בווידאו: משחק מקדים
1. ביום חמישי, 23 באוקטובר 1997, האולם במלחה לבש חג. בעצם, מוצאי חג. שעתיים אחרי צאת שמחת תורה, רבים מאוהדי הפועל ירושלים ויתרו על הקפות שניות. הם ידעו שלא בכל יום מארחת קבוצתם את סגנית אלופת אירופה. ברצלונה, נטולת סשה ג'ורג'ביץ', לא מצאה תשובה ל-25 נקודות ו-14 ריבאונדים של קני וויליאמס ואף פיגרה במחצית 44:39, אבל לבסוף התגברה על מחזיקת הגביע מישראל וגירדה ניצחון 81:88. עדי גורדון עלה לשחק חולה ופגע רק ב-1 מ-11 מהשדה, ובצד הקטאלני היה אחד, מרסלו ניקולה, שקלע 11 נקודות ב-31 דקות.
זה היה הביקור האחרון של קבוצת פיינל פור מכהנת בעיר הבירה במסגרת אירופית, עד הערב (רביעי, 20:15, שידור ישיר בערוץ 20). 19 שנים ושבוע אחרי המשחק ההוא, ניקולה שוב יהיה שם, הפעם בצד המארח, והפעם יישב יותר מתשע דקות על הספסל. אלא שלוקומוטיב קובאן של העונה הזו שונה בתכלית מלוקומוטיב קובאן שהדהימה את היבשת רק לפני כחצי שנה.
הקבוצה מקרסנודאר, לא בדיוק אחת מעניות היבשת, שילמה את מחיר התהילה. כוכביה התפזרו לכל עבר, ובמונח "כל עבר" אנחנו מתכוונים בעיקר ליורוליג. מלבד מלקולם דילייני, שחצה ימים ויבשות לעבר אטלנטה, יתר השחקנים יצאו למסע בליגה החדשה של ג'ורדי ברתומאו: ויקטור קלאבר התאחד מחדש עם המאמן יורגוס ברצוקאס בברצלונה; אנתוני רנדולף ודונטיי דרייפר ימתינו להם ביום ראשון עם ריאל מדריד באל קלאסיקו; כריס סינגלטון עבר לפנאתינייקוס; ואפילו יבגני וורונוב מצא את עצמו בקאזאן.
עוד בנושא:
אליהו בספק, דייסון ייעדר. פיאניג'אני: "לא מצב אידיאלי"
סימונה פיאניג'אני: "שיחקנו בלי אנרגיה, הקהל עזר לנו בסיום"
קובאן הצליחה להעמיד סגל איכותי במונחי יורוקאפ, אבל לא כזה שמתקרב ברמתו למה שהיה לה. תשעה שחקני רכש היא הנחיתה, חלקם הגדול מניז'ני נובגורוד, ורק שלושה הופיעו אשתקד ביורוליג: טיילור רוצ'סטי ומארדי קולינס, שהודחו עם מכבי תל אביב ושטרסבורג כבר בשלב הראשון; ואיאן וויוקאס, שהעפיל עם ז'לגיריס קובנה לטופ 16 רק כדי לחטוף שם 12 הפסדים ב-14 משחקים.
סיפורה של הקבוצה הרוסית הוא בעצם סיפורו של המפעל כולו, ומדובר באפקט דומינו: שחקנים רבים, שחלקם לא היה מוצא בעבר את מקומו ב-NBA, פרשו כנפיים בזכות השינויים שחלו בשוק האמריקאי; הבאים בתור, אלו שכיכבו במועדוני המעגל השני בטיבו, קיבלו חוזים ביורוליג. המפעל המרכזי, במתכונתו החדשה, מחץ את המפעלים האחרים ובקושי השאיר להם פירורים.
בכל עונה מחדש התחבאה ביורוקאפ קבוצת כוכבים נוצצת שנהגו לומר עליה ש"היא הייתה יכולה להיות שווה פיינל פור ביורוליג". רגע אחרי הזכייה עם מכבי בגביע אירופה, טייריס רייס השתדרג לחוזה של 2.5 מיליון דולר בחימקי וזכה איתה במפעל המשני. במסגרת הזו הופיעו בשנים האחרונות שמות כמו קית' לנגפורד, אנדרו גאודלוק, יונאס ולאנצ'יונאס, ניק קלאתיס, צ'אק אידסון וננדו דה קולו. בזמן שביתת השחקנים ב-NBA הצליח היורוקאפ למשוך אליו את ניקולה ווצ'ביץ' וטוני פארקר. אבל, כאמור, לא עוד.
לא, זה לא טקסט שמקונן על כך שהמפעל נחלש בהכרח. סיטואציות כאלה יכולות להוליד כוכבים חדשים וראויים בפני עצמם. דבר אחד כבר בולט לעין: היורוקאפ יותר מאוזן. לוקומוטיב הובסה בבית על ידי אולם, ולנסיה נכנעה באולמה לירושלים וחימקי נוצחה בידי פואנלברדה. חבלי לידה קשים של קבוצות שנאלצות להמציא את עצמן מחדש ועדיין לא התחברו? ייתכן. אבל קשה להימנע מהמסקנה שאין כבר סגלי על באזור.
אם שבד הוא השחקן היקר ביותר בסביבה, אז לסגנית האלופה מישראל יש סיבה לחוש גאווה. כי השם הגדול והנוצץ, אמארה סטודמאייר, שייך לה. ויש לה הזדמנות לנשום אוויר הרים צלול כיין שמזמן לא חשו במחוזותינו.
