בשנה האחרונה נוצרו שילובים מסקרנים ולא שגרתיים בין כוכבים עם תכונות דומות: צמד הגבוהים הדומיננטיים בניו אורלינס, צמד הגבוהים היצירתיים בדנבר, שלישיית חובבי הבידודים ב-OKC, ארבעת הסקוררים במינסוטה. אך השילוב המסקרן ביותר שנוצר היה בין ג'יימס הארדן לכריס פול, שני מובילי כדור ומנהלי משחק שרגילים שהכל עובר דרכם. פציעה מוקדמת של CP3 הובילה לכך ששיתוף הפעולה בין השניים החל רק בשלושת השבועות האחרונים, כאשר השורה התחתונה היא שיוסטון הסתדרה מצוין בלעדיו ומסתדרת עוד יותר טוב איתו. הרוקטס ניצחו בקלות את כל שבעת המשחקים מאז החזרה של פול, אם כי חשוב להבהיר שמדובר היה בלוח משחקים נוח מאוד.
האם זה אומר שסוף סוף מצאנו שילוב מנצח מהרגע הראשון, צמד סופרסטארים שיודעים ליצור שלם שגדול אפילו מסך חלקיו המרשימים? עוד לא. מבט על יוסטון מבהיר ששיתוף הפעולה בין הזקן לנרגן הוא לא הסיפור, לא ההסבר לתוצאות הנהדרות בשבעת המשחקים האחרונים. מבין 33 הצמדים שנוצרו בין תשעת שחקני הרוטציה בשבעת המשחקים האלה, רק שניים השיגו נט רייטינג פחות טוב מהצמד הארדן ופול. יותר נזק ליריבות נוצר בדקות בהן רק אחד מהשניים שיחק.
המסקנה המיידית מהדקות המשותפות היא שזו עדיין הקבוצה של הארדן. הוא זה שמוביל את הכדור ומבצע את הפעולה המשמעותית ברוב המקרים. זה אומר ש-CP3 הוא זה שצריך להתרגל לדקות משמעותיות רחוק מהכדור, לראשונה בקריירה שלו. מדי פעם הוא מוצא את עצמו חופשי לחלוטין לשלשה בקאץ' אנד שוט ומזכיר שהוא אחד הקלעים הטהורים בליגה. לשניים יש גם תרגיל בו אחד נע לקבל את הכדור מהשני בסוג לא שגרתי של הנד-אוף שמחזיק את שני השומרים שלהם על קצות האצבעות ויוצר חורים קטנים שניצול שלהם הוא תחום המומחיות של שניהם. אבל רוב הזמן הארדן מנהל תרגיל בזמן שפול מחכה בעמדה שלו כאחד האדם, וניכר שלא נוח לו במצב הזה ושהוא רק מתחיל ללמוד את הניואנסים הדקים של תפקיד הגארד המשני.
הקושי היחסי של פול, וגם של הארדן במקרים בהם התפקידים מתהפכים, בולט על רקע הטבעיות בה אריק גורדון מבצע את התפקיד. גורדון נהנה מאוד מהנוכחות של מוביל כדור דומיננטי, הוא יוצא מחסימות ללא כדור וממשיך את התנועה בטבעיות לקליעה או לחדירה, תוך ניצול העובדה שההגנה מרגישה שניתן פחות לעמוד על המשמר ברגע שהכדור יצא מהיד של הארדן או פול. הידית של גורדון עוד לא התאפסה העונה, אך הוא מגיע לזריקות טובות ומשיג הרבה מאוד נקודות מחדירות.
אז אם זה לא שיתוף הפעולה בין הארדן לפול, מה גורם ליוסטון להיראות כמו הקבוצה הטובה בעונה הרגילה מאז ש-CP3 חזר מהפציעה? קודם כל, כדאי להזכיר שזו הייתה אחת הקבוצות הטובות בעונה הרגילה גם בשנה שעברה. העונה המכונה של מייק ד'אנטוני נראית אפילו טוב יותר, וניתן להצביע על שלושה שדרוגים מרכזיים, רק הראשון קשור במישרין לכריס פול.
