תקציר הפרקים הקודמים
מאזן בעונה שעברה: 63:19
סיימו את העונה: כקבוצה הגרועה במזרח
ברולטת הפציעות - הידועה כליגת ה-NBA - המזל אינו מאיר פנים לוויזארדס בשנים האחרונות. עונה ממוצעת נפתחת בקיץ של תקוות והבטחות ונגמרת בכוכב או שניים שמדדים החוצה עם ברך נפוחה וגירוד חזק באזור העכוז אחרי עוד בעיטה כואבת מצד לברון ג'יימס ושות'. העונה הקודמת הייתה סוג של סטייה מהתסריט הקבוע והוכיחה, שאם רק רוצים, אפשר להגיע הרבה יותר נמוך. אחרי קיץ מפומפם, בו החליט נשיא הקבוצה, ארני גרנופלד, לתת צ'אנס נוסף לשלישיה הגדולה שלו והחתים את גילברט ארינאס ואנטואן ג'יימיסון על חוזים רב-שנתיים (שעלו לו יחד יותר מ-160 מיליון) הגיעה אחת העונות הגרועות והמאכזבות בתולדות המועדון.
ארינאס הפצוע, שאמור היה לחזור בסביבות דצמבר-ינואר, לא הצליח להתאושש מהניתוח בברך והפסיד כמעט את כל העונה. ברנדון הייווד, הפצוע לא פחות, שותף רק ב-6 משחקים וחסרונו התברר כמשמעותי מאד, שעה שועידת הסנטרים האנמית שנקראה לדגל בהעדרו נפצעה אף היא (איתן תומאס) או פשוט לא סיפקה את הסחורה (אנדריי בלאטץ', ג'וולי מקגיל). אדי ג'ורדן, האיש והחזון, נזרק מהקבוצה כבר בחודש הראשון של העונה כשבאמתחתו מאזן מביך של ניצחון אחד ו-10 הפסדים. מחליפו הזמני, שאף אחד, כולל השחקנים, לא טרח לשנן את שמו (אד טאפסקוט, בשבילכם), הצליח להוסיף רק עוד 18 נצחונות עד סוף העונה. עונת 2008-9 הפכה מהר מאד לסוג של גארבג' טיים ארוך עבור המכשפים, כאשר פה ושם נשברו שיאי עליבות איייזאים (מהשורש "אייזאה") כגון חיבור של לא יותר משני נצחונות רצופים ומאזן חוץ של שישה נצחונות בלבד (הגרוע בליגה יחד עם סקרמנטו). הנפילה החופשית הזו הדיפה ניחוח מצחין של טאנקינג ופרט לניק יאנג הצעיר, שאסף כמה משחקים של 20 נקודות פלוס, אף אחד לא באמת נהנה.
עוד בוואלה!
אני יודע מה עשיתם בקיץ האחרון
באו: רנדי פוי (טרייד, מינסוטה), מייק מילר (טרייד, מינסוטה), פבריסיו אוברטו (שחקן חופשי, סן אנטוניו)
עזבו: דריוס סונגליה (שחקן חופשי, ניו אורלינס), איתן תומאס (שחקן חופשי, אוקלהומה סיטי), אלכסיי פצ'רוב (טרייד, מינסוטה) וחואן דיקסון
את קדחת הטריידים שאפיינה את חלקו הראשון של הקיץ, השכילו בוויזארדס לנצל לחיזוק משמעותי. הטלפון של כריס וואלאס אמנם היה תפוס, אך שיחה קצרה עם דיוויד קאהן סידרה למכשפים עסקה חלומית במסגרתה קיבלו את רנדי פוי ומייק מילר בתמורה לאיתן טומאס, דריוס סונגליה, אלכסיי פצ'רוב ובחירת דראפט עתידית (אותה ניצלו הטימברוולס להעברת ריקי רוביו מבאדלונה לברצלונה). פוי ומילר הם תוספת כוח משמעותית לקבוצה שדורגה במקום הלפני אחרון באחוזים מהשלוש בעונה שעברה. שניהם שחקני התקפה טובים ומגוונים שיכולים לשחק ביותר מעמדה אחת והצטרפותם הופכת את וושינגטון לאחת הקבוצות העמוקות והמוכשרות בליגה בעמדות הגארד.
בצעד חיובי נוסף, נפטרו הוויזארדס ממאמנם הזמני והנחיתו את פליפ סונדרס המנוסה. המאמן שבקדנציה שלו בדטרויט זכה לכינוי הלא מחמיא "פליפ פלופ", הגיע לוושינגטון על תקן מי שאמור לאלף את ארינאס ולהשכיח מאיתנו את המושג "גילברטלוגיה". כרגע הוא נראה בכיוון הנכון, כאשר הדיווחים מהבירה מציירים סיפור אהבה בהמשכים בין המאמן לכוכב הסורר. הם מבלים הרבה זמן ביחד, יוצאים למסעדות, טועמים אחד לשני מהצלחת ומתכתבים במסנג'ר בערבים שאמא לא מרשה לצאת. סונדרס, מאמן הדוגל במשחק התקפי ואוהב רכזים דומיננטיים (מארבורי במינסוטה, בילאפס במינסוטה ובדטרויט) משבח השכם וערב את הכוכב המתקמבק שלו ומשתף את התקשורת במערכת היחסים המיוחדת שנוצרה בין השניים; "מעולם לא הייתה לי בעיה עם חבר'ה שהייתה להם תשוקה למשחק. מה שהפתיע אותי אצל גילברט זו הפתיחות שלו. אנחנו מדברים על הכל, כולל מערכות יחסים קודמות שלו עם מאמניו לאורך הקריירה", התוודה המאמן.
'אייג'נט זירו' עצמו לא נשאר חייב ושיבח בתורו את פילוסופיית האימון של מאמנו החדש: "אני חושב שהוא (סונדרס) הולך להפוך אותי לפוינט-גארד אמיתי. תחת אדי ג'ורדן שיחקנו את "התקפת הפרינסטון" ובשיטה הזו אין לך למעשה פוינט גארד, אלא שני גארדים, שני פורוורדים וסנטר". כך או אחרת, סונדרס נראה כהתאמה מוצלחת למדי לוושינגטון ונראה שהועדף בצדק על אייברי ג'ונסון ההגנתי והקשוח יותר. אולם מעבר לרומן הקיצי הסוער עם המאמן השרמנטי, הידיעה הבאמת משמחת בנוגע לארינאס מגיעה דווקא משיקגו, שם נערך בשבועות האחרונים מחנה האימונים של טים גרובר מאמן אישי מהולל שעבד עם מיטב כוכבי הליגה (כולל קובי בריאנט ומייקל ג'ורדן בזמנו). אייג'נט זירו עובד קשה מכולם ונראה מצוין. הברך המנותחת, עושה רושם, כבר לא מטרידה אותו והוא מרבה לחדור עד הטבעת ולהטביע על ראשם של דוויין ווייד ואו-ג'יי מאיו, המתאמנים גם הם במחנה של גרובר. יש מקום לאופטימיות? כן, נו, זה בכל זאת וושינגטון.
מה מי מו
חמישיה: גילברט ארינאס, רנדי פוי/מייק מילר, קארון באטלר, ג'יימיסון וברנדון הייווד.
ספסל: מילר/פוי, פבריציו אוברטו, אנדריי בלאטץ', ג'וואלי מקגי, ניק יאנג, מייק ג'יימס, ג'וואריס קריטנטון, דומיניק מקגווייר, דשון סטיבנסון.
מאמן: פליפ סונדרס (עונה ראשונה)
מועמד לפריצה:
הקו האחורי העמוס מדי לא יאפשר לניק יאנג להמשיך את המונטום החיובי מהעונה שעברה, מה שמשאיר אותנו עם אנדריי בלאטץ' צעיר נוסף שהראה ניצוצות בשנה שעברה. בשלוש עונותיו הראשונות בליגה גילה החבר אנדריי שיפור איטי אך מתמיד, אולם בעונתו הרביעית, בה היו לו את כל התנאים לפריצה אמיתית, איכזב הפורוורד-סנטר המוכשר והתקדם שוב בצעד קטן ולא משמעותי. השנה, עם ההתקפה המשודרגת של סונדרס ותחרות לא קשה במיוחד בעמדות הפנים, זו תהיה פאדיחה רצינית אם בלאטץ' לא יתחיל לגלות יותר יציבות ולממש את הפוטנציאל הגדול שלו. מצד שני, את אותו המשפט בדיוק אמרנו עליו כבר לפני שנה. ושנתיים.
מועמד לדעיכה:
דשון סטיבנסון דועך בערך מאז שכינה את לברון ג'יימס אובר-רייטד. זהו עונש מקובל שנותנים אלוהי ה-NBA על התבטאות מן הסוג הזה ואין שום סיבה שגזר הדין ישתנה בעונה הקרובה. לאחר שאיבד את מקומו בחמישיה לניק יאנג וחואן דיקסון, לא סביר שסטיבנסון יצליח להתבלט מול מילר ופוי המוכשרים יותר. אחרי הכל - 6.6 נקודות ב-31 אחוז מהשדה שהעמיד ב-28 דקות משחק בעונה שעברה הם לא סחורה שאמורה להבטיח לו דקות משחק משמעותיות בקבוצת שחושבת גבוה.
אקס-פקטור:
הברך והראש של גילברט ארינאס. אחד הנתונים המפתיעים ביותר של העונה הקודמת הוא שמאזן 19 הנצחונות הושג בעונות אישיות טובות ובריאות יחסית של האולסטארים ג'יימיסון ובאטלר - מה שמצביע פעם נוספת על חשיבותם של אייג'נט זירו והייווד לקבוצה. אך בעוד שתרומתו של הייווד היציב פחות או יותר ידועה, האמפליטודה של ארינאס נעה באופן קיצוני בין אחד השחקנים המבריקים בליגה למי שלא רואה את חבריו ממטר ופוגע קשות בשטף ההתקפי. שאלת ה-"איזה ארינאס יופיע הפעם?" תקבע את העונה של וושינגטון, הפעם אולי יותר מתמיד.
עוד בוואלה!
עוד בוואלה!
ולכדור הבדולח
התסריט האופטימי:
הברך והברגים במקום. ארינאס, בהדרכתו של סונדרס, הופך לרכז יעיל ואחראי יותר. הרוטציות בקו האחורי מסתדרות והקבוצה מתחברת לה לריצת עונה רגילה נפלאה. וושינגטון מגיעה לפלייאוף עם ביתיות ועוברת סוף-סוף את הסיבוב הראשון. בסיבוב השני הוויזארדס נישאים על כנפי ההתלהבות ומדלגים על אחת משלושת הגדולות של המזרח, ובגמר האיזורי מרכינים ראש ומחכים בהכנעה ללברון ג'יימס שיבוא ויבעט להם בתחת.
התסריט הפסימי:
סונדרס מתקשה לקבוע היררכיה ולמצוא רוטציה מוצלחת לקו האחורי העמוס מדי שלו. פוי וארינאס מאיישים לסירוגין את עמדת הרכז הפותח, דשון סטיבנסון מכנה את קובי בריאנט אובר-רייטד ונמחק לחלוטין מעל פני האדמה, ג'יימיסון הקשישא נפצע, מייק מילר וניק יאנג רבים ביניהם מכות לאחר שמגלים שהם בעצם אותו שחקן. כתוצאה מכל אלה הפחד הגדול של אוהדי הקבוצה מתממש ומייק ג'יימס מקבל דקות משחק משמעותיות. הוויזארדס לא מצליחים להשתחל לפלייאוף שנה שנייה ברציפות, וארינאס המאוכזב משגר את עצמו לחלל על גבי האגו שלו.
ולתחזית:
סונדרס הביא את הקבוצות שלו לפלייאוף 11 פעמים מתוך 13 שנות אימון וסביר להניח שיעשה זאת גם הפעם. הקיץ המוצלח והשקט התעשייתי סביב אייג'נט זירו מצביעים לעבר התסריט האופטימי, אך אסור לשכוח שמדובר בוויזארדס - מועדון שנותן פייט אדיר לקליפרס על תואר מחזיקת הקארמה הרעה. הקו הקדמי עדיין דליל יחסית בעומק ובכישרון ופציעה אחת של ג'יימיסון או הייווד יכולה לפגוע אנושות בסיכויי הקבוצה לעשות דבר מה משמעותי בפלייאוף. בסופו של דבר, וושינגטון תעבור את הסיבוב הראשון בדרך לקרב איתנים והפסד על חודו של פנדל לקבוצה עמוקה ובשלה יותר.