(בווידאו: עומרי כספי, ומה עוד? משחק מקדים לקראת היורובאסקט)
היום מתחיל היורובסקט, וכמו בכל טורניר נבחרות הנוכחות של שחקני ה-NBA בו ספורדית לחלוטין. משום מה, אנו אמורים להתעניין בשאלות כמו: האם ספרד בלי מארק גאסול, סרז' איבקה וריקי רוביו טובה יותר מצרפת בלי ג'ואקים נואה? איזו מבין נבחרות יוגוסלביה וברית המועצות לשעבר תסתדר הכי טוב ללא הגבוה הבכיר שלה? האם מרצ'ין גורטאט מסוגל לנצח לבד קבוצות יורוליג? איך איסלנד נמצאת גם כאן, לא מספיק מוזר שהיא מצליחה בכדורגל? משום מה, כמו תמיד בתוך יומיים ניכנס לעניינים והשאלות האלה באמת ייראו לנו מרתקות.
מי שכן הופיעו לאליפות הם שלושת הנציגים הבכירים של אירופה בליגה הטובה בעולם במילניום הנוכחי: דירק נוביצקי, טוני פרקר ופאו גאסול. הנוכחות של השלושה תבלוט במיוחד לאור ההיעדרויות הרבות שסביבם. נוביצקי ופרקר מייצגים שתיים מארבע המארחות בטורניר, מה שכנראה תרם להחלטה שלהם לוותר על חלק משמעותי מחופשת הקיץ שלהם, גאסול לאורך השנים היה מהמתמידים שבשחקני ה-NBA. מאוד יכול להיות שכל השלושה מכוונים לטורניר האולימפי שיהיה בקיץ הבא לפני שייפרדו סופית מהנבחרת.
הנוכחות של שלושת הסופרסטארים האלה ביורובסקט, שלושה אלופי NBA ששניים מהם זכו בתואר ה-MVP של הגמר, מדגישה גם עד כמה הכדורסל האירופי מתקשה למצוא להם יורשים. ספרד גידלה דור זהב שכלל שחקנים כמו מארק גאסול, רוביו והמתאזרח איבקה, אך מאחוריהם קשה למצוא שחקנים שגדלו באירופה עם פוטנציאל להפוך לשחקנים מובילים ב-NBA.
יורובאסקט 2015 יוצא לדרך:
ישראל - רוסיה (18:30, ערוץ 5)
עומרי כספי בראיון מרתק על מצב הכדורסל בישראל
שקרים שמספרים לנו על נבחרת הכדורסל: אודי הירש מנפץ את הקלישאות
כל מה שצריך לדעת על שאר משחקי הפתיחה ביורובאסקט
כל אירופה במה: השחקנים שיפרצו לתודעה במהלך היורובאסקט
אם נחפש שחקנים אירופאים מתחת לגיל 25 עם פוטנציאל להתפתח לכוכבי NBA לגיטימיים לא נמצא הרבה. השם הבולט יהיה יאניס אנטטוקנמפו היווני, שחקן עם פוטנציאל אול-אראונד משמעותי שעדיין לא ברור אם יכול להפוך לסקורר בליגה הטובה בעולם. אחריו קיים הפוטנציאל העצום של רודי גובר הצרפתי כעוגן הגנתי, אך אף אחד לא מצפה ממנו להפוך לכוכב מהסוג של גאסול או נוביצקי. בניו יורק תולים הרבה תקוות בקריסטפס פורזינגיס הלטבי, אך יעבור זמן עד שנדע האם הפוטנציאל שלו נוטה לכיוון של נוביצקי או של דונאטס מוטיונאס.
הכדורסל הבינלאומי לא הפסיק לייצר כוכבי NBA פוטנציאליים, הם פשוט לא מגיעים מאירופה. שני הלא אמריקאים הצעירים המסקרנים ביותר מגיעים משתי מדינות שהכדורסל שלהן נמצא בהתפתחות עצומה: קנדה ואוסטרליה. אנדרו וויגינס הקנדי סיים עונת רוקי מרשימה כבחירה ראשונה, בן סימונס האוסטרלי הוא ההימור הנפוץ לבחירה הראשונה של הקיץ הבא. את שניהם סימנו כדבר הגדול הבא בגיל צעיר מאוד. שניהם גם עברו בגיל תיכון לארה"ב ומשם גם המשיכו לקולג', אבל את היסודות הם קיבלו בבית.
המילה הזאת, יסודות, מובילה אותנו היישר אל אחת הקלישאות הגדולות של עולם הכדורסל: ששחקנים שגדלים באירופה גדלים עם יסודות יותר טובים. הם לומדים לקלוע נכון יותר, לשחק כדורסל חכם שמבוסס על מסירות ותנועה ללא כדור, שחקני הפנים לומדים סט מגוון של כישורים שמאפשר להם לשחק גם רחוק מהסל. בהקשר הזה, כשמדברים על אירופה מתכוונים קודם כל למדינות יוגוסלביה לשעבר ובמידה פחותה גם למדינות ברית המועצות לשעבר. זו אירופה הקלאסית במונחי כדורסל, אירופה שגידלה שחקנים כמו ארווידס סאבוניס, דראזן פטרוביץ', טוני קוקוץ' וולאדה דיבאץ.