עוד בנושא
הלילה: טריפל דאבל לראסל ווסטברוק, 51 נקודות לבראדלי בלי
בראדלי ביל עשה היסטוריה: "המשחק הקודם ישב לי חזק בראש"
גולדן סטייט הודיעה: סטפן קרי ייעדר לפחות שבועיים מהמגרשים
הקליפרס מחפשים טרייד על דיאנדרה ג'ורדן, מילווקי וקליבלנד מעוניינות
1. אין רגע דל
מייק ד'אנטוני הגדיר הכי טוב את היתרון המיידי בנוכחות של פול: "היתרון הגדול ביותר הוא שלמשך 48 דקות יש לנו פוינט גארד הול אוף פיימר". הוא מחלק את הדקות כך שבכל רגע נתון פרט לזמן זבל לפחות אחד מהשניים נמצא על הפרקט. אם בשנה שעברה ניתן היה להגיד על הרכבי המחליפים שהם מצליחים להחזיק מעמד יפה, העונה מדובר באחד היתרונות הגדולים של יוסטון. לד'אנטוני יש תשעה שחקני רוטציה, כשפרט לחמישייה יש ארבעה מחליפים (על שניים מהם אתעכב בהמשך) שבנויים באופן מושלם לשחק לצד מוביל כדור דומיננטי.
אריק גורדון, לוק מבה א מוטה, פי ג'יי טאקר וננה היו יכולים להפוך לספסל עם נסיון והגנה, אך כזה שמתקשה ליצור מצבי זריקה. כאשר מוסיפים להם את הארדן או פול בסוף הרבע הראשון והשלישי ותחילת השני והרביעי, כל אחד מהם נראה הרבה יותר טוב ולא צריך לעשות דברים שהוא לא יודע. אלה חמישיות שבהחלט ייתכן שהיו שוות 50 ניצחונות כחמישיות ראשונות, והן משחקות נגד המחליפים של היריבות. פול נהנה העונה במיוחד להפעיל את החברים ועושה זאת ביעילות יוצאת דופן. בזמן שהוא קולע הרבה פחות, הוא מספק 9.8 אסיסטים על 1.8 איבודים, ואם ישמור על כך מדובר יהיה ביחס אס'/איב' יוצא דופן בקנה מידה היסטורי.
2. שיפור אישי
השחקנים של הרוקטס עבדו קשה במהלך הקיץ והתוצאות ניכרות עליהם. קלינט קאפלה הולך ומתפתח לסנטר בכיר בליגה, העונה הוא מראה שיפור משמעותי בריבאונד, באחוזי העונשין וביכולת החסימה והסיומת שלו בצבע עוד יותר מרשימה מבעבר. הוא תופס מסירות מזוויות קשות, עוצר תנופה כדי לסיים בזריקה במצבים לא קלים ומשתמש ברגליים הקלילות שלו כדי לעבור שומרים בכדרור מדי פעם. ריאן אנדרסון שיפר את היכולת ההגנתית שלו, בעיקר בהתמודדות עם שחקני חוץ, הוא עדיין רחוק מלהיות שומר טוב אך הוא נראה פחות כמו נטל משמעותי העונה. ננה לא בדיוק משתפר בגיל 35, אך כן הולך ומשתבח בתפקיד הסנטר הוותיק שמלמד יריבים מסכנים טריקים חדשים כל משחק. הוא קולע באחוזי שיא מהשדה ומהעונשין וב-14 הדקות שלו הוא משיג את הנט רייטינג הטוב בקבוצה.
אך השיפור החשוב ביותר הוא של הארדן עצמו. המזוקן סיים עונה ברמת MVP (אני הייתי מאלה שחשבו שהגיע לו לזכות בעונה שעברה) והגיע לעונה הנוכחית טוב יותר. הוא עבד בקיץ על היכולת לקלוע שלשות קשות, עם שומר צמוד, והשנה קולע בינתיים 4.5 שלשות למשחק במעל ל-40 אחוזים (שיאי קריירה בשני התחומים), כשהוא זורק יותר שלשות קשות מכל שחקן בליגה וקולע אותן באחוזים מספיק טובים כדי שהגנות לא יוכלו להרגיש בנוח עם הזריקות האלה (אבל אין כמעט מה לעשות מולן).
3. שחקני הרכש הנוספים
בקיץ בו מגיע כריס פול, קל להתעלם מההצטרפות של טאקר ומבה א מוטה לסגל של ד'אנטוני. אך שני הפורוורדים ההגנתיים הם בדיוק מה שהיה חסר ליוסטון בעונה שעברה, שניהם השתלבו נהדר ונהנים מאוד מהנוכחות של רכז בכיר שמפעיל אותם. בהתקפה הם מחכים בפינה וקולעים מספיק טוב את השלשות שלהם (ביחד הם קולעים 2.6 שלשות למשחק ב-39.4 אחוזים) כדי שלא ניתן יהיה להתעלם מהם. אם יוצאים אליהם מהר שניהם מסוגלים לעבור שחקן בכדרור ולסיים בצבע או למסור לשחקן פנוי.