2. המבנה המוזר שנכפה על היורוקאפ, שבו רק קבוצה אחת מכל חמש מודחת בתום השלב הראשון, נותן לסימונה פיאניג'אני ולדומיו מרחב נשימה, זמן וסבלנות כדי לגבש את הקבוצות שלהם. קרטיס ג'רלס לא זקוק לזמן ולא צריך להתחבר. בשבועיים האחרונים הפגיז האיש ללא הכרה: 88 נקודות בארבעה משחקים, 14 שלשות ב-56 אחוזים, 13 אסיסטים ואפילו 15 ריבאונדים ממרום 185 סנטימטריו.
מכיוון שג'רלס היה לאורך הקריירה שחקן של 11-10 נקודות, ופגע ב-35 אחוזים לשלוש, לא מן הנמנע שהסטטיסטיקה הזו תתחיל להתיישר בקרוב. אולי כבר הערב. כדי שהגארדים - ג'רלס או כל אחד אחר - יוכלו להמשיך לירות ממצבים נוחים, הם זקוקים ליותר נוכחות בצבע, שתכווץ את ההגנה ותשאיר אותם פנויים.
רגע. יותר נוכחות בצבע? בקבוצה שמחזיקה את סטודמאייר? מתברר שכן. וזה אחד הדברים המרכזיים שעליו יעבדו מן הסתם בשבועות הקרובים בארנה.
נכון לעכשיו נראה שבירושלים עוד לא ממש יודעים מה לעשות עם התכשיט שנחת עליהם. סטודמאייר מרשים באספקטים רבים: הגישה החיובית והאופי הנוח מצד אחד, וגם האכפתיות והמחויבות מצד שני. שוויון הנפש והסבלנות שבהם הוא מקבל את תקופת ההתאקלמות שלו (שבע נקודות למשחק בליגה ובאירופה), לצד הרצון להוציא כדורים לשחקנים אחרים ולא לכפות את עצמו כ"תחנה אחרונה". אפילו נסיעתו השבוע לחו"ל עברה בשקט יחסי. אולי בגלל שהקבוצה מנצחת.
אבל כדי שהשם הגדול והנוצץ ימשיך להיות גדול ונוצץ, האדומים צריכים למצוא את הדרך להפעיל אותו. בכל אחד מהניצחונות על מכבי תל אביב בגמר גביע ווינר ועל בני הרצליה בליגה הוא סיים עם שלוש זריקות שדה ב-25 דקות; בשבוע שעבר בלובליאנה הוא טייל, שלא לומר שוטט, על המגרש במשך 20 דקות וקיבל רק כדור אחד בעמדה נוחה, במסירה מכוונת, שהובילה לסל.
עד כמה סטודמאייר לא מעורב? יצאנו לבדוק כמה דקות נדרשות לכל שחקן בירושלים כדי לקחת כדור לסל ביורוקאפ. קשה לבחון דומיננטיות במספרים, אבל הנוסחה בה בחרנו היא כזו שאמורה להגיע הכי קרוב לאמת: מספר הזריקות מהשדה + מספר הביקורים על קו העונשין. הנתונים מדהימים ומדאיגים כאחד. לא רק שסטודמאייר אינו כינור ראשון, מתברר שהוא כינור תשיעי. הוא משחרר כדור לעבר הטבעת רק פעם ב-3.8 דקות.
היחיד שזורק פחות ממנו הוא יותם הלפרין, שנראה כמי שממש מתאמץ להתרחק מהסל: ב-41 דקות הוא שיגר רק ארבע זריקות מהשדה והגיע בהזדמנות אחת בלבד לקו העונשין. כדור אחד לסל ביותר משמונה דקות. זה לא מפתיע, לאור חבורת הגאנרים שרצה סביבו על הפרקט בכל רגע נתון (מג'רלס, עבור בג'רום דייסון ולפעמים עד לטרנס קינזי). הערב, בהיעדרו של דייסון, גם הקפטן יידרש לקחת על עצמו יותר גם ברמה האישית.
סגנון המשחק של פיאניג'אני תמיד היה כזה שמבליט את הגארדים, והסגל שנבנה בקיץ רמז מראש על בעיות שעלולות להיות בהפעלת הגבוהים. ועדיין, שלושת השחקנים שזורקים הכי הרבה ביחס לדקות הם שחקני פנים. לצד שמם של שניים מהם, שון ג'ונס ואייזק רוזפלט, צריך להציב כוכבית. מספר הדקות שלהם היה מוגבל עד כה: ג'ונס החמיץ את המשחק בלובליאנה בגלל פציעה, ורק עקב הסיבה הזאת זכה רוזפלט לצ'אנס ראשון. בזמן המועט שלהם, הם ניסו לנצל כל אפשרות כדי להמחיש את הדומיננטיות שלהם, ובכלל, מדובר בשני שחקנים שלא מרבים להוציא כדורים החוצה לקלעים ושמעדיפים לזרוק בעצמם.
3. ואחרי שכל זה נאמר, צריך להכניס את הבעיות, הליקויים וטעוני השיפור למסגרת הנכונה. להפועל ירושלים אין מה להתלונן. ולאיש אין מה להתלונן על הפועל ירושלים. בשבוע אחד עשה פיאניג'אני את מה שנדרשו לדני פרנקו שנתיים שלמות: לזכות בשני ניצחונות חוץ ביורוקאפ.