ניסיון. מילה שסובלת מעודף חשיבות מעצם קיומה. לג'ון לאקי לא היה כל ניסיון כשפתח את משחק 7 בפלייאוף 2002. ג'וש בקט הגיש באוקטובר בפעם הראשונה ונצץ ב-2003. אדם ויינרייט היה מזהיר כקלוזר של סנט לואיס ב-2006. ניסיון הוא, בלא מעט מקרים, לא יותר מ... ובכן, ניסיון לתרץ, להסביר פערים, גם כשאין לכך כל הצדקה, אבל בוורלד סירייס 2015 הוא שעשה את ההבדל בין קנזס סיטי לניו יורק מטס.
אין צורך לנבור בפרטים הקטנים, הכול צף על פני השטח. הניהול של נד יוסט היה טוב בהרבה מזה של טרי קולינס. הפערים בין האינפילד קר הרוח של קנזס סיטי לידיים הרועדות של שחקני ניו יורק מטס היו עצומים. וייד דיוויס מול ג'ריס פמיליה? נו, תנו למספרים ולפאסון לדבר. דיוויס הוא רוצח קר, בעוד פמיליה עלה שלוש פעמים לשמור ביתרון, ושלוש פעמים יצא בשוויון או בפיגור. לא רק באשמתו, כמובן, שהרי ההגנה, כאמור, עשתה לא מעט שטויות והזכירה דווקא את היריבה האחרונה שנכנעה למטס בוורלד סירייס, בוסטון רד סוקס של 1986.
מבחינת כישרון, המטס לא נופלים מקנזס סיטי, אבל הרויאלס כבר היו שם בשנה שעברה ועשו את אותן טעויות. את ההזדמנות השנייה הם כבר לא פספסו.
בפלייאוף, בכל ענף ספורט, אפשר להצביע על הרגע המכריע. בדיעבד, כמובן, רק בדיעבד, שכן עשרות רגעים מכריעים מתרחשים בחודש שלם, על אחת כמה בוורלד סירייס הנוכחי. לא כל המהלכים הללו מסתיימים בהכתרה. הרי כמה פעמים ראינו חטיפה מדהימה, סל ניצחון נדיר או שער בדקה החמישית של זמן הפציעות ומלמלנו לעצמנו, "זהו, אחרי זה שום דבר לא יעצור אותם", רק כדי לראות את הקבוצה מובכת ומודחת מספר ימים לאחר מכן?
אז במבט לאחור, קנזס סיטי רויאלס היא האלופה. כמובן שהיו לה קאמבקים מזהירים בסדרת הגמר עצמה, אבל הרגע ששינה את הכול היה, לטעמי, משחק 2 ב-ALCS מול טורונטו. דיוויד פרייס הלוהט היה בלתי נגיע. הוא שרף חובט אחר חובט, הבלו ג'ייז נטלו יתרון 0:3 שנראה יותר כמו 0:10 בדרך ל-1:1 והעברת הביתיות. בתחילת האינינג השביעי נכשל ריאן גוינס בתפיסת כדור פשוט של בן זובריסט והכול פתאום קרס. פרייס, שברירי כתמיד, איבד את זה, הרויאלס הפכו את הפיגור ליתרון 3:5 עוד באותו אינינג ועלו ל-0:2 בסדרה.
המשחק הזה בעיקר הוא שגרם לקנזס סיטי להאמין שהיא בלתי מנוצחת, ובבייסבול מסוכן לתת לקבוצה את התחושה הזו באוקטובר. אלכס גורדון הרגיש בלתי מנוצח כשחבט את ההומר המשווה באינינג התשיעי במשחק 1 בוורלד סירייס. ג'וני קואטו הרגיש בלתי מנוצח כשנתן פאס לבולפן עייף עם הופעה מבריקה במשחק 2. אחר כך באו האינינג השמיני והתשיעי במשחקים 4 ו-5 והראו שקבוצה שלמה פשוט לא מאמינה שיש איזשהו סיכוי בעולם שהיא תפסיד, ולא משנה הסיטואציה. קנזס סיטי רויאלס היא קבוצת הבייסבול מספר 1 באמריקה, מפלצת של חסינות מנטאלית שיודעת לאכול כל טעות של היריב כדי לחסל אותו.
כמו משחקים, גם מהלכים ניהוליים שופטים בדיעבד. כשדייטון מור מונה ב-2006 ל-GM, הרויאלס שיחקו בחצר האחורית, ולא רק של מדינת מיזורי. במשך שבע שנים הם המשיכו להיות השטיח של ה-AL מרכז ולגלות יכולות איומות ונוראיות. אלא שבקנזס סיטי האמינו שדברים טובים קורים לאלה שמחכים ונתנו למור לעבוד. ב-2010 הוא שתל את זרעי הבוננזה, עם עזרה גדולה מזאק גריינקי.
גריינקי, אז כבר אס מוכח וזוכה סיי יאנג, לא התמודד עם חוסר התחרותיות של הקבוצה וביקש לעזוב. מור שלח אותו ואת יונייסקי בטנקורט למילווקי וקיבל תמורתו ארבעה שחקנים. שניים לורנזו קיין הנפלא ואלסידס אסקובר שימשו עמודי תווך באליפות הזו. מהשלישי, ג'רמי ג'פרס, לא יצא כלום, אבל הרביעי היה המגיש ג'ייק אודוריצי, שנשלח לטמפה ביי יחד עם עוד שלושה שחקנים תמורת ג'יימס שילדס ואחד, וייד דיוויס, כנראה הקלוזר הטוב ביותר היום בבייסבול. זו הייתה התשתית המרכזית לתואר הראשון במערב מיזורי מזה 30 שנה, תשתית שחוזקה עם ג'וני קואטו ובן זובריסט, שבאו באמצע העונה ונתנו את הפוש האחרון להצלחה.
