האמת על הישראלים במכבי

אף אוהד של מכבי תל אביב לא אהב לשמוע את הדברים שאמר אמש (חמישי) עמרי כספי ב"עובדה". אומנם כספי כבר אמר את הדברים בעבר בראיון לוואלה! ספורט, ואף עשה זאת בצורה בוטה, ישירה ומפורטת הרבה יותר, אך לדברים בפריים טיים של ערוץ 2 יש נטייה ליצור הד חזק יותר. כספי שוב ביקר את התהליכים שעוברים על מכבי תל אביב, התקשה להבין מדוע הקבוצה מעדיפה זרים על פני ישראלים, הזכיר איך הקבוצה החליטה להיפרד ממנו, מהלפרין ומאליהו, שמצטיינים בקבוצותיהם החדשות, התלונן על ההזדמנויות המועטות מדי שקיבל במכבי, ותהה איך יכול להיות ששחקן שלא זכה לאמון מצד הקבוצה פורח בימים אלה ב-NBA.

אין ספק, הדברים פוגעים. הנטייה הראשונית כאוהד היא להיעלב ולרטון על כפיות הטובה של כספי, שאולי שכח היכן הוא גדל, שכח מהיכן ינק את יסודות המשחק ואת ערכי הניצחון ובזכות מי קיבל את הבמה הבינלאומית, ואילו עתה הוא משמיץ את קבוצתו לשעבר בפומבי בצורה שאינה מעוררת כבוד. כמו כן, אין מנוס מלחשוב שכדאי שכספי יחזור כמה שיותר מהר להתעסק בכדורסל, כי נדמה שהפסטיבל סביבו לא ממש מועיל לו או לקבוצתו. בזמן שהקינגס ממשיכים להפסיד ואחוזי הקליעה שלו ממשיכים לצנוח, מוטב שישוב להשקיע את מאמציו על המגרש ולא באירועים וראיונות חגיגיים, ושעם כל הכבוד לכישרון שלו, עיקר כוחו הוא בהתמדה, בנחישות ובעבודה קשה, ואל לו לתת לשתן לעלות לו לראש.

משפחת כספי זוכה לימים אלה לכבוד גדול, ובצדק, אך אין זה אומר שכל מעשיהם קדושים. אבי המשפחה שמעון, מעריץ גדול של בנו, ביקר בעבר בפומבי לא מעט מאמנים על כך שהעזו לא לשים את הכדור בידיים של כספי בכל התקפה. זכורה מכולם ההתקפה על ויקטור סקורניק, שטען שמשפחת כספי הביאה לפיטוריו, אך גם עודד קטש הואשם על ידי מר כספי ש"יש לו אינטרס להרוס את עמרי", ואתמול ב"עובדה" הקורבן היה פיני גרשון, שבעבר העז לנזוף בכספי על כך שדרש מוויצ'יץ' לעשות לו חסימה, ומיד הורד לספסל. וויצ'יץ', כמדומני, היה באותם ימים שחקן בכיר מכספי וטוב ממנו בהרבה (ויכול להיות שזה עדיין כך גם היום), וזה בהחלט הגיוני שמאמן יעמיד במקום שחקן צעיר וחצוף, אפילו אם משפחתו משבחת אותו על ה"חוצפה החיובית" (ביטוי שהפך למפוקפק בתקופה האחרונה). מעניין אם גם פול ווסטפאל יצטרף ביום מן הימים לרשימה השחורה של הכספי'ס.

שמעון כספי גם מתגאה כיצד אמר לבנו לקחת את הכדור לסל בכל פעם שהוא יכול ו"לא לראות אף אחד ממטר", כדבריו, אך על אף שמדובר בגישה ווינרית שיצרה כדורסלן גדוש בביטחון עצמי, היא בהחלט בעייתית ואגוצנטרית, ומנוגדת לעיקרון הקבוצתיות.

גם ההאשמות לפיהן כספי לא קיבל מספיק הזדמנויות כלל אינן נכונות. מעט מאוד שחקנים צעירים כמוהו קיבלו כל כך הרבה דקות משחק בקבוצה כל כך בכירה, ובשנה שעברה כספי היה שחקן חמישייה קבוע, שלא הצליח להצעיד את מכבי להישגים מרשימים מדי. נדמה שהעובדה שעמרי מצליח בצורה כל כך מפתיעה בסקרמנטו גורמת למשפחת כספי להרגיש שמותר להם להגיד הכל, גם אם הדברים לא ממש מבוססים, ובטח שלא כתב "עובדה", שנדהם מסיפורי NBA בנאליים שידועים לכל חובב כדורסל, יעמיד אותם על דיוקם.

