בווידאו: טקס הפרידה המרגש של מכבי תל אביב מהאפמן
"זה היה באמצע הלילה. אחי היה בבית, גם אמא של נייט, אחיו ואחותו. היינו יחד כל הזמן. כריסטיאן, הבן שלנו, לא הסכים לישון. אני לא חושבת שהוא ידע משהו, אולי הוא הרגיש. גם כשאתה מבין את חומרת המצב, רואה את ההידרדרות ומחכה לבשורה הקשה מכל - כשזה באמת קורה, אתה נכנס להלם. נייט שכב במיטה, והלב שלו הפסיק לפעום. בכיתי המון, אבל אחרי כמה דקות אספתי את עצמי והלכתי לחדר של כריסטיאן.
"עשינו הרבה שיחות מאז שגילינו שנייט חולה, ניסינו להסביר לכריסטיאן. אבל איך באמת מסבירים מציאות כזאת לילד בן שש? באותו לילה באתי אליו, חיבקתי ונישקתי אותו, ואמרתי לו שמה שדיברנו עליו קרה. שאבא הלך לגן עדן. שלא נוכל עוד לראות אותו, ולדבר איתו, ולגעת בו, אבל שהוא שומר עלינו ושהוא תמיד יהיה שם איתנו".
מישל האפמן אוספת את השברים. ביום ראשון ימלא חודש למותו של בעלה, כדורסלן העבר האגדי של מכבי תל אביב, נייט האפמן. בגיל 40 בלבד הוא נכנס למחלת הסרטן, שתקפה אותו באופן אלים ולא הותירה לו סיכוי להחלים מלכתחילה. הרופאים הקציבו לו בין חצי לשנה לשנה, אבל הוא הלך לעולמו כבר אחרי חודש.
השבוע עזבו מישל וכריסטיאן הקטן את הבית הגדול שבו התגוררו ועברו לבית חדש, לא רחוק, עדיין בבאטל קריק שבמישיגן. "זה היה מתוכנן עוד קודם, אבל כשגילינו שנייט חולה, עצרנו הכל", היא מסבירה. היא בת 36, נושאת במשרה ניהולית בבית אבות בעיר מגוריה, המרוחקת שעה וחצי נסיעה מדטרויט. לעבודה עוד לא חזרה. היא תעשה זאת בקרוב.
"אנחנו מחזיקים מעמד", מספרת מישל בראיון לוואלה. "אני נמצאת הרבה עם כריסטיאן, ודואגת שנהיה עסוקים כל הזמן. התברכתי בחברים טובים ובמשפחה מחבקת שכל הזמן איתנו. אני מנסה להראות לו שלא הכל השתנה. הוא ממשיך ללכת לבית הספר, מתנהג יפה, לומד. אני מזכירה לעצמי בכל בוקר את הדברים שאני צריכה להיות אסירת תודה עליהם. אני לוקחת אותו לאכול צהריים במסעדה, מבלה איתו זמן איכות, אנחנו יושבים וצופים בתמונות ובסרטונים שלנו עם נייט, וצוחקים.
"הוא ילד נפלא, ואני מעריכה כל רגע, כל חיוך. באיזשהו מקום, דווקא ההתמודדות שלו יותר קלה, כי אצלו הכל יותר פשוט, ומנקודת המבט שלו הוא אפילו קצת שמח שאבא שלו זכה להגיע לגן עדן. אבל ברור שיש גם רגעים קשים, שאלות לא קלות מצידו, רגעים של בכי. "אני חזקה ליד כריסטיאן, משדרת שמחה ואופטימיות, אבל בלילה, כשהוא ישן ואני נשארת לבד עם המחשבות שלי, אלה הרגעים הכי קשים. רק אז אני מרשה לעצמי להתפרק. פתאום אני מבינה שאני לבד. אין מי שיחבק אותי, אין מי שיגיד לי שהוא אוהב אותי, אין לי למי להגיד שאני אוהבת אותו".
בעוד חצי שנה היו אמורים נייט ומישל לחגוג עשר שנים להיכרותם הראשונה. הם נפגשו ב-2006 במסעדה שכבר לא קיימת והפכה בינתיים לכנסייה. החיבור ביניהם היה מיידי, אפילו טבעי. כעבור שישה שבועות הם כבר התארסו, אחרי שנה התחתנו וב-2009 נולד בנם היחיד. "לא ממש התעניינתי בכדורסל, כך שלא הכרתי את נייט ולא שמעתי עליו לפני כן", היא נזכרת בחיוך. "הוא היה שותף מדהים, אבא נפלא ובעל נהדר".
מישל לא תשכח את היום ההוא, בחודש ספטמבר האחרון, שבו התבררה חומרת מצבו. "היו לו כאבי גב מזה כמה זמן, אבל הוא אחד שחי עם כאבים עוד מאז ששיחק כדורסל, אז הוא לא ייחס לזה חשיבות", היא נזכרת, אלא שלפתע הוא גילה דם בשתן והבין שעליו לעשות בדיקות. התוצאות היו טרגיות.
"נייט התמודד עם זה הרבה יותר טוב ממני. הוא היה איש חזק. הוא פשוט קיבל את זה כעובדה, כנתון. לא התעסק בזה יותר מדי. הוא עבר ניתוח כדי שיוכל להרגיש יותר טוב, ולא שגה אפילו לרגע באשליה שאולי הוא ייצא מזה. התאמצתי לא להראות לו את זה, אבל העולם שלי קרס לנגד עיניי. כל הזמן חשבתי מה יהיה, איך אסתדר בלעדיו, איך אגדל ילד לבד, בלי אבא".
איך עברתם את החודש האחרון בחייו, כשאתם יודעים שהסוף קרב?
"בילינו המון יחד, כמשפחה, חברים כל הזמן באו לבקר. הצלחנו ליהנות מאוד. היינו המון עם כריסטיאן, שיחקנו, צחקנו, צברנו המון זיכרונות חדשים, ניסינו להעריך כל רגע שנותר לנו. ביום האחרון בחייו של נייט היינו כל הזמן יחד, בבית. הבטחתי לו שנהיה בסדר, שאדאג לכריסטיאן. דיברנו על האהבה הגדולה שזכינו שתהיה בינינו, התחבקנו המון".
בישראל הפך האפמן לאגדה. ב-1999 נחת באורח מקרי במכבי תל אביב, שניסתה לפלס את דרכה בחזרה למועדון העילית של הכדורסל האירופי - אחרי שמונה עונות ברציפות מחוץ לפיינל פור. זו הייתה הפעם הראשונה שהמאמן פיני גרשון בנה את סגל השחקנים בצהוב, ועוזרו דיוויד בלאט קיבל קלטת ממשחק של פואנלבראדה, קבוצה קטנה במדריד, במטרה לצפות בביצועיו של שחקן אחר - הגארד הקרואטי ולימיר פראסוביץ'.
אלא שהשחקן האמריקני הגבוה, האלמוני והגמלוני צד את עיניו של בלאט, ובצוותא עם גרשון החליטו השניים להחתים אותו - אף שכבר היה ברשותם זר אחר בעמדה שבה שיחק. בשלוש עונות בישראל זכה האפמן עם מכבי בשלוש אליפויות ובשלושה גביעי המדינה, והגיע איתה לשלושה פיינל פורים; בעונתו הראשונה הצעיד אותה ביחד עם אריאל מקדונלד לגמר היורוליג, בעונה השנייה הצטרף אנתוני פארקר וגביע אירופה חזר לתל אביב אחרי 20 שנים (כשהאפמן מוכתר לשחקן העונה בסופרוליג), וגם בעונה השלישית - למרות עזיבתו של גרשון - עלו הצהובים לחצי הגמר.
האפמן היה מהפכן במושגי כדורסל. גם היום, 16 שנים לאחר שנחת בפעם הראשונה בתל אביב, הוא הדוגמה שמביא כל מאמן כדי להמחיש את הטענה ש"כסף לא מנצח משחקים", שאפשר להצליח גם עם שחקנים פחות מוכרים. בתחילה הוא טבע על זרועו כתובת קעקע עם לוגו ה-NBA, כדי לזכור בכל רגע את חלומו הגדול - לשחק בליגה הטובה בעולם.
אבל הקריירה של האפמן הסתיימה מהר מהצפוי. אחרי השנים הגדולות במכבי תל אביב הוא חתם בטורונטו ראפטורס, והספיק לשחק במדיה שבע פעמים בלבד, לפני שנפצע בדרך. הפציעה הזו אילצה אותו לפרוש בגיל 28 בלבד, וגם ניסיון קאמבק כושל בסקבוליני פזארו האיטלקית הוכתר עד מהרה ככישלון.
"הצורה שבה נייט סיים את הקריירה הטרידה אותו מאוד, יותר מכפי שהוא היה מוכן להודות", מגלה מישל. "הוא לא דיבר על זה כמעט, אבל ראיתי את זה עליו. הוא היה מאוד גאה בקריירה שהייתה לו בישראל, סיפר לי איזה מקום נפלא זה ואילו חוויות היו לו שם. הוא לא היה אחד שאוהב להתרברב, אבל כשהוא כבר דיבר, זה היה תמיד על התשוקה של האוהדים למכבי ועל האהבה שהרעיפו עליו. אני יודעת שהוא היה אגדה אצלכם, למרות שהוא אף פעם לא הודה בזה".
נייט לא חזר לישראל מאז עזב את מכבי ב-2002, הידיעה על מחלתו הסופנית עוררה המון הדים.
"זה היה מדהים. אני חושבת שלהרבה אנשים אין את הזכות ואת הברכה לקבל כל כך הרבה אהבה ולראות כמה מעריכים אותם עוד בחייהם. מהרגע שהקהל בישראל גילה שנייט חולה, לא הפסיקו לכתוב לנו ולחזק אותנו. השחקנים שהיו איתו יצרו קשר, קיבלנו הודעות בפייסבוק. הוא מאוד התרגש מזה".
להלוויתו של האפמן במישיגן הגיעו שותפו לקבוצה מהימים הגדולים בצהוב, דריק שארפ, ונציג המועדון בארה"ב, ירון טלפז. הם הביאו עימם את הגופייה מספר 7 שלבש נייט בישראל, וכריסטיאן שומר אותה אצלו. באותו זמן, כשהקבוצה שיחקה ביד אליהו נגד אוניקאחה מלאגה במסגרת היורוליג, נערך טקס מרגש לזכרו. 11 אלף צופים נעמדו דום, חולצתו הועלתה לתקרת האולם, וגם חבריו לקבוצה - נדב הנפלד, טל בורשטיין, מארק בריסקר, גור שלף ודורון ג'מצ'י - לא הצליחו לעצור את הדמעות.
"צפיתי בסרטון מהטקס הזה כל כך הרבה פעמים, ובכל פעם מחדש אני בוכה", אומרת מישל. "מדהים איך מחווה כזו, ברגע הכי קשה בחיים, יכולה לחמם כל כך את הלב, אפילו קצת לנחם. היום הוצאתי דרכון חדש. בעתיד הקרוב, כשאתחזק קצת ואארגן מחדש את החיים שלי, אני מקווה להגיע לישראל. אף פעם לא הייתי שם, ואני רוצה לראות מקרוב את המקום המיוחד הזה, שהרעיף כל כך הרבה אהבה על בעלי".