בהגנה הם יוצרים יחידת חיסול שעולה מהספסל ומאמללת יריבים מכל הסוגים. יש להם חלק חשוב בכך שהשיפור הגדול ביותר של יוסטון ביחס לעונה שעברה הוא בהגנה: מיעילות הגנתית של 106.4 נקודות ל-100 פוזשנים שהספיקה למקום ה-18 בליגה בתחום בעונה שעברה, הרוקטס זינקו למקום החמישי העונה, כשהם סופגים 100.9 נקודות ל-100 פוזשנים. בשבעת המשחקים האחרונים, עם CP3 שבעצמו הוא אחד השומרים הטובים בליגה בעמדה שלו, יוסטון כבר מובילה את הליגה עם יעילות הגנתית של 95.7. הרכבי המחליפים הם אלה שמספקים את הנתונים ההגנתיים הטובים ביותר, הרבה תודות ליחידת החיסול שלהם.
בדקות בהן הפורוורדים של הקבוצה הם שניים מבין טאקר, מבה א מוטה וטרבור אריזה, יוסטון מרבה לבצע חילופים אוטומטיים, כמעט על כל חסימה. כל השלושה האלה מסוגלים לשמור גם על רוב שחקני הפנים וגם על שחקני חוץ, אליהם ניתן לצרף את הארדן שפעמים רבות מרגיש בנוח דווקא בהגנה על פורוורדים ופול שפיזי מספיק כדי להקשות על שחקנים גדולים ממנו. גם הסנטרים ואנדרסון מבצעים חילופים מדי פעם, ננה אפילו נהנה מכך קצת יותר מדי, זה פחות יעיל אבל עדיין משיג את האפקט הכי חשוב של חילופים אוטומטיים: להכריח את היריבה להסתפק במהלכי בידודים.
לאחרונה ד'אנטוני החל לקחת את האפשרות הזאת לקיצוניות ולהתנסות בהרכבים נמוכים מאוד, בהם טאקר ומבה א מוטה הם שני הגבוהים, בדרך כלל יחד עם אריזה. בהרכב כזה כל חסימה זוכה לחילוף וכל החמישה מתרוצצים בתזזיתיות כדי לחפות אחד על השני. בהתקפה, החמישה מתפרשים על קשת השלוש ופעמים רבות מוותרים אפילו על הפיק נ' רול ונותנים להארדן לעבוד באחד על אחד כשאף אחד לא סותם לו את הצבע. החמישיות האלה קיבלו מעט מאוד דקות, אך במשחקים האחרונים השימוש בהן גובר. מתוך 22 דקות שחמישיות כאלה קיבלו כל העונה, 9 דקות היו במשחק האחרון מול הלייקרס. שלוש חמישיות שונות כאלה שיחקו בשש הדקות האחרונות של הרבע השני, הן ניצחו את הדקות האלה 9:20 ובעצם יצרו את הפער שהכריע את המשחק.
ד'אנטוני מתנסה בהרכבים הנמוכים למרות ששני הסנטרים שלו משחקים טוב, למרות שלחמישייה עם ראיין אנדרסון כסנטר יש פוטנציאל התקפי מפחיד ולמרות שאין בה אף אחד שאמור להיות מסוגל להתמודד עם שחקני פנים גדולים דומיננטיים (טאקר מקבל את המשימה הזאת, הוא קשוח ופיזי אבל קטן). ניתן להניח שסיבה מרכזית לשימוש המתגבר בהרכבים נמוכים היא שהם יוכלו לשמש כקונטרה של יוסטון להרכב המוות של גולדן סטייט. אין להרכבים הנמוכים של הרוקטס כמות שחקנים יוצרים כמו לווריירס, אבל יש להם שניים ממנהלי המשחק הטובים בעולם, חמישה שחקנים שקולעים מבחוץ ומספיק שחקני הגנה טובים כדי להאמין ביכולת להתמודד עם העוצמה ההתקפית ההיסטורית של גולדן סטייט. יוסטון תארח את גולדן סטייט פעמיים בחודש ינואר, והמפגשים בין שני ההרכבים הנמוכים צפויים להיות החלקים המעניינים ביותר במשחקים האלה.
