1. האדם הראשון שנקרה בדרכי במתחם היה ניק קיריוס. ומדובר בחתיכת איש שייקרה בדרכך. קשה מאוד לפספס את האוסטרלי בן ה-22. הוא ענק (1.93 מטר) ובנוי לתלפיות. לא היה לי גם שום ספק שהוא הטניסאי הראשון שאני רוצה לראות משחק בווימבלדון 2017. הוא נותן שואו, הוא כיפי, אף פעם אי אפשר לדעת מה הוא יעשה ויש לו את כל היכולות לספק לך טניס גאוני. אז התיישבתי במגרש מספר שלוש כבר בזמן החימום.
ידעתי שקיריוס פצוע ובשתי המערכות בהן שיחק, בהן הצליח לשלב חוסר אכפתיות מופגן עם מינימום תנועה. מעולם לא ראיתי טניסאי זז כל כך מעט על המגרש. הירידה של האוסטרלי אל הספסל בהפסקות בין המשחקונים הייתה ההליכה הכי איטית שראיתי בחיי. קיריוס פשוט עלה למגרש פצוע ותפס את המקום בהגרלה של שחקן כשיר. והוא צודק. סיבוב ראשון בהגרלה ראשית שווה 35 אלף ליש"ט, הרבה יותר כסף ממה שרובנו נרוויח בהרבה מאוד זמן. אז למה לא לעלות למגרש פצוע, להעביר את הזמן, לעשות קצת צחוקים, קצת לקלל את עצמו ולקחת את הכסף?
זה קורה בכל גרנד סלאם, כשמצד אחד יש טניסאים שבאמת מאמינים שיוכלו להסתדר ומצד שני יש את אלה הכשירים שנשארים בחוץ כתוצאה מכך. נכון שקיריוס הרוויח את המקום שלו בהגרלה הראשית ביושר, אבל זה באמת מעצבן לראות שחקן שנראה כך. בלי קשר, צריך לקוות שיחלים מהר ויחזור לעניינים.
עוד בנושא
יום הפתיחה של ווימבלדון: ואוורינקה הודח, קיריוס נפצע ופרש
היום בווימבלדון: פדרר, דג'וקוביץ' וקרבר יוצאים לדרך
גם דודי סלע נכנס לעניינים: יפתח את דרכו מול מרסל גרנויירס
ונוס בכתה כשנשאלה על תאונת הדרכים: "נגמרו לי המילים"
2. הולך למגרש המרכזי כדי להיכנס למקדש הטניס העולמי. אנדי מארי תוקע לאלכסנדר בובליק 1:6 זריז מאוד. הבריטי עם כמה נקודות מדהימות, אבל כל האירוע מרגיש כמו משחק ראווה מפלסטיק ולא באמת תחרות ספורט. לזכות הקהל הבריטי, שמילא כל חור באצטדיון, ייאמר שאותם אנשים שצועקים כל הזמן "Come on Andy" הם גם אותם אלה שקמים ומריעים בטירוף ליריב כשהוא זוכה בנקודה. הם באמת אוהבים ספורט.
משחק לא היה שם, אז ברחתי למגרש 6 הסמוך, שם אפשר לראות טניס ולא את המוצר המבאס הזה מהמגרש המרכזי, ובכלל לא משנה מי משחק שם. במגרש 6 אתה יושב על הדשא, מטר מהשחקן או השחקנית ומילימטר משופט הקו. אתה מרגיש כל טיפת זיעה, כל עצב רופף, רואה טניס כמו שזה צריך להיות אבל בלתי אפשרי שיהיה. למה? כי מיריאנה לוצ'יץ' ברוני וקרינה ויטהופט היו צריכות עצבים מברזל כדי שלא תוסח דעתן.
כל אותם אנשים שאומרים שטניס זה משחק סטרילי מדי, צריכים להגיע לשם. במגרש 6 יש רעש מטורף מהמגרש המרכזי, ריח של סיגריות של אנשים שמעשנים בחוץ, ריח אוכל ורעש מהמסעדה של החבר'ה מהרויאל בוקס, אנשים כל הזמן מסתובבים לך מול העיניים וכל קריאה של שופט ממגרש צמוד מבלבלת את השחקנים.
3. יתרון נוסף במגרש 6 הוא שאתה רואה כל הזמן את כל התוצאות מהמגרשים האחרים וכך יודע אם יש עניין מיוחד באחד מהם. לכן אפשר היה לראות שהמשחק של נדאל לא יוליד שום דרמה, כמו גם זה של צ'יליץ' ושגם קביטובה מסתדרת אחרי קצת חריקות. זה בדיוק הזמן ללכת ולחפש לך משהו מעניין. כאן באה לידי ביטוי תורת היחסות הפרטית ונושא התארכות הזמן והתקצרות האורך לכל בור בנושא כמוני. מסתבר שבזמן שאתה צופה בשני שחקנים/שתי שחקניות נותנים את הנשמה שלהם ונלחמים על כל כדור, יש לפחות עוד 15 מגרשים בהם הדבר נעשה במקביל (חוץ מאותם משחקים שציינתי בהתחלה).
