מחיקת סוף העונה

אובססיות הן דברים שקשה להסביר מבלי להרגיש מבוכה מסוימת. הקריטריון הפחות או יותר יחיד בהפיכתו של טקס, תחביב או עניין מסוים לאובססיה הוא שיהיה מוזר. שיהיה שונה. שיהיה קצת מביך. לכן, די נדיר לשמוע אנשים אומרים שיש להם אובססיה עם הקטע הזה של לנשום – זה רגיל מדי. ובכן, לאורך השנים האחרונות פיתחתי יחסים די אובססיביים כלפי הכדורסל הישראלי. בזמן שאחרים היו אמביוולנטיים במקרה הטוב ואכזריים ברע, אני השתדלתי לתת את הכבוד הראוי, ההערכה כשהגיעה, החיבה שבדרך כלל לא היתה דבר של מה בכך.

כשאנשים ציטטו איזה קאץ'-פרייז מטומטם מארץ נהדרת, לי לא היה מושג על מה הם דיברו. בכל זאת, יום ראשון, ואני בטח ראיתי את רמת גן נלחמת בעירוני אשקלון. כשאחרים התווכחו על מי צריך לעוף בהישרדות – זאתי שעברה ניתוח להגדלת חזה או ההוא שעבר ניתוח להגדלת האגו, אני התווכחתי אם ניר כהן הוא באמת תגלית העונה. יש אנשים שחושבים שזו דפיקות. אני מעדיף את המונח "סכיזופרניה".

ואז הגיעה העונה שעברה. העונה שאנשים יקטלגו אותה במשך שבוע כעונה הגדולה בתולדות הכדורסל הישראלי: מכבי מגיעה לגמר גביע אירופה, אבל מפסידה בגמר הגביע המקומי; חולון רק עולה ליגה, אבל כבר עולה על הפודיום; ובני השרון נפלאה, ואשקלון יוצאת מהקבר, וראשון גם, וקטש, והשידורים הישירים, והשחקן הישראלי. הכל היה נראה וורוד. לפתע, קרון האהבה לכדורסל הישראלי החל להתמלא. התקשורת מחבקת, הציבור מדבר על החוזה החדש של גיא פניני, לא חיים סילבס, ועושה רושם כאילו אנחנו בדרך הבטוחה להפוך לאחת הליגות החזקות באירופה.

ובאמת, אין שום סיבה למה לא: הסקאוטינג על רמה, המאמנים הישראלים עושים בית ספר לעמיתיהם ממעבר לים, חולון לוקחת אליפות, בני השרון ביול"ב קאפ, ירושלים בטח תשוב. תוסיפו לזה את חזרתה של מכבי חיפה לליגה, וקיבלתם עונה שעל פניה, היתה אמורה להיות טובה בהרבה. כזו שהיתה אמורה לעשות את הדבר הכי נורמאלי אחרי הצלחה: להשתמש בה כמנוף להצלחה נוספת, גדולה יותר. והכדורסל הישראלי באמת עלה על המנוף, אלא שכולם עלו ביחד, ועכשיו הוא שקע עמוק אל תוך האדמה.

כמה דקות לפני, בתוך או אחרי גמר הפיינל פור המקומי אני זוכר ששמעתי או נזכרתי בדברים אותם ניסיתי להדחיק: הכדורסל הישראלי סתם פיקציה, העונה המוצלחת לא אומרת כלום, בשנה הבאה הכל יחזור להיות מפורק כפי שהיה, אם לא גרוע יותר. מבט ימינה, על חצי יד-אליהו צהוב ובטירוף, ושמאלה, על חצי שני סגול בטירוף כפול משוגע בחזקת היסטרי, גרמו לי לבטל את ההנחה הזאת. פיקציה? הכל ייעלם? הכיצד? חודש וחצי אחרי אותם רגעים אני מודה שחטאתי: כשם שאותם אנשים נוהגים שלא להעריך את הענף הזה על בסיס קבע, אני הערכתי אותו יותר מדי.

הפועל חולון היא, כמובן, הדוגמה הקלה וההגיונית. היא עלתה ליגה, הביאה זרים מדהימים, שלטה בליגה לאורך עונה שלמה והתגברה על אירוע החזיז במלחה, סיימה ראשונה, ניצחה בחצי הגמר, ניצחה בגמר, לקחה אליפות, חגגה. הבעלים שלה איים לעזוב. הכוכבים שלה קיימו, ועזבו. הבעלים חיפש לאחד את הקבוצה עם ראשון לציון, כי לא רצה להשקיע יותר כסף ולא קיבל תמיכה מהעירייה. הבעלים עזב. הקבוצה כמעט וירדה ליגה.