הגיע הזמן לתהות האם נותרה אמת בקלישאה או שעבר זמנה. כי מאז השמות האלה אירופה הקלאסית של הכדורסל לא גידלה אף שחקן שמתקרב לשמות הגדולים מפעם. רוב האירופאים שהפכו לשחקנים חשובים ב-NBA בעשור האחרון הגיעו מספרד וצרפת, כאשר מדינות יוגוסלביה ובריה"מ לשעבר מנצלות בעיקר את העובדה שיש אצלם הרבה אנשים גדולים מאוד ושולחות בעיקר סנטרים שמתפקדים כשחקני משנה. המדינות האלה פחות בולטות בנתונים האתלטיים שכיום קשה לככב ב-NBA בלעדיהם, נתונים שמאפיינים שחקנים כמו וויגינס, סימונס ואדטקומבו שמגיעים ממדינות שמוכיחות שהן השלימו את פערי היסודות.
מדינות אירופה הקלאסית של הכדורסל כן מייצרות עומק של שחקנים טובים ומגוונים, את רובם אנו פוגשים ביורוליג וחלקם מגיעים גם ל-NBA, אך לעומת העבר קשה לציין לטובה את יסודות המשחק שלהם. הימים בהם קלעי החוץ הטובים בעולם היו גדלים בליטא חלפו, מאז שהאמריקאים הבינו את חשיבות הקליעה מבחוץ הם החלו לגדל עשרות קלעי חוץ מצוינים. אני לא מתכוון רק לתופעות טבע כמו קווין דוראנט וסטף קרי, אלא גם לדרגי הביניים שעמוסים בקלעי חוץ מצוינים, לשחקנים כמו קליי תומפסון, ג'יי ג'יי רדיק, דני גרין, אנתוני מורו וצ'אנינג פריי. בין 80 השחקנים עם אחוזי השלשות הגבוהים ביותר ב-NBA בעונה החולפת (לשחקנים שקלעו לפחות 50 שלשות) יש רק שחקן אחד שמייצג את אחת האימפריות לשעבר: דמיאן רודז' הקרואטי. ואולי העובדה המייצגת ביותר את השינוי היא שאפילו ביורוליג קלע החוץ הבולט הוא ג'ייסי קארול האמריקאי.
מי שעוקב אחרי היורוליג יתקשה לזהות שם גם את הכדורסל השוטף והמלהיב מימי יוגופלסטיקה ספליט, למרות שהמאמנים היוגוסלביים עדיין נחשבים לשמות הגדולים ביותר ומאמנים כמה מהקבוצות הבכירות. שתי האלופות האחרונות של ה-NBA היו הרבה יותר קרובות לסגנון הזה מכל מה שהיה באירופה בשנתיים האלה.
אם לא מזמן דיברו על כך שסן אנטוניו יכולה לשחק כפי שהיא משחקת רק בגלל שיש לה רוב של שחקנים בינלאומיים, אז חשוב לציין שבעונה הבאה החמישייה של גרג פופוביץ' תכלול, לצד פרקר, ארבעה אמריקאים. הסגנון שלו עדיין יגיע לשיא כאשר צמד הגאונים מאנו ג'ינובילי ובוריס דיאו יעלו מהספסל, אך לא נראים באופק יורשים בינלאומיים לצרפתי ולארגנטינאי שהתפתח באירופה. לגולדן סטייט אין גאונים מהסוג הזה, ובכל זאת היא הביאה לשלמות בעונה החולפת סגנון שמבוסס על תרגילי חסימות רחוק מהכדור, תנועה בלתי פוסקת, יכולה מסירה של כל השחקנים וקליעה אבסולוטית מבחוץ. הם עשו את זה עם חבורה של אמריקאים ואוסטרלי אחד.
כדורסל הנבחרות הוא לא המקום לסגנונות מתוחכמים שדורשים הרבה עבודה ותיאום, אך זו כן הזדמנות לבחון איזה שחקנים המדינות השונות מגדלות. הפייבוריטית צרפת ידועה כנבחרת של הגנת ברזל והתקפת "טוני פרקר כבר יחלץ משהו", מעניין יותר יהיה לבחון את הנבחרות הצעירות והמוכשרות שמגיעות ממדינות עם מסורת של כדורסל נכון. סרביה וקרואטיה, למשל, מגיעות לאליפות עם סגל צעיר ומגוון וינסו להחזיר עטרה ליושנה. את כוכבי ה-NBA הבאים לא תמצאו בנבחרות האלה (מריו הזוניה ינסה להוכיח אחרת), אבל אולי הן ייתנו לנו סיבות להאמין, דרך היסודות וסגנון המשחק של שחקני הדור הצעיר, שהכוכבים של עוד עשר שנים חוזרים לגדול אצלן.
