זהות אבודה

מאזן בעונה שעברה: 43:39

סיימו את העונה: במקום השמיני במזרח, ובסיבוב הראשון של הפלייאוף, אחרי סוויפ מהדהד מול קליבלנד

עונת 2008-9 של דטרויט עמדה בסימן החלטותיו השנויות במחלוקת של הג'נרל מנג'ר המוערך שלה, ג'ו דומארס. זה התחיל עם מינויו של מייקל קרי חסר הניסיון לעמדת המאמן והמשיך בטרייד המדובר שהביא את אלן אייברסון בתמורה לצ'ונסי בילאפס – החלק המרכזי בפאזל בששת השנים האחרונות. התכנון המקורי, בו אמורה הייתה דטרויט לשמור על זהותה כקבוצה הכי קבוצתית והכי קשוחה בליגה אך הפעם בתוספת גו-טו-גאי אמיתי, נכשל לחלוטין, ולראשונה מזה 8 שנים סיימו הפיסטונס עונה רגילה במאזן שלילי, וללא סיכוי אמיתי לעבור סיבוב.

תתפלאו, אבל ההימור על אייברסון, בטח באופן רטרואקטיבי, היה דווקא הגיוני, וגם יכול להצליח באם הגארד היה מסוגל סוף סוף לשים את הקבוצה מעל לעצמו בראש סדר העדיפויות, ואם הפלונטר המקצועי והמנטלי שנוצר בעקבות הטרייד היה נופל על מאמן מנוסה יותר ממייקל קרי. הניסיון הקצר לשלב את ריפ המילטון ו"התשובה" יחד בחמישיה נכשל, בעיקר משום שכמנהל משחק אייברסון נופל בהרבה מקודמו בתפקיד והרוטציה בינו לבין ריפ בעמדה מספר 2 הקשתה על הקבוצה לתפקד ויצרה בילבול וחוסר עקביות (תרגילי החסימה המדורגת עבור ריפ לעומת המשחק השונה לחלוטין עם אייברסון, שיוצר לעצמו זריקות ומחזיק הרבה בכדור).

וכך, במקביל לפעילות הספורטיבית הרגילה, הועלתה לה בעיר הפקת מקור, מסוגת אופרת סבון, שעסקה ביחסיו המורכבים של הכוכב המזדקן עם מאמנו. ייצא או לא ייצא לתקשורת? היה פצוע או סתם החרים אמון? ועד כמה באמת חמורה הייתה הפציעה בגינה פיספס את החודשיים האחרונים של העונה ואת הפלייאוף? בשאלות אלו עסקו אוהדי פיסטונס האומללים כשלא שברו את הראש בניסיון להבין את הרוטציות חסרות הפשר של קרי. הקבוצה הגיבה בהתאם, כשהשחקנים גילו חוסר יציבות (המילטון ברוב החלק הראשון של העונה ופרינס בשני), נשחקו (סטאקי) או סתם הפגינו מוטיבציה של כדורגלן ישראלי בעת אימון כושר (ראשיד).

באו: בן גורדון (שחקן חופשי, שיקגו), צ'רלי וילנואבה (שחקן חופשי, מילווקי), כריס ווילקוקס (שחקן חופשי, ניו-יורק) בן וואלאס (שחקן חופשי, קליבלנד), אוסטין דיי , דאוואן סאמרס, יונאס ירבקו (דראפט)

עזבו: אלן אייברסון (שחקן חופשי, ממפיס), ראשיד וואלאס (שחקן חופשי, בוסטון), אנטוניו מקדייס (שחקן חופשי, סן-אנטוניו), אמיר ג'ונסון (טרייד, טורונטו), אהרון אפללו (טרייד, דנבר) וולטר שארפ (טרייד, מילווקי), אלכס אקר (שחקן חופשי, מילאנו) ו-וולטר הרמן (שחקן חופשי, טאו ויטוריה)

באופן מוזר משהו, ג'ו דומארס החליט לא ללכת בכיוון הצפוי – קיץ שקט שיעזור לצעירים להתפתח, שישאיר את פרינס והמילטון בריאים ובעיקר, שישאיר לקבוצה מקום מתחת לתקרה להביא סופרסטאר בקיץ 2010 המפורסם - ולצעוד בכיוון הפוך לגמרי. במקום זה, דומארס החתים את בן גורדון וצ'רלי וילנואבה (חברים טובים עוד מימי השנה המשותפת בקונטיקט) לחמש השנים הבאות, כשסכום חוזיהם המשותף עומד על 94 מיליון דולר, ומוריד מהפרק את אופציית הסופרסטאר בקיץ הבא. החלטה זו – להיבנות מחדש תוך שמירה על התחרותיות וללא ביקור הכרחי בארץ הלוטרי - מעוררת כבוד מצד אחד, אך מצד שני מעלה מספר שאלות נוקבות לגבי יכולתה של דטרויט החדשה להתחרות ברמות הגבוהות: מה יהיה עם הנקודות בצבע? וילנואבה הוא פורוורד מוכשר, אך מרבית נקודותיו באות מג'אמפים מאמצע המרחק וכפי שדטרויט בנויה עכשיו, שלושת מועמדיה לאיוש עמדת הסנטר הם – קחו אוויר – קוואמי בראון, כריס ווילקוקס, ובן וואלאס. לא חומר לקבוצה שחושבת רחוק או חושבת בכלל.

