צועדים לאחור, וטוב שכך

דטרויט שבה לשחק כמו הקבוצה הגדולה מ-2005, עם תיאום מושלם וחמישה איומים תמידיים. ההגנה של הלייקרס חונקת את הספרס

אסף רביץ
24/05/2008

לאחר תשעה נצחונות בית רצופים בפלייאוף, הבהירה בוסטון שצריך משהו מיוחד כדי להכניע אותה במבצר שלה. במשחק השני בגמר המזרח, הביאה דטרויט את המשהו המיוחד הזה. היא לא סתם ניצחה בבוסטון, אלא ניצחה ביום התקפי טוב של הסלטיקס, הפעם הראשונה בפלייאוף בה שלושת הגדולים הופיעו למשחק ביחד.

הסיפור של משחק מספר 2 היה ההתקפה של דטרויט, שדקות ארוכות הייתה פשוט, נו, מושלמת. השלמות הזו הזכירה בעיקר את דטרויט של 2005. לא הקבוצה שזכתה באליפות בזכות תיעול תחושת אנדרדוג והגנה אדירה, אלא את הקבוצה ששנה לאחר מכן הפסידה בגמר לספרס, לא לפני שנתנה כמה הצגות גדולות של משחק קבוצתי נטול חסרונות. הנצחון האחרון דומה במיוחד לנצחון במשחק 6 בסן אנטוניו, גם אז גברו הבוכנות על קבוצת הגנה גדולה בזכות 48 דקות של התקפה קטלנית.

טוב לדעת (מקודם)

בדיקה חכמה שמאתרת סיכון מוגבר ללקות בשבץ מוחי - כעת במבצע

מוגש מטעם שחל

אסור לעזוב אותם לרגע

שלוש שנים חלפו, ומשחק ההתקפה של הפיסטונס לא נחלש. להיפך, התיאום בין השחקנים רק השתפר, ובמקום בן וואלאס יש להם את אנתוניו מקדייס. גם ב-2005 מקדייס היה שם, והוא אפילו נתן סדרה נהדרת מול הספרס, אבל זה היה בעיקר על חשבון הדקות של ראשיד, כך שההתקפה של הפיסטונס סבבה סביב ארבעה שחקנים. כיום מדובר בחמישה איומים, ואין שחקן שניתן לעזוב לרגע.

בשני המשחקים הראשונים מול הסלטיקס היה מקדייס הרבה יותר מצלע חמישית. הסיטואציה שחזרה על עצמה הכי הרבה פעמים הייתה שבוסטון קלעה שני סלים רצופים, המומנטום תיכף נוצר, הקהל על סף אקסטזה, ואז קבר מקדייס ג'אמפ מחצי מרחק והרס הכל. כמות הריצות שהוא הרס לבוסטון הייתה מדהימה, ויחד עם עבודה נהדרת בריבאונד, הוא היה האקס פקטור של הסדרה, עם 14 (5 מ-10) ו-11 בגיים 1, ו-15 (7 מ-12) ו-8 בגיים 2.

קרו עוד כמה דברים טובים להתקפה של דטרויט במשחק הזה. צ'ונסי בילאפס (19, 7 אסיסטים, אפס איבודים) חזר לעצמו, והבין שהוא יכול להוריד את רייג'ון רונדו לפוסט, ראשיד וואלאס (13 ו-10) שב לקלוע שלשה אחרי הרבה זמן, טיישון פרינס (14 ו-8) הזכיר לנו שיש ימים בהם הוא בלתי עציר, ריפ המילטון (25 נקודות) היה אגרסיבי והגיע לקו 12 פעמים, וכמובן רודני סטאקי הראה למה הוא הולך להתפתח, עם 13 מהספסל, כולל כמה מהלכים גדולים ברבע האחרון. הפיסטונס לא בונים על הצגה של סטאקי בכל משחק, אבל אם הוא יצליח לשחק ככה פעם בשניים-שלושה משחקים, הוא יכול להיות אקס פקטור מכריע נוסף מבחינתם.

עכשיו השאלה היא האם הפיסטונס יכולים לשמור על הרמה הזו, מה שבכל הקשור אליהם אינה שאלה של פוטנציאל אלא של יציבות מנטלית. בשנתיים האחרונות הם הפסידו פעמיים בגמר המזרח לקבוצות פחות מוכשרות מהם ומבוסטון, ועד עכשיו האולם הביתי שלהם היה המנייה הכי פחות בטוחה מבין הארבע שהגיעו לגמרים האיזוריים. דטרויט הוכיחה שבמשחק בו שתי הקבוצות משחקות מצוין היא טובה יותר, שהסדרה תלויה קודם כל בה, ונותר לה רק להוכיח שהיא זוכרת איך מנצחים סדרות גדולות. אם יש משהו שצריך להטריד את פליפ סונדרס במיוחד לקראת המעבר לדטרויט, זה שההתקפה של בוסטון נתנה שני משחקים מצוינים נגד ההגנה שלו.

ומה לגבי בוסטון? דוק ריברס, מצידו, צריך לקבל החלטה שזאת לא הסדרה בשביל קנדריק פרקינס. הסנטר העולה יעיל מאוד נגד סנטרים קלאסיים, ואוטם את הצבע נפלא יחד עם קווין גארנט, אבל כשהוא צריך לצאת החוצה לקלעי חוץ כמו שיד ומקדייס, הוא הרבה פחות יעיל בהגנה וממשיך להיות חור בהתקפה. את הדקות שלו צריך לחלק בין פי ג'יי בראון לג'יימס פוזי - אם יש זמן להרכב נמוך, הסדרה הזו היא הזמן. פוזי ופול פירס הכבדים מתקשים לתפקד כגארדים ולרדוף אחרי המילטון, מצד שני יש לפירס מסה כדי להסתדר עם מקדייס, ומקסייל והוא ריבאונדר מספיק טוב בכדי למנוע מהם לאסוף קרשים כאילו ל"ג בעומר לא עבר. בדקות שריי אלן נח אפשר לנסות לשים את פוזי על בילאפס ושרונדו ירדוף אחרי ריפ.

