינתיים לתת לה להתפורר לחלוטין. עד עכשיו בית"ר מגלה הרבה יותר בגרות מהאופן שבו היא התפרקה בשלהי עונת גד זאבי. אז החורבן התבטא גם במגרש, הקבוצה איבדה במהירות את צלמה וספגה את ההשפלה הגדולה בתולדותיה, ה-7:0 נגד מכבי תל אביב. שנה אחת לאחר מכן זה קרה גם להפועל חיפה, שאיבדה את רובי שפירא ז"ל באמצע עונה ואיבדה גם את הצורה שלה במגרש. בית"ר מתעלה בינתיים על הגורל הדי מתבקש, וגם הקהל שלה הפעם מתמודד בצורה רגועה עם אי הוודאות ואף אחד לא יוצא להפגנות או מציע לתרום כליה בעקבות מכירת החיסול. מי יודע, למרות כל הלעג והביקורת, בסוף העונה אולי בכל זאת נוכל להצביע משהו שנבט בשכונה של בית"ר בין גד זאבי לארקדי גאידמק. משהו שאולי אפשר יהיה לכנות אותו בגרות נפשית של מועדון.

מפגן התמיכה הבלתי פוסק של אוהדי מכבי תל אביב באבי נמני צריך להיות מודל לחיקוי עבור כל מועדון, אבל אסור לנמני להסתנוור ממנו. מעמדו הציבורי מחוץ לכותלי קרית שלום נשחק העונה עד דק, ואם בעבר התזה לפיה נמני הורס את מכבי הייתה נחלת המיעוט ההזוי, היום זוהי הדעה הרווחת בפי כל ילד. נמני לא יוכל יותר לפעול מאחורי הקלעים ולא לשאת בתוצאות, וגם אם יחליט לעשות כן בעונה הבאה, האש תתפשט במהירות לכיוונו.

לנמני יש רק דרך אחת לצאת מהמלכוד ולשקם מחדש את תדמיתו: להשלים בעונה הבאה את מה שהוא התחיל העונה. חובת ההוכחה היא עליו: שלא סתם זרק את הצרפתים, שלא סתם זרק למים העמוקים את הילדים הכי אלמוניים, שלא סתם התאכזר לשחקן X וטיפח את שחקן Y. בלי השלמת המשימה, כל מה שנמני יעשה העונה ייחשב לכישלון. בלי שיקום אמיתי של מכבי תל אביב, אין שיקום אמיתי למעמד של אבי נמני.

נמני אמר אחרי מינויו שאין לו מה להרוויח מהסיפור, אבל זה ממש לא נכון. אם נמני יצליח לשקם את מכבי תל אביב בעונה הבאה, מצפה לו תהילה הרבה יותר נוצצת מכל האליפויות שלו כשחקן. אני מסופק אם הוא האיש המתאים לכך, כמוני יש עוד עשרות אלפי מסופקים, חלקם מוחאים לנמני כפיים מדי שבת מתוך נימוס – אבל לא בגללנו נמני חייב להוכיח משהו בעונה הבאה. אלא אך ורק בגללו.

1. ההתעסקות המוגברת של התקשורת הישראלית בסיפורם המדהים של סיבאספור ופיני בלילי יום אחרי הניצחון על גלאטסראיי, עדיין לא מחפה על ההתעלמות הלא ברורה שקדמה לכך. קשה להבין מה מוביל את ערוצי הטלוויזיה לקפוץ מיד על זכויות השידור של דה חראפשחאפ עם פרומואים שלא היו מביישים תשדיר בחירות, ובו בזמן לוותר על שידור של משחק עונה בליגה שעשויה לחוות סנסציה נדירה בכל קנה מידה. קשה להבין מדוע כמעט כל משחק של גנק ושאר הקבוצות "הישראליות" בבלגיה משודר לייב, ובו בזמן משחקים לא פחות מעניינים בטורקיה זוכים להתעלמות בוטה. לא מעט אנשים שרצו לראות בלילי עושה היסטוריה בטורקיה ניסו לטעון שיש גזענות סמויה כלפי החלוץ היהודי שנראה כמו מוסלמי, אבל לדעתי זאת סתם התנשאות מטופשת. התנשאות על הליגה הטורקית וחוסר היכולת שלנו להכיר בה כליגה אירופית אמיתית ומעניינית.

2. אף אחד מכל הרכלנים והעסקנים שבחרו להדגיש את ההתנהגות של לותר מתיאוס בבלומפילד ולא את האופן שבו הקבוצה שלו שיחקה היטב בעוד משחק עונה, לא שווה שישחיתו עליו מילים. אחרי שנראה אותם תוקפים בצורה דומה את נמני ואבוקסיס על היחס שלהם לשופטים תוך כדי משחק, אפשר יהיה להתייחס אליהם ברצינות. וגם זה לא בטוח. תתעסקו בכדורגל. לא בשטויות.

"נתניה והפועל תל אביב זה 0:0 קלאסי"

מכבי פתח תקווה – הפועל פתח תקווה, בני יהודה – הפועל תל אביב

לא בטוח ששמעון אבוחצירא ישחק בדרבי הכי לוהט במזרח התיכון חוץ מזמלאק נגד אל אהלי, אבל אם הוא יבחר בדרך הקלוקלת הזאת ויעבור עוד השבוע למכבי תל אביב, אפשר יהיה להמר על עונש כפול. אבוחצירא יאבד בשנייה את הסיכוי להיבחר לתגלית העונה, ומכבי תל אביב תוציא עוד ערימת מזומנים על ילד לא מלוטש נפשית ומקצועית. הולם וראוי. לא בטוח שאת הפרחים למהלך האידיוטי הזה יהיה אפשר לשלוח למאיר שמיר – האיש הכי ערמומי ולא אמין בעיניי בכדורגל הישראלי, אבל הלקח מכל זה חייב להגיע לאלירן עטר – תגלית העונה האמיתית. אומרים שהפועל תל אביב רוצה אותו, מספרים שבית"ר חולמת עליו, אבל עטר הוא עבור רבים תקווה לכדורגל אחר. לכדורגל לא דרוויניסטי, שבו שחקן יודע להעריך מה זה להיות מנהיג של קבוצה קטנה עם מסורת. שחקן שלא רוצה להיות יניב עזרן הבא, אלא אהוד בן טובים החדש. במדינה בה תרבות הרייטינג היא הרבה יותר ממונח טלוויזיוני, מאוד קשה ללכת נגד הזרם. מאוד קשה לנצח את הפועל תל אביב ולא לחשוב מתי לעבור אליה. הלוואי ועטר יילך בדרך אחרת.