ובכלל, מי אמור להוביל את הפרנצ'ייז הזה? עם כל הכבוד לאפסייד הברור של גורדון ו-וילנואבה, מדובר בשני סקוררים שאינם אולסטארים, שלא ממש עושים הגנה ולא הופכים את האחרים לטובים יותר. קשה לדמיין אותם בתור שחקנים מובילים בקבוצה הנלחמת על התואר. והיה הפיסטונס ימצאו את המנהיג שלהם, נותרה שאלה חשובה לא פחות – השאלה המקצועית. החמישיה של דטרויט מורכבת כרגע מסנטר חוטב עצים וארבעה שחקני פרימטר שאוהבים את הזריקה שלהם פחות או יותר מאותה בלטה. אף אחד מהם הוא לא חודר גדול ולא קלעי ברמה שפותחת הגנות צפופות. תוסיפו לכך את היותו של רודני סטאקי מנהל משחק בינוני למדי (ויש שיגידו לא באמת רכז) וקיבלתם מתכון בטוח לקבוצת סיבוב ראשון קלאסית, וגם זה בהנחה אופטימית שגורדון והמילטון לא ישלפו סכינים בחדר ההלבשה.

אך נחזור לשאלת הזהות, שלרוב לא פחות חשובה לאוהדים מטור נצחונות כזה או אחר. מינויו של ג'ון קיוסטר – מומחה התקפה מוערך בעל רקורד מרשים כעוזר מאמן (בין היתר בדטרויט עצמה בתקופת לארי בראון, וכעוזרו של מייק בראון בקליבלנד בשנה שעברה) יחד עם הבאתם של גורדון ו-וילנואבה הצביעו על שינוי כיוון דרסטי והליכה על הקו ההתקפי. אולם אז, באמצע החלפת דיסקט של אוהדי הקבוצה, שרק החלו להתרגל לרעיון על קבוצת הסמול-בול שתקום לה בהדרכתו של קיוסטר, הונחת בפיסטונס לא אחר מאשר... בן וואלאס (!), שהוא כידוע סמל ועוגן הגנתי של קבוצת האליפות, אך שחקן סופר-מוגבל התקפית, שבשלב הנוכחי של הקריירה ספק אם יעשה סל על קורא ממוצע במדור הזה. החתמה זו, המחזירה את השריד המזוהה ביותר עם דטרויט הישנה (ושעלול גם להוות משקל נגד מסוכן בחדר ההלבשה), היא לכל הפחות תמוהה, שלא לומר בעייתית עבור קבוצה בתקופת מעבר.

חמישיה: רודני סטאקי, ריצ'ארד המילטון, טיישון פרינס, צ'רלי וילנואבה, קוואמי בראון

ספסל: בן גורדון, בן וואלאס, כריס ווילקוקס, וויל ביינום, ג'ייסון מקסיל, אוסטין דיי, דוואן סאמרס ויונאס ירבקו

מאמן: ג'ון קיוסטר (עונה ראשונה)

מועמד לפריצה:

רודני סטאקי בהחלט יכול להמשיך את השיפור מהעונה הקודמת, אולם את הפריצה שלו הוא כבר עשה. מה שמשאיר אותנו עם צ'רלי וילנואבה – פאוור פורוורד מוכשר שאוהב לשחק רחוק מהסל ולא אוהב לעשות הגנה. בתקופת לארי בראון צ'רלי-וי בוודאי היה מוצא את עצמו נרשם לחוג לקרמיקה מרוב שעמום וישיבה על הספסל, אבל קיוסטר הוא לא בראון, ואצל קיוסטר הוא בהחלט יכול לפרוח. בהינתן הקו הקידמי הדליל והצורך של הקבוצה בקליעה מהשלוש (דטרויט דורגה שלישית מהסוף בעונה שעברה בכמות הזריקות מאחורי הקשת וחמישית מהסוף באחוזי הפגיעה משם), עשוי וילנואבה לשחק הרבה יותר מ-25 הדקות אותם קיבל בממוצע בשלוש עונותיו במילווקי. מספריו יתפחו בהתאם ואל תופתעו לגלות את השורה הסטטיסטית 9-20 בסמוך לשמו בסוף העונה.

