שלשה בעקבות אחד: לקראת פתיחת העונה של גולדן סטייט ווריירס

בווידאו: שחקני גולדן סטייט מתאמנים על האלי-אופים

מאזן בעונה שעברה: 9:73, המאזן הטוב בהיסטוריה.

סיימו את העונה: בהפסד 4:3 בגמר לקליבלנד, לאחר ניצחונות של 1:4 על יוסטון בסיבוב הראשון ופורטלנד בשני ו-3:4 על OKC בגמר המערב.

על העונה הזאת ניתן לכתוב סדרת ספרים, אך אנסה לסכם אותה בכמה פסקאות. גולדן סטייט פתחה את עונת ההגנה על התואר עם 24 ניצחונות רצופים, יחד עם ארבעה ניצחונות בסוף העונה הקודמת זה הרצף השני באורכו אי פעם. סטף קרי פתח את העונה בטירוף והבטיח את תואר ה-MVP פחות או יותר בשבוע הראשון, הוא הפך לתופעה תרבותית והביא אל סף השלמות את הסגנון הייחודי שלו. הדיבור על שבירת שיא הניצחונות של שיקגו החל מוקדם מאוד, צבע את כל העונה הרגילה ונתן לה מטרה.

גולדן סטייט הובילה את הליגה בעשרות נתונים, ביניהם: יעילות התקפית (112.5 נקודות ל-100 פוזשנים), כמות אסיסטים (28.9), אחוז סלים מאסיסטים (68, יותר משני שליש), אחוז קליעה משוקלל (59.3), כמות שלשות (13.1), אחוזי שלשות (41.6) ונקודות במתפרצות (20.9). סטף סיים כקלע המוביל עם 30.1 נקודות למשחק, הצטרף למועדון 50/40/90 היוקרתי, הראשון שעושה זאת עם יותר מ-30 נקודות למשחק, שבר בפער עצום את שיא השלשות לעונה עם 402, שבר את שיא המשחקים הרצופים עם שלשה אחת לפחות (כרגע 152, עדיין רץ) והשווה את שיא השלשות למשחק (12). דריימונד גרין המציא מחדש את מושג האול-אראונד כשעשה הכל מהכל בשני הצדדים: קלע שלשות, ניהל משחק, הוציא מתפרצות, שלט בריבאונד, ביצע מהלכי האסל בהגנה, שמר על חמש עמדות, תפקד דקות ארוכות כסנטר, סיפק הגנת עזרה מעולה וביצע בדיקות פרוסטטה לשחקנים יריבים. קליי תומפסון הסתפק ב-22.1 נקודות עם 3.5 שלשות למשחק ב-42.5 אחוזים.

גם הפלייאוף היה עולם ומלואו. קרי נפצע במשחק הראשון של הסיבוב הראשון, חזר למשחק הרביעי, נפצע שוב, חזר למשחק הרביעי של סדרת הסיבוב השני וקלע 40 נקודות, כולל השתלטות על ההארכה, במשחק החזרה. בשתי הסדרות הבאות הוא נתקל בהגנות חזקות ובאופן כללי נראה רחוק משיאו בדרך ל-25.1 נקודות למשחק ב-43.8 אחוזים מהשדה בפלייאוף. בגמר המערב הווריירס חזרו מפיגור 3:1 מול OKC, שהגנת החילופים שלה הקשתה על ההתקפה של סטיב קר, לא מעט תודות להצגת שלשות נדירה של קליי במשחק השישי בו קלע 41 נקודות ו-11 שלשות. בגמר היוצרות התהפכו, הפעם קליבלנד היא זו שחזרה משום מקום מפיגור 3:1. שלושת המשחקים האחרונים כללו השעיה של דריימונד, פציעה של אנדרו בוגוט והתמוססות של האריסון בארנס, אך יותר מכל גולדן סטייט נראתה חסרת ניסיון ומותשת מנטלית, רחוקה מאוד מהקבוצות ההיסטוריות אליהן הושוותה עד לשלושת המשחקים האלה.