ב-2010 ביצעו מור והרויאלס מהלך משמעותי נוסף, כשמינו למאמן את נד יוסט. ההיילייט של יוסט השנה לא מחמיא: ב-26 בספטמבר, שבוע אחד בלבד לפני סיום העונה הרגילה כשהרויאלס במאבק צמוד עם טורונטו על הביתיות לאורך הפלייאוף, המאמן החליט להעלות הרכב חסר במיוחד ושנוי במחלוקת מול קליבלנד. למה? כי לדעתו הכוכבים שלו היו צריכים מנוחה. קנזס סיטי הפסידה 6:0 וכמעט מסרה במתנה נו-היטר לקרלוס קרסקו. יוסט הפך לבדיחת הרשתות החברתיות. בסופו של דבר, אף שהבלו ג'ייז עקפו אותם זמנית, הרויאלס זכו בביתיות, שהייתה כל כך נחוצה ב-ALCS. כי המזל הרי הולך עם הטובים.
זה הזמן לשאול האם יוסט הוא אכן מהטובים. זה הזמן גם להגיד שכן, בהחלט כן. על אף חוסר החיבה הטבעי והמוצדק לאנשים ששמם הפרטי הוא נד ("היי, פלנדרס"), את תוצאות העבודה של יוסט ראו בקנזס סיטי ב-2013, כשלראשונה מזה עשור חזרו למאזן חיובי, לא נתון טריוויאלי כל כך עבור קבוצה שההפסד כבר בדמה. ההצלחה שפרחה משם היא כבר לא עבודה של GM, זו חותמת של מאמן. בשנה שלאחר מכן הפריד רק מדיסון במגארנר המפלצתי בינם לבין הטבעת. ב-2015 הם למדו את הלקח והפעם לא נתנו לאף אחד לקחת להם את האליפות מהידיים. אומרים שמאמן בייסבול לא עושה יותר מדי, והרי היו כבר מאמנים שנויים במחלוקת (אוזי גיין, בוב ברינלי, ג'ון פארל והרשימה עוד ארוכה) שזכו באליפות בשנים האחרונות. אבל לקנזס סיטי יש דרך, ואת הדרך הזו התווה, אמנם בעזרת ה-GM מור, גם יוסט.
הדרך הזו פשוטה: לא צריך כוכבים, רק חוטבי עצים ושואבי מים שאוהבים לעבוד קשה ולקרוע את התחת על המגרש. ההגנה של קנזס סיטי ספקטקולרית, יכולת העמידות שלה על הצלחת מעוררת כבוד. אבל מי בדיוק כוכב שם הוסמר, קיין, מייק מוסטקאס? מגיש פותח, האמין יוסט בעזרת הרוח הגבית של מור, צריך לצלוח חמישה אינינגים. עם בולפן יציב העסק כבר יסתדר. כך היה בשנתיים האחרונות. חוות המחליפים של קנזס סיטי הייתה בלתי נגיעה, כשדיוויס משמש פעם כתליין ופעם אחרת כקברן. במשחק 4 הוא נכנס באינינג השמיני ועשה את שתי הפעולות גם יחד.
בניו יורק מטס מסתכלים היום על קנזס סיטי בקנאה, אך גם שואבים לא מעט השראה. אחרי הכול, הרויאלס ניצלו את המיטב משברון הלב של 2014 ועשו את הצעד הנדרש קדימה. על הנייר, למטס יש את היכולות הללו, אבל אפילו עם הכישרון והרוטציה הנפלאה שהעמידו, הם לא צריכים ללכת רחוק מדי כדי לדעת שחלון הזדמנויות יכול להיות צר מאוד. חמש פעמים ב-53 שנות קיומם הם הגיעו לוורלד סירייס, הטווח המינימלי בין העפלה אחת לשנייה היה ארבע שנים (1969 ו-1973). העובדה שהכול התחבר העונה לא אומרת ש-2016 תהיה הצלחה, במיוחד לאור היסטוריית הפציעות של המועדון.
למרות זאת, כל עוד סנדי אלדרסון בקווינס, המטס יכולים להיות אופטימיים. כ-GM של אוקלנד, אלדרסון בנה את הקבוצה האדירה של סוף שנות ה-70 והיה האיש שהכין לבילי בין את התשתית להיות מר מאניבול, כשהעמיד לרשותו את שלישיית המגישים החייתית מאלדר-זיטו-הדסון. הפעם הוא נעזר לא מעט בקודמו עומאר מינאיה (שבחר את מאט הארווי, ג'ייקוב דה גרום וסטיבן מאטס), והוסיף טאלנטים כמו נואה סינדגארד, זאק ווילר והתופס המוכשר טראוויס ד'ארנו. אפשר לסמוך עליו שהמטס לא יהיו הצלחה של עונה אחת.
השאלה היא למה תתורגם ההצלחה הזו. עם אופציות מצוינות לרוטציה לשנים, המטס מכוונים להיות סן פרנסיסקו ג'איינטס, שיודעת להוציא איכות מחוות הגידול שלה. בשלב ראשון, הם ישמחו להיות קנזס סיטי, זו שעלתה מפוחדת משהו לוורלד סירייס של 2014 ולקח לה שנה אחת בלבד להשלים את העבודה.