מועמד לדעיכה:

למרות שטיישון פרינס בוודאי שם לב ששלושת השחקנים שנבחרו בדראפט משחקים כולם על העמדה שלו - דבר שלא אמור להוסיף לו מוטיבציה - המועמד הבולט בעיני לדעיכה הוא ריצ'ארד המילטון. שלא תטעו, ריפ הוא עדיין שחקן נהדר, שגם בגיל 32 מסוגל לדפוק אינספור ספרינטים מאחורי חסימות, אולם כשאחד הסטריק שוטרים הטובים בליגה (בן גורדון) נושף בעורפו, ועם שמועות בלתי-פוסקות על הטרייד שייעשה עליו במהלך העונה (שבינתיים מוכחשות על הסף על-ידי קיוסטר ודומארס), זה בהחלט יהיה הגיוני לראות אותו מתחיל לדעוך.

אקס-פקטור:

הרבה יותר מתרומתו של שחקן זה או אחר, העונה של דטרויט תיקבע לפי הכימיה שתיווצר או לא תיווצר בין הלוחמים הותיקים של "דטרויט הישנה" למנטליות ההתקפית של הרכש החדש. גורדון, וילנואבה, ווילקוקס ואוסטין דיי הצעיר כולם שחקנים בעלי אוריינטציה התקפית. ביג-בן, לעומתם, ידוע בחוסר חיבתו לשחקנים רכים ואפשר רק לדמיין מה יעולל לרוקי הצנום, שעה שייראה אותו מזייף בהגנה. לפיכך, תישפט עונתו הראשונה של קיוסטר כמאמן ראשי גם ביכולתו להשליט אווירה חיובית בחדר ההלבשה. היווצרותה של קליקת הוותיקים (וואלאס-ריפ-פרינס) יכולה לערער על סמכותו ולהרעיל את הקבוצה מבפנים. כך שהשנה במיוחד, הפן המנטלי בעבודתו יהיה חשוב לא פחות מזה המקצועי.

תסריט אופטימי:

האיחוד הכל-האסקי עובד אפילו טוב מהמצופה. המילטון וגורדון נזכרים בערגה בנדב הנפלד כל אימת שהקרב על הדקות מאיים על החברות ביניהם. צ'רלי וי מתלבש כמו כפפה ליד על היצירתיות ההתקפית של קיוסטר. בפגרת האולסטאר מצליחה ההנהלה לבשל עסקה סיבובית עם אחת הקונטנדריות וממפיס, במסגרתה היא נפטרת מהמילטון ומביאה לקבוצה אופציית פוסט רצינית המשלימה את משחק החוץ של וילנואבה. גורדון מחליק בטבעיות לעמדת השוטינג גארד הפותח וכך נוצרת בדטרויט חמישיה חזקה ומאוזנת. הקבוצה משיגה את המקום הרביעי במזרח ונותנת פייט לא רע בסיבוב השני לאחת הגדולות.

תסריט פסימי:

עמוק לתוך חודש ינואר דטרויט עדיין ללא זהות וחלוקת העבודה בקו האחורי בעייתית. בהתקפה טיפוסית רצים המילטון, פרינס ו-וילנואבה לאותה בלטה בשביל לקחת עוד ג'אמפ מהפרימטר וסטאקי, שלא רואה בזה שום דבר פסול, מוסר להם לאמצע. כתוצאה מהתנגשות ראשים שלושתם מקבלים זעזוע מוח ומושבתים לחודשיים. גורדון רואה בכך הזדמנות לבסס את עצמו כגו-טו-גאי ולוקח יותר זריקות מווילט צ'מברליין בעונת 50 הנקודות שלו. הוא קולע רק רבע מהן, הקבוצה נראית בהתאם, והאוהדים מדירים את רגליהם מה"פאלאס". הירידה לתהומות ספורטיבים ופיננסים מאלצת את הבעלים למכור את הפרנצ'ייז לטייקון אירני, שמצדו מכריח את השחקנים לעלות למשחקים עם רעלה. וכך סוף-סוף מתגבשת לפיסטונס זהות חדשה כקבוצה מסתורית, אניגמטית ועם זיקה לערכי האיסלם.

תחזית:

קיוסטר, שב-17 שנותיו בליגה ביסס את מעמדו כמוח כדורסל מבריק וגורו התקפי, אמור למצוא, בסופו של דבר, נוסחה שתצליח למצות את הפוטנציאל ההתקפי של אוסף הסקוררים בקבוצה. סטאקי אמור להמשיך במגמת השיפור מהעונה הקודמת ולבסס את מעמדו כאחד הרכזים הצעירים הטובים בליגה. הטרייד על המילטון, שלדעתי יקרה מתישהו במהלך העונה, ינחית בדטרויט אופציית פוסט סולידית שתאזן קצת את מגוון קלעי הפרימטר שלה. אך ספק אם כל זה יספיק למשהו מעבר להגעה לפלייאוף. ובניגוד לשנים עברו, לעבור סיבוב בהחלט ייחשב להצלחה.