זו הנבחרת של כולנו. להלן ההיררכיה של העניין הציבורי בכדורסל הישראלי: לפני כולם, בפער עצום, דיוויד בלאט ויחסי השנאה-שנאה שלו עם לברון ג'יימס בבירת ישראל אשר לגדות ימת אירי; אחר כך מכבי תל אביב; בהמשך עמרי כספי; הפועל ירושלים; וכל השאר. נבחרת ישראל, במידה שתהיתם, נכללת בקטגוריית "כל השאר". במשך שלושים השנים האחרונות אימנו את ישראל ציונים נלהבים כצביקה שרף, מולי קצורין ואריק שיבק, וכעת מדריך אותה פטריוט כדורסל כארז אדלשטיין, וכולם כאחד הדגישו משפטים כמו "זו לא הנבחרת הפרטית שלי" ו"כולם צריכים להיות מאחורי הנבחרת".
בפועל, שחקנים התחמקו מהנבחרת לאורך השנים בשל פציעות קלות, היא רדפה אחרי מתאזרחים שברחו ממנה (אלכס טיוס ודייויד בלו) וברור לכל שהאוהדים מתעניינים יותר ברכש החדש של הצהובים או של האדומים מאשר בהסקת המסקנות בעקבות עוד הפסד לפינלנד או לבריטניה והפסדים כאלה היו לא מעט. כי זו האמת המרה על נבחרת ישראל בכדורסל: היא לא כל כך רעה ולא כל כך טובה, סתם תקועה בלימבו של בינוניות. ולקבוצות בינוניות, כולם יודעים, יש פחות אוהדים.
פעם הנבחרת הייתה צבא קטן וחכם. כולם מתגעגעים לנבחרת ישראל של 1979, זו שהעפילה לגמר גם בזכות קצת מזל וכדור שפגע בכסא מול יוגוסלביה, צ'יזבט שרלף קליין סיפר בהנאה לחניכי קורס מאמנים. סגל הנבחרת הזאת, שנכנס איכשהו להיסטוריה כקבוצה קטנטנה וזריזה שהערימה על הגויים הענקיים, הורכב מחבורה של פורוורדים, רובם יהודים-אמריקאים סטיב קפלן, לו סילבר, אריק מנקין עוד רכז גאון, גם הוא יהודי אמריקאי בארי לייבוביץ' וכמה צברים מוכשרים ולוחמים, בראשות מיקי ברקוביץ', בועז ינאי ומוטי ארואסטי. זו לא הייתה נבחרת נמוכה במיוחד, גם לא מהירה במיוחד, היא פשוט הייתה גדושה בכישרון (שרובו, למרבה הצער, לא מתוצרת ישראל) ומאנשים שידעו לשים את החפץ העגול בתוך הטבעת, אמנות שמעט התאיידה עם השנים.
על פי רוב, הנבחרת הייתה דווקא מבוססת על כוכב בודד שנושא בעיקר הנטל (ברקוביץ', ג'מצ'י, קטש, טפירו איש איש והעידן שלו) יחד עם מתאזרח שקוששה איכשהו, ממוצלחים יותר כלבאן מרסר ועד למוצלחים פחות כדזי בארמור, וכמה שחקנים משלימים. פרט לשנים של נדב הנפלד, הכדורסל הישראלי לא מצטיין באינטליגנציה יוצאת דופן ובטח לא בלחימה בסגנון צבאי. קשה למצוא ליגות עם הגנה נרפית יותר מאשר ליגת העל המקומית, והנבחרת שלנו לא תפתור בדרך כלל בעיות הגנתיות באמצעות הגנת לחץ. היא סתם תעבור לאזורית ותקווה לטוב.
יש לנו בעיה בגבוהים. באליפות אירופה ב-1993 ישראל ניצחה את יוון בזכות 35 נקודות של עדי גורדון. באליפות אירופה הקרובה, החמישיה השניה של יוון תיראה כך: מנצאריס או סלוקאס, זיסיס, פרפרוגלו, אנטטוקומפו ובורוסיס. למישהו יש ספק שהחמישיה הזאת גוברת על החמישיה הראשונה של ישראל בתשעה מתוך עשרה משחקים לפחות? אתם בטוחים שעמרי כספי, ליאור אליהו וגל מקל הם שחקני רוטציה ביוון? לכדורסל הישראלי אין בעיה של גבוהים, אלא של עומק. חסרים לנו שחקנים טובים. נקודה.