הקבוצה נשארה, ותתחיל את העונה עם תקציב מינימאלי ומעט מאוד שחקנים מהעונה הקודמת. בדרך כלל, קבוצות מנצלות עונות טובות כדי ליצור המשכיות. מנצלות מומנטומים והתעניינות ציבורית כדי להשיג ספונסרים חדשים. מנצלות את ההצלחה כדי להביא ישראלים בולטים וזרים בולטים עוד יותר. מנצלות הישגים כדי להגדיל את קהל האוהדים. במקרה של הפועל חולון, אלופת המדינה לשנת אלפיים ושבע אלפיים ושמונה, היא עשתה בדיוק את כל הדברים האלה. רק, כאילו, להיפך.

אך למרות שהפועל חולון היא אולי המיצג הבולט ביותר של התופעה הכואבת, היא ממש לא היחידה. קשה להאשים את מיקי דורסמן שלא רוצה להשקיע עוד מכספו הפרטי בענף לא מכניס. תאמינו או לא, אבל להתפרקות הכמעט מוחלטת של הפועל חולון יש משמעות חמורה בהרבה מזו הפרקטית: תודעתית, ציבורית, מחשבתית. אם האלופה לא מסוגלת להעמיד קבוצה אחרי עונת שיא, מה אמורות השאר להרגיש? אם את מעט התקווה שנותרה לנו אנחנו לא יכולים לתלות במועדון שעל הנייר עשה את הקולות הכי רציניים, מה נשאר לנו בדיוק?

אלא שאם הצרות של הכדורסל הישראלי היו מסתיימות כאן, מצבנו עוד היה טוב. לאורך שלוש השנים האחרונות, והשנה במיוחד, קבוצות שהיו זכאיות לשחק באירופה ויתרו, בגלל העול הכספי והלוגיסטי. אחרי הכל, אפשרות להתקדם היא שולית לעומת האופציה להישאר במקום. במיוחד בקיץ, כשחם. מצב דומה מתרחש שנה אחר שנה עם הקבוצות שאמורות לעלות מהליגה הלאומית. העונה, דומה היה כי קרית אתא עשויה שלא לעלות, ולמעשה, עד סיום כתיבת שורות אלה לא ברור אם המועדון אכן יעמיד את תקציב המינימום הנדרש על מנת לשחק בליגה הבכירה.

השאיפות של רוב קבוצות הכדורסל הישראלי הן נמוכות, קצרות טווח, ופחדניות. כמובן, מדובר פה, אחרי הכל וכרגיל, במצב של ביצה ותרנגולת, ולא ברור מה הגיע קודם או מה יגיע בעתיד: האם מצב כספי טוב יותר ישכנע את הקבוצות להתחיל לשאוף גבוה, או להיפך. העובדה היא שכרגע, את רוב קבוצות ליגת זבת חלב וחומוס, לא מעניין לנסות.

וזה מבלי להזכיר עונה שעושה קולות של פיננסית אצל האלטרנטיבה הנצחית, הפועל ירושלים, החתמות משונות של ההיא בצהוב, והתפרקותה הכואבת עד דמעות של הפועל גליל עליון. אפילו הבנייה המרעננת של עירוני נהריה ובני השרון נבלעת בתוך הוואקום המדכא. בניגוד לעבר, לא ברור מי הן קבוצות הצמרת, ומי התחתית. עידו קוז'יקרו יכול להיות מועמד להפועל ירושלים, עירוני אשקלון, מכבי רמת גן ומכבי חיפה במקביל. ניר כהן כנ"ל. אפילו חלק מהמאמנים הוזכרו ומוזכרים בנשימה אחת לאמן קבוצת פיינל פור, וכזו שרק עלתה לליגה העליונה.

זה לא מצב נורמאלי, לא שגרתי, בטח לא אחרי עונת השיא של הכדורסל הישראלי. בטווח של חודשיים, ליגת העל סיפקה לשלל אוהדיה מספיק סיבות לכאוב איתה, לצחוק עליה ולא איתה, ולעבור ממצב של אהבה, לאהדה, לאנטגוניזם מנוכר. לאוהדים מהצד זה קשה. לאלה שאהבו את הליגה הזאת לאורך שנים, וראו בעונה הקודמת הזדמנות מושלמת לעלות רמה, אולי בדרך להדיח את הכדורגל ממקומו הלא-ראוי בתוך ראש מעייני הציבור הישראלי, זה מרסק.

אובססיות הן דברים שקשה להסביר מבלי להרגיש מבוכה מסוימת. הקריטריון הפחות או יותר יחיד בהפיכתו של טקס, תחביב או עניין מסוים לאובססיה הוא שיהיה מוזר. שיהיה שונה. שיהיה קצת מביך. לכן, די נדיר לשמוע אנשים אומרים שיש להם אובססיה עם הקטע הזה של לנשום – זה רגיל מדי. ובכן, לאורך השנים האחרונות פיתחתי יחסים די אובססיביים כלפי הכדורסל הישראלי. אבל עזבו, באמת קצת מביך כל הסיפור.

nimrodofran@walla.co.il