בווידאו: דייב ייגר בוכה במסע"ת אחרי שהספרס הדיחו את ממפיס מהפלייאוף
הרבה דברים קרו מאז שנת 1997. מייקל ג'ורדן פרש, חזר, ופרש שוב. ישראל יצאה מלבנון. מגדלי התאומים נפלו. סדאם חוסיין ואוסמה בן לאדן נתפסו. התקשורת האנושית החלה להצטמצם למכשירים מוזרים שמגיבים לאצבעות שלנו. קובי בריאנט קלע 60 נקודות במשחק הפרישה שלו. המון דברים קרו בכמעט 20 שנה האחרונות. רק שני דברים נשארו: בנימין נתניהו הוא עדיין ראש הממשלה של ישראל, וטים דאנקן עדיין משחק כדורסל ברמה הכי גבוהה שיש.
כשמסתכלים על כך היום, טים דאנקן נראה כמו אחד הדברים הכי קבועים ב-NBA, כמו כוכב בשמיים שנמצא שם מאז ומתמיד, אולם למעשה, ללא התערבות של הוריקן קטלני, גיס עקשן והרבה מאוד אינטליגנציה, ככל הנראה כל מסלול חייו של אחד השחקנים הטובים בהיסטוריה היה שונה לחלוטין. דאנקן גדל באיי הבתולה, ושם, אם יש לך גוף ארוך ואתלטי, אתה לא הולך לשחק כדורסל, אלא שולחים אותך לבריכת השחייה. דאנקן הצטיין ב-50, 100 ו-400 מטר בסגנון חופשי ושם לו יעד, כבר בגיל 13, להיות חלק מהמשלחת האולימפית של ארצות הברית לברצלונה 1992. אלא שב-17 בספטמבר 1989 הוריקן הוגו פגע בחופי איי הבתולה והרס את הבריכה האולימפית היחידה שהייתה באי. דאנקן הצעיר נאלץ להמיר את האימונים בבריכה המקצוענית באימוני שחייה בים, ולאט לאט הוא איבד את החשק לשחייה בעקבות פחד אדיר מכרישים. זה היה בלתי אפשרי עבורו להמשיך לשחות.
באותו קיץ התגלה אצל אמו של טים, איון, סרטן השד. המצב שלה הידרדר במהירות ויום לפני יום הולדתו ה-14 של טים היא נפטרה, לא לפני שהשביעה אותו שיסיים את המכללה עם תואר. דאנקן מצא את עצמו בצומת דרכים. בתוך שנה הוא איבד גם את חלום השחייה וגם את אמו, הדמות המשפיעה ביותר בחייו, לדבריו. ברגעי משבר שכאלו אדם מוצא נחמה בדברים קטנים, הוא מעסיק את עצמו כדי לברוח. הבריחה של דאנקן הייתה דרך הסל שבחצר. אחותו, שריל, קנתה את הסל הזה שנה לפני כן וטים מצא את עצמו זורק לסל פה ושם. לאחר מותה של אמו, שריל ובעלה, ריקי לאורי, חזרו לגור באיי הבתולה וריקי, שבעברו שיחק קצת כדורסל במכללות (עם המספר21, שדאנקן אימץ אותו לאחר מכן), דחף את טים הצעיר יותר ויותר לכיוון המשחק, בין היתר כדי להפוך את ההתמודדות עם האובדן של אמו לקלה יותר. כך, רק בגיל 14, התגלגל מי שיכונה בעתיד ה'ביג פונדמנטל' לעולם הכדורסל.
דאנקן הצטרף לקבוצת הכדורסל של התיכון המקומי ומיד התבלט בזכות יכולת הלמידה המהירה שלו והעובדה שצמח בכמעט 23 ס"מ בתקופת התיכון. האגדה מספרת שב-1992, כאשר דאנקן היה בן 16, הגיעה חבורה של שחקני NBA לסיינט קרוקס, מקום הולדתו, ורצתה לארגן משחק עם המקומיים. דאנקן היה צריך לשמור על אלונזו מורנינג, שנבחר שני בדראפט של אותה שנה ומי שיכנס להיכל התהילה של הכדורסל 22 שנה מאוחר יותר, והוא עשה זאת בגבורה. מהר מאוד השמועה החלה לעשות את דרכה שיש באיי הבתולה איזה בחור ענק ושקט שהפסיק לשחות כדי לשחק כדורסל. לא מעט מכללות שלחו את הסקאוטים שלהם לבדוק את הסחורה, אולם מכללת ווייק פורסט שלחה את המאמן שלה, דייב אודום.
אודום היה קצת מודאג מהרמה באיי הבתולה, ולא נראה נלהב לגבי דאנקן לאחר הפגישה הראשונה שלהם. בספרו של קווין קרנן "סלאם דאנקן" נכתב כי דאנקן בהה באודום במבט האטום המפורסם שלו במשך רוב השיחה שלהם, מה שגרם לאודום קצת לחשוש.