טראומת ילדות

במערב החליטו לשמור על המסורת של פלייאוף 2008 והגמר נפתח עם 0:2 למארחת. 11 מתוך 12 סדרות בשני הסיבובים הראשונים נפתחו בתוצאה כזו, ו-10 מתוכן ניצחו הקבוצות שהובילו. אלא מה, היחידה שניצחה סדרה אחרי פיגור 0:2 הייתה אותה סן אנטוניו, ובשני המשחקים הראשונים מול ניו אורלינס היא נראתה לא פחות רע מבשני המשחקים מול הלייקרס.

האם זה אומר שהכל פתוח? לא ממש. קודם כל, יש גבול לכמות הקברים שניתן לצאת מהם במהלך פלייאוף אחד, ומה שיותר משמעותי - יש שם משהו מעבר ליכולת מקצועית נטו. כמו מישהו שהכל הולך לו בחיים ודבר לא מפחיד אותו, אבל כשהוא פוגש את הבריון שהציק לו בכיתה ג' הוא חוזר להיות ילד מבוהל, כך נראו הספרס במהלך הקאמבק של הלייקרס ברבע השלישי של המשחק הראשון. בערך בכל סדרה מהעבר בין שתי הקבוצות היה משחק כזה, בו הלייקרס חזרו מפיגור ענק והספרס נראו חסרי אונים, ואם חשבנו שטראומת הילדות הודחקה בצורה יעילה, מסתבר שטעינו. הדקות האחרונות של המשחק הראשון היו קריסה מנטלית מוחלטת מצד הספרס, שכלל לא הופיעו לגיים 2.

התופעה המרתקת ביותר בפלייאוף הזה היא אלמנט ההרתעה של פיל ג'קסון. אפילו לאחר שהפסיד שתי סדרות עם שאקובי והודח פעמיים בסיבוב הראשון עם הלייקרס, ברגע ששוב יש לו קבוצה ראויה ביד, היריבות שוב נראות מבוהלות, בדיוק כמו בימי מייקל ושאקובי. העליונות המנטלית של הלייקרס בכל משחק שלהם בפלייאוף עד כה הייתה כל כך ברורה, ואין תזכורת טובה יותר למה שהזן מאסטר מביא לקבוצות שלו. אם סאשה וויאצ'יץ' נראה בסדרה הזאת כמו רוצח סדרתי (זאת מחמאה, כן?) ומאנו ג'ינובילי כמו כלבלב מפוחד, באמת שנגמרו הסופרלטיבים לד"ר פיל.

האפקט הפסיכולוגי לא אומר שצריך להתעלם מהעבודה המקצועית של הלייקרס בסדרה הזאת. ג'קסון הגיע מוכן, הוא למד את טוני פארקר וג'ינובילי לעומק, ונכנס לנשמה של הנעת הכדור של הספרס. האופן בו הוא משתמש בפאו גאסול ובלמאר אודום בהגנה הוא יעיל מאין כמוהו - הם מנצלים את האורך שלהם ועומדים יחסית רחוק מהסל. מדי פעם פארקר מצליח לעבור ולהגיע לטבעת בגלל זה, אבל ברוב הפעמים הוא נתקל בידיים הבלתי נגמרות של אחד מהם. מאנו, להבדיל, טרם מצא דרך לפצח את הצבע של הלייקרס.

המיקום הגבוה של אודום וגאסול יוצר אפקט נוסף - הוא מצמצם לספרס את המגרש. בזכות זה הרוטציות של הלייקרס מעולות ויש לא מעט התקפות שסן אנטוניו לא מגיעה לזריקה רצינית. הספרס אמנם החטיאו גם המון זריקות טובות בשלוש המחציות האחרונות, אבל ברוב הפעמים זה קרה כי הייתה להם חצי שנייה פחות מהרגיל להתכונן אליהן.

הפעם אין לג'קסון את פיפן ורודמן או שאק והורי בשיאו, כולם שומרים גדולים, אז הוא יוצר קבוצת הגנה גדולה משחקני הגנה לא גדולים (פרט לקובי). האינטנסיביות, הרוטציות הבלתי פוסקות, קבלת ההחלטות הנפלאה גם בהגנה, יוצרים קבוצת הגנה שפשוט כיף לראות. על ההתקפה בכלל לא צריך לדבר,- השחקן הטוב בעולם בשיאו מוקף בחבורה מוכשרת במיוחד שיודעת גם לנוע וגם למסור.

האופן שבו הסדרה הזאת מתפתחת מבטיח קנה מידה היסטורי. אם הספרס יצליחו לחזור גם מזה זה יהיה סיפור ענק, אם הם לא יצליחו זה גם יהיה סיפור ענק - המאמן הטוב בעולם והשחקן הטוב בעולם משאירים את היריבה המשמעותית ביותר שלהם מאחוריהם, וחילופי הדורות מקבלים חותמת רשמית. בין אם כך ובין אם כך, יש בה טובה להתעורר באמצע הלילה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully