"אני מיכאל זנדברג.
אני רוצה להודיע שאני לא פורש מכדורגל.
אני לא יכול לפרוש מכדורגל."
את אחת מהודעות הפרישה היפות שנראו כאן, סרטון נוסטלגי ומרגש בן 2:56 דקות, כתב מיכאל זנדברג לפני יותר מחצי שנה. בטלפון, באפליקציית הפתקים, בלונדון. הוא עוד היה בהפועל רמת גן אבל ידע שזה יגיע מתישהו. כבר לא מעט זמן שהוא יודע. הוא הראה את יצירתו לקולנוען והחבר אורי מרגלית. מרגלית בכה ואמר: "זה מרגש, בסיס טוב לסרט". כבר שנים שמרגלית מבטיח לזנדברג "כשתפרוש, אעשה לך סרט פרישה".
ומי שלא ראה, מומלץ שיעצור לשלוש דקות, יצפה ויחזור.
הקריירה של זנדברג, שתמה אתמול, יכולה לבלבל. הגרף שלה ברור וחד, עם פיק עוצמתי שהגיע מהר ונמתח על פני חמש שנים וחמש אליפויות רצופות - הישג השיא של כדורגלן ישראלי עד שבא מהראן ראדי בקיץ האחרון ורשם שש. כמו ראדי, ובנאדו - גם לו חמש רצופות, בתיאום מלא עם זנדברג - כדי לזכות במספר כזה של אליפויות רצופות בישראל הנוכחית, אתה צריך להזיז את המפה איתך. וזנדברג בהחלט הזיז. אחרי שלוש עונות וצלחות במכבי חיפה, הוא היה מאבני הייסוד של אימפריית גאידמק, שפשוט בלע את הירוקים ואת הכדורגל הישראלי כולו. בירושלים הוסיף זנדברג שתיים, כולל דאבל ראשון, כולל תואר "שחקן העונה". מהפיק הוא ירד בבום, עקומה חדה בגרף, אבל אז, עד אתמול, העסק דעך לאט ומתון. "חמש שנים בערך אני חושב על הדברים האלה", אמר לי אתמול על הפרישה ועל הסרט, "חמש שנים ששמתי את הפרישה על הולד".
וזו ההוכחה הכי גדולה שזנדברג פשוט אהב את העסק הזה. גם כשהבין מזמן שהימים הגדולים והרועשים לא ישובו לעולם, הוא נשאר והתמודד. שיחק. מצלחות וגביעים לירידות ליגה להתמודדות בימי שישי כשאפילו את מוכר הגרעינים שומעים ברקע, כפי שהקריא אתמול. מהצופה הממוצע והנייטרלי נפרד זנדברג כבר לפני כמעט עשור, בעיני רבים הוא נשכח, כמה שאלו 'הוא לא פרש מזמן?'. אבל הרגש שעוררו דבריו אתמול, והספקטרום הרחב שפרגן, לא חשוב הקבוצה ולא חשובה החולצה - מספר עד כמה מיכאל היה חשוב לכדורגל הישראלי. עד כמה הוא היה גדול. אז אל תתנו לשנים לבלבל אתכם.
חמש שנים שהוא לא באמת מחליט לפרוש ולמעשה נותן לגורל להכריע. כשסיים את העונה שעברה בליגה הלאומית עם רמת גן - 18 הופעות, כולן מהספסל - אמר לעצמו 'אם תהיה הצעה, אמשיך. אם לא, לא'. זנדברג שהיה אקטיבי ולא התבייש בשנים האחרונות להרים טלפון כדי להתניע עסקה, הפך פסיבי. אם אף אחד לא ידבר איתי, אז
"התחילה העונה ושום דבר לא קרה, אז אמרתי 'יאללה'. משכתי עוד שבוע, שבועיים, המשכתי לעבוד על הסרט, הכול היה לאט לאט. לפעמים אתה יוצר את הסיטואציה ולפעמים אתה זורם איתה. הפעם, זרמתי עם הסיטואציה".
עוד בנושא:
מיכאל זנדברג פרש מכדורגל: "תודה לכל מי שלקח איתי חלק במסע הזה"
"קבוצות מחפשות צעירים ב-6,000 שקל לחודש", "לא האמנתי שאשאר בלי קבוצה"
הגיע הזמן לבדוק: איזו קבוצת ליגת העל אתם?
"אף פעם לא הייתי שייך לקבוצות.
לא הייתי בית"ר, מכבי או הפועל.
לא נישקתי סמל של שום קבוצה במשך כל הקריירה.
לא היה מספר ששייך לי.
הייתי שייך לכדורגל."
זה היה יכול להישמע כמו קיטש אדיר, אילולא זה היה כל כך נכון. "זו לא קלישאה", הבטיח, "כמו שאמרתי בסרט, באמת התרגשתי באותה המידה מ-20 אלף איש במשחק עונה ומהרעש של מוכר הגרעינים בימי שישי". ובכל זאת, משחקן עונה וחמש אליפויות רצופות ומלך הבישולים של הליגה וגול במשחק הבכורה בנבחרת - למחליף בלאומית. "כשאני מסתכל לאחור קל לחלק את הקריירה לשניים", הוא אומר, "אבל זה לא הולך ככה. אני באמת מסתכל על הכול ביחד, ולא יכול להגיד לך שהשנים עם האליפויות והצ'מפיונס חשובות לי יותר מהעונות בליגה השנייה". ואז הוא מספר שכמו שהתרגש ללמוד משחקנים כמו אברבנל, חסן, ג'ובאני, באדיר, פראליה ובנאדו, הוא התרגש לקבל הודעות אתמול משחקנים בני 17 ו-20 שהספיקו לחלוק איתו קבוצה. "נהניתי מהמעמד הזה בסוף הקריירה", הוא אומר, "שחקנים הקשיבו לי, הבוגר עם הניסיון, זה שעבר דברים. כשאתמול כמה מהם אמרו לי שהשפעתי להם את הקריירה, זה ריגש, זה משהו משמעותי".
המוטיב החוזר כאן הוא שתי הקריירות, ואי אפשר להימנע מזה. הוא לא הצליח. מגיל 17 שפרץ לתודעה ועד לאחר האליפות החמישית היה זנדברג של השיא. מהיר, חזק, אגרסיבי, חורך קווים. התעצב בהפועל פתח תקוה, פרץ במכבי חיפה, דהר בבית"ר, הבליח במדים הלאומיים. אברם גרנט, שאימן אותו בנבחרת, אמר אתמול: "ראו את הפוטנציאל הגדול, ידעת שהוא יגיע רחוק. בחור שנעים מאוד לעבוד איתו אבל גם לצחוק איתו".
שני המאמנים שהשפיעו הכי הרבה על הקריירה שלו היו אלי גוטמן, בסוף הקדנציה בהפועל פתח תקוה, ורוני לוי, בטריו במכבי חיפה. "בהשתלמות הראשונה אליה יצאתי, אצל יוהאן קרויף בברצלונה", נזכר גוטמן אתמול, "משפט המפתח שלו היה 'אתה תזכה בתארים רק אם בקבוצה שלך יהיו מספיק שחקנים אינטליגנטיים'. לשנים הבנתי כמה זה היה נכון, וזנדברג היה אחד השחקנים היותר אינטליגנטיים שפגשתי. הוא היה יודע לפתור במגרש סיטואציות בעייתיות, בלי הוראה של מאמן". "היה לי הכבוד לאמן אותו", החמיא לוי בחזרה. "שחקן נפלא עם רעב גדול לשערים ובישולים, היה כיף לראות אותו משחק. ברגע שהבין איך לשלב בין היכולת לבין עבודה קשה, הפך לאחד השחקנים הטובים בארץ".
עד שפתאום כבר לא. וזה אולי האלמנט היחיד בו אנחנו, הצופים, אלה שלא התנסו בסוג כזה של גדולה, לא מקנאים בגיבורים הללו, שמבחינה זו הם גיבורים עם תאריך תפוגה. אצל זנדברג, הסגנון המזוהה נפגע כשקרע את השריר בהפועל תל אביב. "הרגשתי שאיבדתי את מה שהיה", הוא משחזר. "אתה רוצה לעשות אחד על אחד - ואתה לא יכול. אתה כבר לא עובר שחקנים, וזה בסדר גמור. יש שחקנים שעוברים קריירה שלמה בלי לעבור שחקן. אז אתה עושה דברים אחרים. זה היה, ונגמר, קיבלתי את זה בכיף ואני חושב שפיציתי על זה עם ניסיון. פתאום אתה רואה את המגרש טוב יותר".
"זה כבר לא היה אותו מיכאל", אומר גוטמן שקיבל אותו בחזרה בקיץ ל-2009 להפועל תל אביב. "לא מיכאל של דריבל ואתלטיות. מיכאל שכולו חוכמת משחק, ואת זה הוא גם ידע להעביר לצעירים בחדר ההלבשה, וכל אחד מהם - זהבי, ביברס, ורמוט, שכטר, בונדר - יצא נשכר".
שוב הקונצנזוס הזה. מיכאל זנדברג, כך נראה, הוא שחקן בלי יותר מדי אויבים, בלי שונאים. אפילו בלי אגו למקומו בספרים. כשראדי זכה באליפות שישית זנדברג התקשר לברך, מכל הלב, וגם הודה "שיאים אף פעם לא עניינו אותי".
הוא בעיקר היה ובתקווה שימשיך להיות עד אופי לכדורגל הישראלי. בלי קשר לרמת המשחק בישראל, רמת הסיפור לקויה פה. אין הרבה שחקנים שיכולים לספר לנו, האנשים שאף פעם לא שיחקו את המשחק, מה זה המשחק הזה באמת. הוא עובר עליהם ועלינו, משבת לשני וראשון לשישי, מי לצלחת ומי לגרדום, ומבחינתם שכל הזמן היד תהיה על הפה והדובר אף פעם לא יוציא לראיון וגם אם כן, הם לא יגידו שום דבר, או שום דבר בעל חשיבות. זנדברג יודע לדבר, יודע לספר, ואם אפילו בסרטון פרישה בן 2:56 דקות הוא לימד אותנו כל כך הרבה על המשחק, הוא זכה, וכנראה גם אנחנו.
ורק תיקון אחד יש לו, אגדה אורבנית אחת למחוק. בניגוד למסופר עליו בכלי התקשורת השונים, הוריו אף פעם לא הציבו בפניו בחירה בין עולם הכדורגל לבין נגינה על פסנתר. "נסענו לארצות הברית לחודש, בגיל נערים, ובגלל שלא באתי לאימונים מישהו בהפועל רמת גן המציא שעזבתי ושההורים רוצים פסנתר. מאז זה נדבק. אפילו בוויקיפדיה".
אז פסנתרן הוא לא, אבל זה היה יופי של רסיטל, עם אחלה אקורד סיום.