אולם מהר מאוד אודום הבין שזו הדרך של דאנקן לתקשר, ודחף את דאנקן להגיע למכללה שלו. לאחר כמה חודשים, דאנקן השיב בחיוב ומשם גלגלי ההיסטוריה החלו לנוע. דאנקן הפך לאחד הביג-מנים הבולטים בתולדות המכללות. ג'רי ווסט, הלוגו של ה-NBA, אמר עליו כבר בעונת הסופמור שלו, ב-1995, שהוא יכול להיבחר במקום הראשון בדראפט, אולם דאנקן הצהיר כבר אז כי הוא מתכוון לסיים את ארבע שנותיו בקולג', כדי לעמוד בהבטחה שנתן לאמו לפני שנפטרה. בתקופה שלו בווייק פורסט דאנקן סיים תואר בפסיכולוגיה, נבחר שלוש פעמים לתואר שחקן ההגנה של המכללות, פעמיים לשחקן העונה של המכללות והפך לקונצנזוס כבחירה הראשונה של דראפט 1997, מה שהוביל לטנקינג של לא מעט קבוצות ב-NBA בעונה שקדמה לדראפט.
בסופו של דבר, סן אנטוניו זכתה בגורל וגלגלי ההיסטוריה החלו לנוע במהירות מסחררת. דאנקן זכה באליפות ובתואר ה-MVP של הפיינלס כבר בעונתו השנייה בליגה. הוא המשיך לזכות בעוד ארבע אליפויות, שני תארי MVP של העונה הרגילה, שני תארי MVP של הפיינלס ו-15 הופעות אול-סטאר, כשהוא מקבע את מקומו כאחד השחקנים המוערכים בהיסטוריה, וככל הנראה כשחקן הכי גדול בהיסטוריה של הסן אנטוניו ספרס, הפרנצ'ייז הכי דומיננטי בליגה בעידן פוסט-מייקל ג'ורדן.
אולם מה שמייחד את דאנקן זה לאו דווקא התארים האישיים או הקבוצתיים שלו. מה שהופך אותו לכוכב מיוחד זו הדרך. אולי הסיפור שמתאר את הדרך הזו בצורה הטובה ביותר זה תיאור של מייק בראון, מי שהיה עוזר מאמן בספרס בין 2000 ל-2003, ב-ESPN לפני כמה שנים.
במהלך אחד המשחקים הראשונים של עונת 2000/01 , גרג פופוביץ' לא אהב את המאמץ של דאנקן ושל הספרס. "הוא לקח פסק זמן", נזכר בראון, "לקח כיסא, התיישב מול טים ופשוט התחיל לגעור בו". בראון, שרק הגיע לטקסס, חשש שהוא יצטרך לעבור שוב אחרי המתקפה המילולית הזו של פופ על דאנקן כי "לא תהיה לנו עבודה אחרי המשחק הזה". אולם שם בראון הבין כי הדינמיקה בין דאנקן לפופוביץ' היא משהו מיוחד.
"התפיסה הרווחת היא שאם אתה יוצא ככה על הסופרסטאר שלך לפני כולם, אז יהיו יחסים מתוחים בין המאמן לשחקן. אולם זה היה ההפך הגמור. כל השחקנים ראו את פופ עושה את מה שהוא עשה והם הבינו שהיי, אם אתה השחקן השלישי הכי טוב או השביעי הכי טוב, כדאי לך לעמוד בזה כי השחקן מס' 1 של הקבוצה עמד בזה, והוא עמד בזה כמו מקצוען".
תחשבו על כוכבים גדולים אחרים שהיו בליגה בתקופתו של טים דאנקן, כוכבים כמו קובי בריאנט, שאקיל אוניל, אלן אייברסון, לברון ג'יימס. תחשבו מה היה קורה אם אחד המאמנים של השחקנים הללו היה יוצא במתקפה דומה עליהם מול כל שאר השחקנים והתקשורת. סביר להניח שהוא לא היה נשאר המאמן יותר מדי זמן. אפילו פיל ג'קסון הגדול אמר כי קובי בריאנט הוא "בלתי ניתן לאימון" לפני שמערכת היחסים שלהם חוותה רנסנס בקדנציה השנייה של הזן מאסטר בקליפורניה. דאנקן הוא ההפך הגמור מהכוכבים הללו. אף אחד מהכוכבים הללו לא התנהל בצניעות ובענווה כמו דאנקן וכולם פיתחו מעין תחושה שהם גדולים יותר מהמועדון שעבורו הם משחקים. יכול להיות שהתחושה הזו נכונה במידה מסוימת, אבל היכולת של דאנקן לא לאפשר לתחושה הזו להשתלט עליו היא מה שהופכת אותו לכל כך מיוחד ואת הספרס לכל כך מצליחים.
התחושה המגלומנית הזו של קובי ושל אייברסון ושל שאק ושל לברון רק הקטינה את המועדונים שלהם והפכה את המועדונים לכלי קיבול של הגדולה שלהם ולא לשותפים אמיתיים בתהליך. דאנקן, לעומת זאת, מעולם לא נתן את התחושה הזו ובכך רק העצים את המועדון שלו והפך אותו לחזק יותר. רגע לפני שהוא חוגג יומולדת 40, זה הזמן לחגוג את המורשת של טים דאנקן. וזו, מעבר לקבלת כדור ב-Elbow וקליעה משעממת עם הקרש, המורשת האמיתית של טים דאנקן. אם פעם המודל לחיקוי היה מייקל ג'ורדן, Be Like Mike, היום המודל לחיקוי האמיתי צריך להיות דאנקן. מודל לחיקוי שגם בגיל 40 עדיין חי את חייו לפי המשפט שאמא שלו שרה לו כשהיה קטן."Good, Better, Best. Never let it rest / Until your Good is Better, and your Better is your Best".