מבחינת מכבי תל אביב, יש להפריד בין המקרים של כספי, הלפרין, בורשטיין ואליהו, כיוון שכל אחד זה סיפור אחר. כספי עזב ל-NBA, וקיבל באופן טבעי את ברכת הדרך מקבוצתו ומאוהדיה, שגאים בו, אוהבים אותו ומפרגנים לו לאורך כל הדרך. הלפרין עזב אחרי שקיבל לא מעט הזדמנויות להוכיח את עצמו, וכשל יותר מדי פעמים ברגעי האמת. עם תדמית רעה, נטייה לתבוסתנות ולא מעט שריקות בוז מהקהל, יחד עם חוזה ענק (ומוגזם?) מאולימפיאקוס, דרכו נסללה החוצה בטבעיות. בורשטיין עזב אחרי שסבל תקופה ארוכה מאוד מפציעות וכשכושר המשחק שלו מוטל בספק, ובהתחשב ביכולת הבינונית שלו בפואנלבראדה, נדמה שההחלטה לשחררו הייתה בהחלט נכונה. (אגב בורשטיין, כמו אחרים, לא היסס להאשים בראיון ש"מכבי היא כבר לא המשפחה שהייתה פעם", אך במקביל גם לא היסס לבקש ממשפחתו סכומי עתק, ולאחר מכן לתקוף אותה).

לגבי אליהו הדעות מעט חלוקות. גם הוא קיבל הצעה לחוזה עתק מספרד, אך בזמנו לא נראתה סיבה הגיונית להשוות אותה, במיוחד בהתחשב בכך שהמיסוי על ישראלים הוא כפול. מנגד, כשמביטים בשכר העצום של מאצ'יי לאמפה ובתרומתו, אפשר לחשוב שאולי היה עדיף להשאיר את אליהו, ולו רק בגלל שהוא ישראלי, אך פה כבר עולה שאלה אחרת, שמעלה נושא עקרוני: האם האוהדים מעוניינים בקבוצה מנצחת, או בקבוצה על טהרת הישראלים?

לצערנו, עם כל הכבוד לכדורסלנים המקומיים, למדנו עם השנים שאי אפשר לשלב בין הדברים. אליהו וכספי, למי ששכח, היו בעונה שעברה שחקני חמישייה, והקבוצה די קרטעה. מנגד, הקבוצה של שאראס, וויצ'יץ' ופארקר זכתה לפופולריות ואהבה בזכות התארים, בלי קשר למוצא השחקנים, ולא זכור שאוהדים התלוננו באותם ימים על דקות משחק לישראלים. אפשר גם להזכיר ימים אפורים ומדכאים בשנות ה-90, עם סגל גדוש בישראלים, ששיעממו ונכשלו והתקשו למלא את יד אליהו, וזאת על אף שהיו יהודים כשרים וחגגו את חגי ישראל.

אז מה עדיף? אין ספק שישראלים יוכלו להגביר את תחושות ההזדהות עם הקבוצה, אך לא בכל מחיר. גל מקל, שהעדיף לעזוב, לא מוכיח בגלבוע/גליל שעזיבתו היא מכה למכבי. לימונד וגרין לא מראים שביכולתם להביא את גביע אירופה לתל אביב. פניני הוא היחיד שמציג רמה מספקת ליורוליג, אך הוא לא יכול לבד. הדילמה הזו מדירה שינה מעיניהם של פדרמן ומזרחי, שצמאים לכישרון ישראלי שיבצבץ וייקח את הקבוצה על הכתפיים, אבל בינתיים הוא פשוט לא קיים. כמובן שכולנו היינו רוצים שכספי, הלפרין, בורשטיין ואליהו יחזרו למדים הצהובים במעין קבוצת חלומות ישראלית, אך כשהם יקבלו מיליוני דולרים ויתקשו להגיע לטופ-16 - אל תתפלאו אם גם הכוכבים המקומיים שאנו כל כך מתגעגעים אליהם כעת, יזכו בבוא העת לשריקות בוז.