הרס"ר עומד למשפט

כמו האנשים המרתקים ביותר, צביקה שרף הוא אדם מלא בניגודים. מקצועיים, נפשיים, ציבוריים. אם לשים אותו לצד מאמנים ישראלים גדולים וקטנים אחרים, ספק אם מישהו מתקרב בכמות הניגודים לשרף. כשהוא לא מצליח הוא מיושן, כשהוא מביא את מכבי תל אביב לגמר היורוליג הוא חכם, ומה שהוא שכח אנשים אחרים לא הספיקו ללמוד. מצד אחד יחסי האנוש שלו מוטלים בספק, ומהשני, הוא רותם קיץ אחר קיץ חבורה של שחקנים לשחק עבור מטרה אחרת – אולי כפי שאף אחד לא עשה או יעשה.

במוצ"ש יתמודד צביקה שרף מול נבחרת בריטניה, ולמרות שאנשים מתעקשים שלא לקטלג אותו ככזה, המשחק עשוי להיות אחד המהותיים בקריירה של המאמן הוותיק. הפסד, וסיכוייה של נבחרת ישראל להעפיל לאליפות אירופה יהפכו מזעריים. ההשלכות ברורות: שרף, ככל הנראה, לא ימשיך בנבחרת אחרי מפלה כה כואבת. ואם המאמן הנצחי של נבחרת ישראל – האולטימטיבי עבורה, כך חשבנו – לא מספיק טוב לנבחרת ישראל, אז מה נשאר לנו? מה נשאר לו? רגע לפני המשחק הכה חשוב, בואו ננסה לנתח את הקונפליקט שהוא צביקה שרף. הקונפליקט שאם לא היה קיים, היה יותר קל לכולנו. אולי גם לו.

בניגוד למאמנים אחרים רבים, צביקה שרף הוא קודם כל מה שהוא כן: הוא צביקה שרף. לעולם לא מתיימר להיות מישהו אחר, לעתים רחוקות נותן לרחש ציבורי לשנות אותו, פשוט צביקה שרף. טייק איט אור ליב איט. קשה שלא להעריך אדם אמיתי כשרף. הפיוז שלו אמנם קצר יותר מטווח הקליעה של יניב גרין, אבל שרף, למשל, לא הגיב לכל סיפור עודד קטש מהעונה שעברה. כבר יותר מחצי שנה עברה, וצביקה שרף, שהוצג באור כהה ביותר, ועוד על ידי חבר למקצוע וקודמו בתפקיד, מסרב להגיב לרפש שנזרק עליו. שרף יצא אדם קטן לא מעט פעמים בקריירה שלו, אבל כאן ידע לצאת גדול.

למרות איבוד האליפות להפועל חולון, שרף הביא את מכבי תל אביב לגמר היורוליג – הישג שמעט מאמנים היו מצליחים לעשות. אמרו הכל אז: שזה לא שרף, זה השחקנים. שזה לא שרף, זה ההגרלות הקלות. שזה לא הידע של שרף, זה עצם היותו שם – עצם השינוי. לפעמים, קשה להכניס רציונאליות להישגים, אבל ספק אם זה משנה. צביקה שרף הביא סגל מאוד בינוני, מלא בבעיות ובמוראל מחורבן, לגמר היורוליג. מדובר בהישג חסר תקדים, שאם היה מושג על ידי אדם יותר נייטראלי, פחות ארסי – שרון דרוקר? דן שמיר? – לבטח היה מתקבל בהערכה רבה יותר.

לאורך השנים, בצדק או שלא, הדבר האחד שעומד לזכות צביקה שרף, כמעט בקונצנזוס מוחלט, הוא המוכנות שלו לבוא, קיץ אחר קיץ, לנבחרת ישראל ולרתום את עצמו לחלוטין – לא רק לאליפויות אירופה, כי אם גם למוקדמות נגד נבחרות נחותות יותר או פחות. את הפטריוטיזם של צביקה שרף אי אפשר לקחת ממנו. אין הרבה אנשים – בכדורסל, בכדורגל, ברוגבי – עם תשוקה לנבחרת הלאומית כמוהו.

חייבים לתת לשרף את הקרדיט כשהוא מצליח להדביק שחקנים במחויבות הזו כלפי הדגל. לא חסרות נבחרות באירופה עם הברזות רבות ממשחקי הקיץ – של כוכבי NBA, אבל גם של סתם שחקנים. כרגיל, בישראל יודעים להעצים כל איציק אוחנון שמשתמט מהנבחרת, אבל זו לא תופעה בלעדית רק לארץ הקודש. בניגוד לאיך שזה נראה, בנבחרת, לאורך השנים, יש שיעור היענות גבוה יותר ביחס לאירופה – בטח ובטח של השחקנים המובילים. מאמן עם סמכות פחותה, או ללא רצון אמיתי וכן כלפי נבחרת ישראל וחשיבותה, לא היה מצליח לגרום לזה לקרות.

באופן טבעי, הביקורות על צביקה שרף נשמעו בקולות רמים יותר, וחלקן אף מוחזרו, כששרף הגיע למרכז במת הכדורסל הישראלי. אחרי שלקח על עצמו להחליף את עודד קטש במכבי תל אביב בעונה שעברה, חשף עצמו שרף לקהל יעד גדול יותר, שם החסרונות שלו כאדם ומאמן באו לידי ביטוי בפלטפורמה רחבה, כמו גם יתרונותיו. אלא שבמדינה שסוגדת לחסרונות, זה רק נורמאלי שהם שלטו.