האם איבוד האליפות אמור להשפיע על האופן בו מעריכים את העונה הרגילה יוצאת הדופן? כן ולא. לא, כי העונה הרגילה, והשיאים שנקבעו בה, עומדים בפני עצמם. זו הייתה אחת העונות הרגילות הגדולות בהיסטוריה, גם של קבוצה וגם של שחקן, ושום דבר לא ישנה את זה. כן, כי בסופו של דבר התואר 'העונה הרגילה הגדולה בהיסטוריה' לא משמעותי במיוחד, המעמד ההיסטורי בעל החשיבות הוא זה שנקבע בפלייאוף. מאוד יכול להיות שגולדן סטייט הייתה מתפתחת לקבוצה היסטורית גם ללא קווין דוראנט, אך את זה כבר לא נדע.

באו: קווין דוראנט (חופשי, מאוקלהומה סיטי), זאזה פאצ'וליה (חופשי, מדאלאס), דייויד ווסט (חופשי, מסן אנטוניו), דמיאן ג'ונס (רוקי, בחירה 30), פטריק מקו (רוקי, בחירה 38), ג'בייל מגי (חופשי, מדאלאס)

עזבו: האריסון בארנס (חופשי, לדאלאס), אנדרו בוגוט (בטרייד לדאלאס), פסטוס אזילי (חופשי, לפורטלנד), מו ספייטס (חופשי, לקליפרס), לאנדרו ברבוסה (חופשי, לפיניקס), ברנדון ראש (חופשי, למינסוטה)

הרעיון שקווין דוראנט יעזוב את OKC נשמע מופרך רוב הזמן. אחרי הכל, זו הייתה אחת הקבוצות הטובות בליגה, שהגיעה לפחות לגמר איזורי כל עונה בה דוראנט וראסל ווסטברוק הגיעו לפלייאוף בריאים. היא סיימה פלייאוף נהדר בו בעיקר העומק מנע ממנה להדיח את האלופה ולהגיע לגמר בו בהחלט הייתה יכולה לנצח. קשה גם לשכוח את הנאום המרגש לאחר הזכייה בתואר ה-MVP לפני שנתיים, נאום שהוקדש ברובו לקבוצה.

אך מבט מעמיק יותר בנאום עשוי לעזור להבין את ההחלטה של KD אחרת מהזווית המקובלת של מעבר לקבוצה שאיתו תשתלט על הליגה. הוא לא דיבר על הצלחה אישית או קבוצתית, לא על רצון לזכות בתארים. הוא דיבר על האנשים. עברו שנתיים, ורוב האנשים שהוא דיבר עליהם כבר לא היו בקבוצה. לא הוותיקים שהוא הזכיר ראשונים כמו קנדריק פרקינס ודרק פישר, לא רוב הצעירים שעברו בכל מיני טריידים, לא המאמן שהוא מאוד אהב סקוט ברוקס, אפילו סרג' איבקה הועבר בטרייד שבוע לפני כן. הוא מגיע לקבוצה בה יוכל לרוץ ביחד שנים ארוכות עם שלושה שחקני מפתח, עם מאמן שלא אמור ללכת לשום מקום וניתן להניח שיימצאו גם שחקני משנה שיישארו לאורך זמן, גם לאחר שלא יתרמו מבחינה מקצועית. הוא מגיע לקבוצה שהצליחה לשכנע אותו, ככל הנראה, שיהיה כיף להיות חלק ממנה. כל זה למרות העדויות האחרונות על היחסים הבעייתיים משהו של דריימונד גרין עם כמה מהשחקנים ועם המאמן, שעלו בכתבה עליו ב-ESPN.

מבחינה מקצועית, יש שני כיוונים מרכזיים שהופכים את הקבוצה הזאת למפחידה כל כך. הראשון הוא השילוב של סטף קרי, קליי תומפסון וקווין דוראנט בקבוצה אחת. שלושה מקלעי החוץ הגדולים בכל הזמנים משחקים ביחד. כל השלושה יודעים גם להגיע לטבעת, לנצל מיס-מאצ'ים בכל מיני דרכים, למסור ולנוע ללא כדור. הם ישתפו פעולה במערכת התקפית מתוחכמת בה יהיו להם מצבי זריקה נוחים כמעט כל התקפה. הכיוון השני הוא הרכב המוות החדש, עם הספלאש בראדרס, אנדרה איגודלה, KD ודריימונד. הנוכחות של דוראנט במקום האריסון בארנס הופכת את החמישייה הזאת לעוד פחות ניתנת לעצירה בהתקפה ומוסיפה גודל והאסל בהגנה. דוראנט נודע כאחד הסקוררים הגדולים בעולם, אך בפלייאוף האחרון סיפק הצגה הגנתית יוצאת דופן. הרכב המוות החדש יכלול ארבעה שחקני התקפה מהטובים בליגה וארבעה שחקני הגנה מהטובים בליגה.

כדי להחתים את דוראנט, גולדן סטייט הייתה צריכה לוותר על אנדרו בוגוט, שהועבר לדאלאס תמורת כלום, ועל הזכויות על כל השחקנים שסיימו חוזה – כל הצוות המסייע פרט לאיגודלה ושון ליבינגסטון. היא הייתה יכולה להציע רק חוזי מינימום וחריגה של כ-3 מיליון דולר בשם room exception. אבל מיד התברר שלא חסרים שחקנים שמוכנים לתת הנחה משמעותית כדי לקחת חלק בקבוצה היסטורית. זאזה פאצ'וליה קיבל את החריגה כדי להיות הסנטר המוביל החדש, בקיץ בו סנטרים פחות טובים ממנו קיבלו 70 מיליון דולר. הסנטר הגאורגי לא מוערך דיו, הוא ריבאונדר מצוין, שחקן התקפה חכם עם יכולת מסירה מפתיעה ושומר טוב מהנדמה במבט ראשון. הוא לא ישחזר את הנוכחות בצבע של בוגוט, אך בשאר התחומים אמור להיכנס לנעליו של האוסטרלי הנהדר. גולדן סטייט קיבלה סנטר איכותי במחיר מגוחך.

גם הספסל התמלא במהרה בשחקנים שחתמו על חוזי מינימום. דייויד ווסט המשיך במרדף שלו אחרי טבעת ואנדרסון ורז'או שהגיע באמצע העונה ימשיך לשנה נוספת, יחד עם איגודלה וליבינגסטון יחכו על הספסל ארבעה ותיקים שיהיה להם מה להציע במשחקי פלייאוף חשובים. העומק נפגע קצת עקב עזיבה של לא מעט שחקני ספסל, את החסר ינסו להשלים כמה צעירים מעניינים. ארל קלארק וג'יימס מייקל מקאדו, שקיבלו דקות בעונה שעברה, צפויים לעלות קצת בהיררכיה, שניהם מוכשרים ועשויים להתברר כשחקני רוטציה לגיטימיים. אליהם יצטרפו הרוקיס דמיאן ג'ונס ופט מקו, שהראה ניצוצות בהכנה וקיבל קרדיט מרובה מסטיב קר. ג'ונס הוא סנטר אתלטי עם נוכחות הגנתית, אבל הוא עבר ניתוח בכתף בקיץ ואמור להתחיל לחזור רק בדצמבר, כשההנחה הרווחת היא שהוא יתקשה להיכנס לעניינים השנה. בגלל הפציעה שלו ג'בייל מגי הדועך קיבל מקום בסגל הסופי, ועכשיו גולדן סטייט יכולה להיות בטוחה שליריבות שלה לא יהיה סיכוי גם בשאקטין א פול.