אנחנו סובלים ממכת פציעות. על אף שאנשי הנבחרת הבטיחו לא לדבר על הפצועים, הם מוזכרים לעתים די קרובות (רמז: במשפט "אני לא מדבר על הפצועים"). מישראל ייעדרו יותם הלפרין, שקשה לזכור משחק טוב באמת שלו במדי הנבחרת, וגיא פניני, שלא שיחק עונה שלמה. ברוסיה לא מופיעים סשה קאון, מוזגוב ושבד ובבוסניה בלי טלטוביץ', נורקיץ' ודדוביץ' המקבילים של כספי, אליהו ומקל בישראל. פירוש הדבר הוא שלנבחרת של אדלשטיין יש הזדמנות פנטסטית להעלות לשלב הבא. תירוצים לא יתקבלו.
אנחנו עולים בקביעות לאליפות אירופה. הכדורגל היו מתים להישגים כאלו. גם הכדורגל וגם הכדורסל המקומי אינם בפריחה, אבל ההתנשאות הקבועה של אנשי הכדור הכתום על הענף הפופולרי יותר, שנבחרותיו לא מצליחות להעפיל למונדיאל או היורו, אינה במקומה. הכדורסל הישראלי נהנה דרך קבע מנוכחותו של פלסתר עצום מימדים בשם מכבי תל אביב, רק שאם מסירים אותו מגלים תמונה עגומה: הנבחרת לא ניצחה במשחק בעל משמעות באליפות אירופה מאז 2007 והתקשתה להעפיל אליה לעתים קרובות במפעלי הזדמנות אחרונה למיניהם עד שפיב"א הרחיבה את המפעל ל-24 נבחרות (ובכך גם עיקרה מתוכן את שלביו הראשונים של הטורניר). למרות זאת, כשהדור של אליהו, כספי, אוחיון ומקל יזדקן, אנחנו צפויים לבור האמיתי. הכדורגל הישראלי אולי לא בדרך למעלה, אבל הכדורסל המקומי, ברמת הנבחרות, בדרך למטה.
היה קיץ מעולה לנבחרות הצעירות. תכף יגיעו היורשים. המטרה של הנבחרות הצעירות אינה לייצר ניצחונות, אלא שחקנים לנבחרת הבוגרת. בנבחרת העתודה, ששרדה בדרג א', אין כאלה, עם כל הכבוד לנאור שרון; נבחרת הנוער, שהעפילה לדרג א', תקדם ככל הנראה שניים-שלושה שחקנים לנבחרת הבוגרת, אבל אין די בכך; ונבחרת הקדטים, שצנחה לדרג ב' תוך הצגת כדורסל מופקר (19 זריקות מהשדה, מתוכן 12 זריקות משלוש, בממוצע לכוכב עמית עבו) כבר מציגה את בעיית הזהות של הכדורסל הישראלי, שאיבד את דרכו מבחינה סגנונית בעידן 24 השניות והתמכר לכדורסל אנוכי של אחד על אחד, בלי שמץ כבוד למושגים ארכאיים כ"בחירת זריקות" ו"קבוצתיות".
בשורה התחתונה, באופק אין שחקנים ברמה אירופאית גבוהה. נעשים מאמצים כנים לתקן את המצב, אבל גם האקדמיות של האיגוד ואלו של האגודות לא מתקנות את הבעיות השורשיות של הענף: שכר נמוך למאמנים, מעט אולמות, מעט שעות אימון, תשתיות ספורטיביות לא קיימות ברמה הלאומית. פעם צמחו כאן שחקנים בזכות שעות אינסופיות שבילו באופן עצמאי על מגרשי האספלט, אבל בעידן הנוכחי הם יתפתחו רק בזכות שעות אימון סיזיפיות במתכונת מזרח אירופאית. מנסים לגדל כאן שחקנים כמו בעידן שלפני המחשב, האייפון ופייסבוק, אבל כיום צריך לעבוד הרבה יותר קשה כדי להביא לעולם שחקן ראוי והמצוקה לא מתחילה בדקות המשחק בליגת העל, בחוק הצעירים או בכרטיס הכפול, אלא בגיל 12. במובן מסוים, זו המשימה האמיתית של הנבחרת של אדלשטיין: לתת השראה לכמה ילדים בבית, שיאהבו מה שיראו, יקחו כדור ויילכו לזרוק לסל ולשחק שלוש על שלוש במשך שעות במגרש הפתוח ליד ביתם. אולי משם יצמחו המושיעים של הענף.
