בווידאו: טקס הפרידה המרגש של מכבי תל אביב מהאפמן
את החולצה הזאת אני לא הולכת לכבס לעולם", הבטחתי לעצמי לפני 15 שנה. הייתי אז ילדה בת 11, והוזמנתי על ידי ארגון וראייטי לאימון של הקבוצה האהודה עליי, מכבי תל אביב. החולצה היבשה שאיתה הגעתי הפכה בתום האימון לסמרטוט לח, וזה לא שהשתתפתי במשחק 5 על 5. "איזה שחקן מתחשק לך שיישא אותך על כפיו כדי שתוכלי טו פוט דה בול אין דה באסקט?", נשאלתי. הסתכלתי סביבי, התחלתי במלאכת הסקאוטינג, תרתי אחר המנוף האנושי שחפצתי בו, וכמו דיוויד בלאט, גם עיניי התבייתו על מספר 7.
עוד לפני שנייט האפמן העלה את מכבי לגבהים, זכיתי לנשום אוויר פסגות כשהורמתי אל על. לראשונה, הסנטר שהיה רגיל ליהנות מהפירות שחבריו לקבוצה השאירו לו מתחת לסל, מסר בעצמו אסיסט לילדה המאושרת בעולם. בשביל אחת כמוני, שרמ"ח איבריה ושס"ה גידיה רופפים בערך כמו הבריאות של בריאן רנדל, עוצמת החוויה שבלהתבונן ולבוא במגע עם טיפות הזיעה הניגרות עליי ממרומי 2.12 מטר של רקמות, הייתה אחת שלא תסולא מפז ונותרה צרובה בזיכרוני עד היום. כמו דוד מול גוליית, כמו מכבי מול צסק"א - זה התחיל בחשש וביראה, אך עד מהרה נהפך לרגע בלתי נשכח.
לפני כשבוע התבשרתי כמו כולם בכאב שהשחקן שהיה רגיל לנצח בכל כך הרבה קרבות, הפסיד בקרב החשוב ביותר - הקרב על חייו. כולנו זוכרים את האיש והבלונד, את העוף המוזר ממישיגן שקצת היה לנו קשה לאכול בהתחלה אך עם הזמן הבנו שהחזות הייתה מצג שווא. האיש בעל הכריזמה הלא שגרתית נטף ווינריות לא שגרתית.
"הגארד הכי טוב בין הגבוהים והגבוה הכי טוב בין הגארדים", תיאר אותו פיני גרשון. כמה דיסוננס היה בו - חיה רעה על הפרקט מרגע שריקת הפתיחה, ואדם נעים הליכות החל מהישמע הבאזר בתום המשחק; מוטת ידיים מפלצתית ומאיימת, ומאידך יד רכה מכל הטווחים; קרח בוורידים ודם חם בעורקים שבלב.
זכינו באחד השחקנים הגדולים (תרתי משמע) ששיחקו בשורותינו. שחקן ששם סוף לתקופת הבצורת והחושך שמכבי הייתה שרויה בה כבר הרבה שנים. האפמן הגיע והדליק את האור בהיכל, ואותנו האוהדים. הוא לא פיזר סביבו אבק כוכבים, אבל הוא טיאטא מהמגרש כל כוכב של היריבה והשאיר לכולם אבק. אותו גורל שהתערב והביא אותו לישראל במקרה, במקום ולימיר פראסוביץ', התערב עכשיו שוב וקבע שהפעם הוא נכנס לסטטיסטיקה השלילית של המחלה הנוראית.
בזיכרון הקולקטיבי שלנו, האוהדים, נייט תמיד ייזכר כשחקן אגדי. אבל עבורי - האיש עם הענווה וכישרון הנגינה הקלוקל בגיטרה ייזכר תמיד כאחד שלרגע קט נתן לי להרגיש שהכל אפשרי. ניצחון הרוח על הגוף. שנינו, ביחד, התחלנו לכתוב את הפרולוג לאותה עונה חלומית שהסתיימה בפיסגה: גביע אירופה לתל אביב, טייק 3.
נייט יקר, כמה קיוויתי שתדפוק דאנק ליריב המר הזה, כמו שרק אתה יודע. שתעשה את הבלתי ייאמן כמו בסדרה ההיא ותנצח את הסטטיסטיקה כמו הסטטיסטיקה ההיא (19 מ-19). לא זכית לראות אתמול איך 11 אלף איש בהיכל, ועוד עשרות אלפים בבית, עומדים ומצדיעים לך. מוקירים כל רגע צהוב שחוו ממך על המגרש. הכל נגמר כל כך מהר בשבילך, גם במגרש הספורטיבי וגם במגרש האמיתי של החיים.
לתומי חשבתי שזכיתי לראות אותך מקפץ ומרחף הכי גבוה שאפשר, אך לצערי התבדיתי. עכשיו אתה באמת נמצא במקום הכי גבוה שיש. בכל פעם שהסל בהיכל יהדהד מעוצמת ההטבעה, נדע שקפצת לביקור. או שאולי נזכור אותך הכי טוב דווקא ברגעים שהרשתות לא ינועו, כי יש דברים שרק אתה ידעת לעשות. נוח על משכבך בשלום, נאמבר סבן.
2:0. לא, זאת לא תוצאת הסיום במשחק טניס של נולה דג'וקוביץ', וגם לא תוצאת הסיום של מכבי תל אביב בכדורגל מול פורטו בליגת האלופות. זהו מאזן האימים שבו שורה מכבי ביורוליג. מוכה וחבול, אחרי סטירת הלחי המצלצלת שקיבל מהדוב הרוסי, הדוב שלנו נראה כאילו התחיל את שנת החורף שלו בטרם עת. ואז הגיעו עוד 40 דקות מסויטות בבית מול מלאגה, וכמה אירוני שהשחקן שלזכרו נערך הטקס בתחילת הערב היה גם האיש שחסרונו בלט מהר מדי בשל משחק הפנים הנפקד.
ביום ראשון מגיעה להיכל האלופה מירושלים לעוד קלאסיקו בכדורסל הישראלי, וכדי שבהיכל מנורה לא יידלקו עוד נורות אדומות, מכבי תצטרך לעבור מטמורפוזה. ברגעי הדממה בהיכל, לקראת סיום המשחק, כמעט אפשר היה לשמוע את 100 גרגירי ימי החסד מתחילים לעשות את דרכם בביטחה אל עבר תחתית שעון החול. החרב על הצוואר, כמו שאומרת הקלישאה, והרי בימינו לא כדאי להתעסק עם חפצים חדים.