חמישייה: סטף קרי, קליי תומפסון, קווין דוראנט, דריימונד גרין, זאזה פאצ'וליה.

ספסל: שון ליבינגסטון, פטריק מקו, ארל קלארק, אנדרה איגודלה, קווין לוני, ג'יימס מייקל מקאדו, דיוויד ווסט, אנדרסון ורז'או, דמיאן ג'ונס, ג'בייל מגי.

מאמן: סטיב קר (שנה שלישית).

מועמד לפריצה: פטריק מקו. המשבצת הייתה שמורה לקלארק, רוקי לא אמור להיות פה, אבל כשבחירת סיבוב שני נמצאת בדרך הבטוחה למקום ברוטציה של הפייבוריטית לאליפות זה ראוי לציון. מקו הוא גארד גבוה (2.01 מטר) ודקיק, קומבו גארד במובן החיובי בו הוא יכול להסתדר בשני התפקידים. הוא יודע להוביל כדור, בעיקר במתפרצות, אך מעדיף לעבוד ללא הכדור וקולע הרבה יותר טוב בקאץ' אנד שוט. בהגנה הוא דווקא שומר טוב יותר על רכזים וחוטף נהדר, לכן יוכל להתאים לצד ליבינגסטון ביחידה השנייה – יתפקד כשוטינג גארד בהתקפה ופוינט גארד בהגנה. הא כיכב בליגת הקיץ וכיכב במשחקי ההכנה באופן שמשכנע שיש לו את זה. אם יתקשה, קלארק הסולידי יתנפל על ההזדמנות.

מועמד לדעיכה: קליי תומפסון. מישהו יצטרך לרדת בתפוקה, ובעוד שעל היכולות הייחודיות של דריימונד קשה יותר לוותר, קליי יזוז יותר בקלות לעמדה של מספר 4 בהיררכיית החשיבות. הוא עדיין יקלע הרבה מאוד שלשות וישמור על הגארד הבכיר של היריבה, אבל ניתן להניח שלצד סטף ודוראנט כמעט לא יהיה צורך שהוא ייזום משהו בהתקפה.

אקס פקטור: הבריאות. כי באמת אין שום דבר אחר: קשה לראות בעיות אגו או התאמה מקצועית, לא מסתמנת בעיית עומק. אז בעיקר פציעות משמעותיות יכולות להקשות על גולדן סטייט להשתלט על הליגה. בעיות הקרסוליים של קרי הפציעו פתאום מחדש בפלייאוף, דוראנט עבר פציעה ארוכה בשנה הלפני אחרונה, ליבינגסטון היה פצוע לכמה שנים, איגודלה יהיה בן 33 השנה ובגמר האחרון נראה מותש. אף קבוצה לא חסינה ממכת פציעות.

תסריט אופטימי: 7:75 בעונה הרגילה, 2:16 בפלייאוף, אליפות ראשונה ולא אחרונה, אפילו כוכבי הניינטיז מודים שמול החבורה הזאת לקבוצות שלהם לא היה סיכוי.

תסריט פסימי: כל תסריט שלא נגמר באליפות. למשל: כמה סדקים באידיליה במהלך העונה, דוראנט משתלב פחות טוב מהצפוי, קליי ודריימונד מעט ממורמרים, בפלייאוף גרג פופוביץ' מוכיח שהגודל כן קובע ומוצא את השיטה שמנצלת את היתרונות של שחקני הפנים שלו.

תחזית: סטיב קר למד את הלקח של העונה שעברה ולא ייתן לשחקנים שלו להתנפל על העונה הרגילה הפעם, אבל גם בהילוך שלישי הכישרון אמור להספיק למשהו בסביבות 65 ניצחונות. בפלייאוף, אם גולדן סטייט תגיע אליו בריאה ומפוקסת, לא רק שקשה לחשוב על יריבה ראויה, לא בטוח שיש קבוצה שתהיה מסוגלת לקחת ממנה שני משחקים.