מקובל לפתוח טור שנכתב לאחר משחק בתיאור של מספר נקודות מפתח טקטיות. ניתוח מקצועי, כהקדמה למסקנות רוחביות או רחבות יותר. מתוך המיקרו של הפיק אנד רול, הפוסט אפ, ההגנה המתחלפת, המאצ'אפ ושאר ירקות, לצאת לתובנות מאקרו. ובזה אנחנו טובים. וכשאני כותב אנחנו, הכוונה לכולנו. שחקנים, מאמנים, פרשנים. אנחנו מצוינים בלהסביר את הכדורסל ממקומות כאלו. ועל הדרך, להראות כמה שאנחנו חכמים אל מול הגויים שהם קצת פחות. סתם, הרבה פחות.
חבל מאוד שנבחרת ישראל הפסידה וסיימה דרכה באליפות אירופה. מצד שני, טוב שזה נגמר כפי שזה נגמר. בתבוסה שאיננה משתמעת לשתי פנים. כי אחרת, היינו מוצאים עצמנו מתעסקים בזוטות. שואלים מדוע לא שותפו שחקנים נוספים. מדוע לא נשמרו הגנות אחרות. מדוע שיחקו כדורסל התקפי כזה ולא אחר.
הבומבה האיטלקית חוסכת מאיתנו את הבולשיט הזה. הסיבה המרכזית להדחה בשמינית הגמר היא שבנבחרת איטליה יש הרבה שחקני כדורסל טובים. בנבחרת ישראל כמעט ואין. במשך שנים מדבררים לנו דוברי הכדורסל הישראלי (בתואר או בפועל) וממציאים מציאות שאיננה קיימת. כזאת שהופכת את היכולת של נבחרת צעירה כזו או אחרת לשרוד דרג או להעפיל דרג להוכחה ניצחת בדבר צדקת דרכנו. בדבר עליונות הכדורסל העברי. כזאת שהופכת ניצחון מקרי במסגרת אליפות אירופה לקרדום ממנו ניתן לחפור. כזה אשר יאפשר ניפוח חזה, גניבת דעת והפרחת סיסמאות שחצניות ומופרכות לחלל האוויר. שהמופרכת והמבישה מכולן, אגב, היא זו שגורסת שנבחרת ישראל מסוגלת לנצח כל נבחרת. כי היא לא.
ובמסגרת ההייפ חסר הפרופורציה, אנחנו שבים וממציאים לעצמנו המצאות. כמו למשל זו לפיה המתאזרח שלנו, להבדיל מאמריקאים (או אם אתם לא מאמינים בפוליטיקלי קורקטנס, אפרו-אמריקאים) של נבחרות אחרות, ממש מחויב. ממש. כמו זו שמתפעמת מהחיבור הנדיר, הייחודי והחד פעמי בין בחורינו הטובים. או בין בחורינו הטובים לבין המאמן הלאומי. כן, חברים, רק אצלנו.
וזו אחת הבעיות. כי דיאור פישר מחויב ורוצה. כמו הרוב המוחלט של השחקנים באליפות. גם המתאזרחים. והחיבור? אחלה חיבור. כמו ברוב הקבוצות. אנחנו לא מיוחדים. אנחנו עוד נבחרת באליפות. כזו ששיחקה לפרקים אחלה כדורסל, אבל עדיין עוד נבחרת באליפות. נבחרת שהצליחה להעפיל לשלב הטופ 16, בדיוק כפי שעשתה מדי שנתיים, עד שהגיעה הנבחרת של אריק שיבק בקדציה הקודמת והראתה כישלון מפואר מהו. והאמת? צריך גם לומר שהנבחרת העפילה מבית נוח במיוחד. אנחנו חשבנו לפני פתיחת הטורניר שבית ד' הוא הקל ביותר, ואז הסתבר ששלוש מהקבוצות שם העפילו לרבע הגמר. ומבית א' הישראלי, חטפו שלוש שאינן צרפת בראש מול המקבילות בשמינית הגמר.
אבל בואו לא ניתן למציאות להרוס לנו את הסיפור או את האתוס. ואל תצפו מאיתנו לברר קצת קודם, אחרי שטיפסנו למעלה, כדי לקפוץ מהמקפצה, אם יש מים בבריכה.