לכן הדרך אל מגרש 12 הייתה כל כך טבעית. בצד אחד של הרשת השישית בעולם דומיניקה ציבולקובה ובצד השני אנדראה פטקוביץ'. אני מגיע בתחילת המערכה השלישית. ביציע שממול יושבים כמה גברתנים עם חולצות אדומות של סלובקיה ולא מפסיקים לצרוח בכל נקודה של ציבולקובה. הם צועקים לה ושרים ושואגים לעברה "פומה" והיא עונה להם "פומה". המאמן שלה צועק מהיציע שממול וגם לו היא עונה כל הזמן. כמה שהיא קטנה (1.60 מטר), כך היא פצצת אנרגיה. היא נמצאת בכל מקום ומכה את הכדור הכי חזק שהיא יכולה תוך כדי שהיא צוחקת, מתעצבנת, מחייכת, מדברת לעצמה וקוראת לעצמה "דומי" ומסתכלת על כל אחד בקהל.
בצד השני, פטקוביץ' ממש לא מבסוטה מאותם גברתנים סלובקים ובכל חילופי צדדים היא מקפידה לאטום את שתי האוזניים בהפגנתיות, מה שרק מדליק יותר את החבר'ה ביציע. במשחק עצמו מקבלים את כל מה שרק אפשר לקבל. דרמה מטורפת, מהפכים, קאמבקים, שבירות, כדור שפוגע ברשת ועובר, אחד שלא עובר, צ'אלנג'ים שמשנים לגמרי את המשחק, עונש של אובדן הגשה ראשונה על בזבוז זמן של ציבולקובה ומה לא? חוויית טניס אדירה.
ציבולקובה הסתובבה קורנת מאושר לאחר שניצחה 7:9 במערכה האחרונה. פטקוביץ'? היא הגיעה לחדר התקשורת ובעיקר אמרה שכל ההבדל היה שתי נקודות ושמבאס להפסיד, אבל זה היה נגד שחקנית טופ 10 מצוינת, ואם אפשר אז שחררו אותי כי אין לי כוח לשטויות שלכם ואני פה רק כי אני חייבת. סיימתם? תודה.
4. תוך כדי שכל זה קורה, סטן ואוורינקה הולך הביתה במגרש המרכזי אחרי הפסד לדניל מדבדב ועוד הוכחה שהשוויצרי ודשא זה לא זה וכבר לא יהיה זה. הוא לא אוהב לרדת נמוך עם הברכיים ועל דשא עושים את זה, אוי כמה שעושים את זה, כל הזמן. ואוורינקה גם צריך זמן כדי להכין את הפצצות שלו והוא לא משיג את זה על דשא.
לא רק סטן דה מן אומר שלום, אלא גם טומי האס. אצלו זה בפעם האחרונה. הגרמני בן ה-39, שבשנת 2009 הגיע עד לחצי הגמר באול אינגלנד קלאב, הוא עדיין כוכב רוק בסבב ואין שום סיכוי בכלל להתקרב אל המגרש שלו, גם לא לעמוד מסביב. הכול מפוצץ לגמרי. האס רשם הפסד די אומלל מול רובן במלמנס, שעם כל הכבוד הוא לא בדיוק שחקן שאמור או יכול היה להוות בעיה להאס בימיו הגדולים. אבל האס ממש לא בימיו הגדולים ורק עושה סיבוב פרידה ומראה לבנותיו, ולנטינה וג'וזפין, כמה אוהבים אותו. והן באמת ראו שאוהבים אותו.
5. לפני כמה שבועות צייץ דן אוואנס (שמאז הושעה מהסבב בגלל שנתפס על שימוש בקוקאין) שאליאז בדנה הוא אחלה גבר ובחור נחמד מאוד, אבל הוא לא בריטי. בדנה עבר לייצג את בריטניה רק ב-2015 והוא בכלל סלובני שעבר לגור באנגליה לפני הרבה שנים. בתוך כל הסלט הזה, שהולך ומאפיין יותר ויותר את הספורט העולמי, מגרש מספר 3 כמעט עלה השמיימה משאגות השמחה שהיו שם אחרי שבדנה הפתיע את איבו קרלוביץ' במשחק הראשון שמוכרע בחמישה שוברי שוויון מאז שנכנסה שיטת שוברי השוויון לטורנירי גרנד סלאם. אמנם המערכה החמישית הייתה 6:8 לבדנה, אבל בכל זאת זה נספר. תעשו מה שאתם רוצים וקחו לאן שאתם רוצים את שאגות השמחה האלה, אבל הן היו אמיתיות מאוד.