ראשית, למיתוס הראשון בכל הנוגע לשרף: הוא מיושן. לא יודע להסתגל ולהתרגל למעבר לשעון 24 השניות. היום, שעות ספורות לפני המשחק הקריטי מול בריטניה ושלושה וחצי חודשים אחרי שאיבד עם מכבי תל אביב את האליפות להפועל חולון, קל לקבל את הטענה הזו. אבל זה לא בדיוק ששרף לא הסתגל לשעון 24 השניות, כמו שיותר קשה לו להתרגל לשטיקים החדשים של הכדורסל האירופאי – שלושה מובילי כדור, שחקנים גבוהים שיוצאים החוצה לזרוק שלשות, משחק מהיר.

שרף, אדם עם אגו בכמויות שיכולות להביא לשובע במדינת עולם שלישי באפריקה, לעתים קרובות נשאר כמו שהוא, בלי לשנות, כי שינוי יהיה כמו להודות שהוא לא מספיק טוב או חכם. אתה יכול להיות מאמן X ו-O נפלא, הטקטיקן והמוטיבטור הטוב בעולם, אבל ברגע שאתה נותן לאגו להשתלט עליך, עד כדי מצב בו קשה לך לקבל כי הגישה שלך לא טובה, הכל יכול ללכת לפח. מאמן טוב הוא אחד שמשנה ומשתנה בהתאם לשינויים אחרים. שרף לא ממש עושה את זה, ודוגמת 24 השניות היא בסך הכל דוגמה אחת להנחה רחבה בהרבה.

ויש עוד נקודה, וגם בה לא מרבים אנשים לגעת. עם כל הכבוד וההערכה, ולמרות שאימון נבחרת הוא, ברוב הפעמים, קשה וסבוך יותר מאימון קבוצה, הרי שצביקה שרף נמצא בתפקיד כבר שלוש שנים, במהלכן לא השתנה הכדורסל הישראלי ולו במילימטר. השחקנים המרכזיים עדיין אותם שחקנים מרכזיים, הצעירים אותם צעירים, הוותיקים אותם וותיקים. שרף מכיר את כולם – את החולשות, היתרונות והאופי שלהם.

לכן, קשה לעכל כיצד נבחרת ישראל נראית כל כך אנמית, בינונית ואפורה במשחקים האחרונים. האם שלוש שנים הן לא מספיק זמן כדי להחליט אם עמרי כספי הוא 3 או 4, וגיא פניני 2 או 3? האם שלוש שנים הן לא מספיק זמן על מנת לשרטט כמה תרגילים אחרים מלבד הפיק אנד רול האלמותי של טפירו עם אליהו או יניב גרין? איך ייתכן שלנבחרת ישראל אין שיטת משחק מובהקת, כשהיא אותה נבחרת בדיוק בשנה, שנתיים ושלוש האחרונות?

בגלל כל הניגודים האלה, קשה לאנשים לשפוט את צביקה שרף כמו שהיו שופטים את יורם חרוש, למשל, או אריאל בית הלחמי. לרוב, מאמני כדורסל נשפטים על פי ההווה ועל פי איך שהקבוצות שלהם נראות – לא על פי עבר או פטריוטיזם. כמעט תמיד כשבאים לבקר את שרף, יש איזה קול באחורה של הראש שעוצר, או ממתן, כי, בכל זאת – זה צביקה שרף, וקשה לקחת ממנו את הצביקה שרפיות שבו.

גם מקבלי ההחלטות בכדורסל הישראלי, ואולי גם חלק מהשחקנים, לא ממש יודעים איך לאכול את שרף. אם היחס כלפיו היה פרופורציונאלי, ביחס ישר להישגיו או התנהגותו, ספק אם שרף עדיין היה מאמן את נבחרת ישראל. אבל צביקה שרף הוא יותר מסתם מאמן כדורסל. הוא משלב עבר עם הווה, יחסי אנוש מחורבנים עם יחסי אנוש מעולים, ופטריוטיות באמת מעוררת הערכה עם אימון מקצועי בינוני. כמעט לכל צד שבו יש את הצד השני, ועבור חלק ממקבלי ההחלטות בכדורסל הישראלי, קשה לקבל החלטה לגבי אדם פשוט. אז לגבי שרף?

מכל סימני השאלה האלה יש רק דבר ברור: אם נבחרת ישראל תפסיד לנבחרת בריטניה בשבת, זה עשוי להיות סוף הסיפור של צביקה שרף. כל הקונפליקטים, הסימפטיות והדואליות שבעולם לא יוכלו להיזקף לצידו כשנבחרת ישראל תעמוד עם ניצחון בודד ושלושה הפסדים באחד מבתי המוקדמות הקלים ביותר שקיבלה בשנים האחרונות. עבור צביקה שרף עשויה להיות זו שירת הברבור, וספק אם הכדורסל הישראלי ימצא עוד ברבור כמוהו. מצד שני, ספק אם זה יפריע למישהו.