אז במסגרת שטיפת המוח הקולקטיבית, סיפרנו לעצמנו על יתרון השכל, הלכידות והחיבור מול האיטלקים. סיפרנו. כולנו. שום דבר מזה לא נראה במשחק. דווקא האיטלקים הגיעו מאוד מוכנים הגנתית. באמפים הגנתיים, נסיונות לשיבוש תרגילים, כל החבילה. עוצמה מנטלית? ג'נטילה, צ'ינצי'אריני, בלינלי, גלינארי והחבורה הם חיות משחק. אקטיביים, אגרסיביים.
משחק התקפה איטלקי פרימיטיבי? פייר אני נהנה מאוד לראות את האיטלקים באליפות הזאת. חוכמת המאמן הוא להתאים לשחקניו שיטת משחק שמתאימה להם. לרצונות שלהם. לכישורים שלהם. פיאנג'ני משחק סטים התקפיים פשוטים למדי, שלא לומר פרימיטיביים, שתפורים בדיוק למידותיהם של שחקני האחד על אחד הנפלאים שלו. אז נכון שהאיטלקים יכולים לעוף ברבע הגמר מול ליטא ויכולים גם ללכת עד הסוף, אבל קשה מאוד להוריד מהם את העיניים. אתם יודעים למה? כי הם יודעים לשחק כדורסל. הם ממש טובים בכדורסל. וזה דבר שהוא די חשוב בכדורסל.
אם לדבר בגוף ראשון, אז הציפיות האישיות שלי לפני תחילת המשחקים במונפלייה היו לשני דברים: העפלה לשלב הבא והצגת כדורסל שונה/ טוב. מהבחינה הזאת, אפשר לסמן וי ולומר שהנבחרת עמדה ביעדים שלה. יתרה מכך הנבחרת נתנה טורניר טוב. הראתה שאפשר לשחק כדורסל חכם וקבוצתי. על הדרך, נהנתה מכמה מתנות שסידרה לה ההגרלה, כולל שיבוץ הבית, כולל סדר ושעות המשחקים (להבדיל, נניח מנבחרת פינלנד). הנבחרת הראתה שהכדורסל של מאמן כדורסל מצוין כמו ארז אדלשטיין יכול לגרום לנו לחייך. עד שמגיעים לשחק מול נבחרות שהן פשוט הרבה יותר טובות.
ואחרי המחמאות, כמה תהיות: אם הולכים על כדורסל "נכון", אז למה צריך לראות הגנת חילופים או הגנה מתחלפת? ואם אפשר לשחק גם כדורסל שאיננו "נכון", אז אפשר היה להמר, מול האיטלקים נניח, על פתרונות שנחשבים קצת יותר פרועים או יותר יצירתיים. בסכמת החילופים למשל. בבחירת ההגנות למשל.
ועוד דבר אחד בעניין הכדורסל שהנבחרת שיחקה. קבוצה שמציגה אחוזי קליעה מדהימים לשתי נקודות ראויה לכל מחמאה. אמנם אחוזים מדהימים לשתיים כל עוד משחקים נגד נבחרות בינוניות, אבל עדיין מרשים. מה שאנחנו (כבר) לא רוצים לראות זאת קבוצה או נבחרת שלוקחת רק זריקות "טובות". שמסיימת את האליפות עם פחות מעשר זריקות לשלוש למשחק. די. מספיק עם זה כבר. הכדורסל העולמי לא שם יותר וקשה עד בלתי אפשרי לנצח לאורך זמן עם קידוש הקלישאות השמרניות של פעם.
אז זהו. נבחרת ישראל הולכת הביתה ועכשיו אפשר ליהנות מכדורסל נטו. ברבע הגמר יש לנו שש נבחרות טובות, עם שחקנים מצוינים. אחת מהן היא צ'כיה של רונן ננו גינזבורג, מבכירי מאמני ישראל שלחלק גדול מכם אין מושג שהוא קיים. הקבוצה שלו, עם כוכבים כמו סטורנסקי, בלייק שילב ויאן וסלי, לצד ותיקים וחכמים דוגמת בנדה ו-וולש, פירקה לקרואטיה הגדולה את הצורה. אה, ואם אתם מאלה שלא שמעו על קואץ' גינזבורג, אל תרגישו רע. הוא יכול לקחת אליפויות בצ'כיה, לנצח יריבות ישראליות בגביעי אירופה השונים או לשלוח את טומיץ', שאריץ', הזוניה ובוגדנוביץ' הביתה בבושת פנים אבל מבחינת ראשי מכבי תל אביב הוא לא ראוי לתפקיד עוזר המאמן בצהוב כחול.