לאורך השנים ידעה מכבי תל אביב לייצר קבוצות מגניבות שנחרטו בזיכרון על אף שלא סיימו את העונה עם תואר אירופי: הקבוצה של 1998, בהנהגת וינקו ילובאץ ועודד קטש, הייתה הגשר שבין התקופה חמורת הסבר של צביקה שרף לימים ההישגיים של פיני גרשון, הגם שהודחה בשמינית גמר היורוליג על ידי טים סיסטם בולוניה של דומיניק ווילקינס; הקבוצה המשותפת הראשונה של גרשון ודייוויד בלאט ב-2000, שהפסידה לקטש ופנאתינייקוס בגמר בסלוניקי, הייתה מרגשת יותר מהחבורה שזכתה בסופרוליג שנה לאחר מכן; והגנת הלחץ של ג'רמי פארגו, דורון פרקינס ובלאט ב-2011 הייתה מסעירה יותר מכל מהלך טקטי ששלפה מכבי בעונת התואר אשתקד.
גם לקבוצה של השנה יש סיכוי להיכנס להיסטוריה במשבצת הכל כך לא מכביסטית של "קבוצה סימפטית". גם אם שחזור הזכייה ביורוליג נראה כתסריט של סרט מדע בדיוני (כלומר ריאלי למדי במושגים של המועדון הצהוב), קשה שלא לחבב את בריאן רנדל הנפלא ואת דווין סמית המשתפר, ליהנות מהכריזמה הפרועה של ג'רמי פארגו ומהקפיצים ברגליים של אלכס טיוס (מרוב שהתרגלנו אליו, כבר שכחנו שהבנאדם היה על סף חיתוך ממכבי אשדוד רק לפני שלוש שנים. מכבי פאקינג אשדוד), להביט בהשתאות על השיפור המתמיד של יוגב אוחיון ובהערכה על הצניעות והישירות של גיא גודס.
הדברים נכונים אחרי הפסד בבלגרד בדיוק כשהיו אחרי ניצחונות על ברצלונה וריאל מדריד: אסור לשכוח שזו קבוצה בעלת סגל קצר וגדושה בשמות לא מרשימים, שמתמודדת בצורה מרשימה עם שלל פציעות ובעיות אישיות של שחקנים מובילים, ובדרך כלל מפסידה לא בגלל היעדר רצון אלא בשל בעיות מקצועיות אובייקטיביות. שימו סגל זהה במועדון פחות מחויב ותחת צוות מקצועי פחות מיומן - וספק אם הוא היה בתמונת ההצלבה ביורוליג.
רק עניין אחד קטן מעיב על מה שהיה יכול להיות סיפור יפה: מדי כמה שבועות נזרק שחקן תורן תחת גלגליו של מכבש תקשורתי: הראשון היה טיוס, שמעל תחילת העונה שלו ריחפו טענות על פציעות פוליטיות ומאבקי חוזה; שני היה פארגו, שהועף מהחמישיה ונחשב במשך כמה ימים חטופים לגורם לכל צרות הקבוצה; ואחרון, לפחות כרגע, הוא סופוקליס שחורציאניטיס, שמאז העז לעבור את העבירה הקשה ביותר בספר החוקים הישראלי - לא להתייצב לגמר הגביע - שומע דיווחים בלתי פוסקים על הכעס עליו, על כך שהפך למנודה, על כך שחבריו, מאמניו ומנהליו לא יכולים לראות אותו.
כל אותו זמן, בתוך הכתבות החותכות והביקורת הנוקבת, פרט לאמירה אוהדת של דייויד פדרמן (שהצטייר גם בעבר כסמן האנושי יותר בהנהלה), עמיתיו לא טרחו לציין שסופו הוא שחקן גדול ושהם יסייעו לו לצלוח את התקופה הקשה; שפארגו ימשיך להיות השחקן המוביל בקבוצה ותכף יעביר את המשברון; ויקרא לשדרנים להפסיק לפקפק במוטיבציה של טיוס. במקום לכבות את הלהבות, נראה שלמישהו במכבי יש אינטרס לשמר אותן, בעיקר בציטוטים מכוערים ממקורות עלומים.
ברור שהימים שמכבי הייתה מכבסת את הכביסה המלוכלכת בבית שייכים לדור אחר, לאנשים אחרים. לימים ששמעון מזרחי היה דומיננטי יותר, שמלוק מחרובסקי היה בעניינים ומוני פנאן היה בחיים. יתרה מכך, יש משהו מרענן בפתיחות התקשורתית היחסית של הדור הצעיר שמוביל את המועדון. הבעיה היא המסר שמעבירה מכבי לשחקנים שלה כעת, ובעיקר לאלו שישקלו לחתום בה בעתיד: אם תסרחו, תסתבכו בצרות או סתם תיכנסו לדיכאון וגם זה קורה לפעמים לשחקנים, כפי שמעיד המקרה של לארי סנדרס במילווקי אל תסמכו עלינו.
כבר לא נתייצב ליד וויל ביינום בבית המשפט או נטשטש את עקבות הסמים של אולסי פרי. עזבו הסתבכות קשה בפלילים: אפילו אם סתם התווכחתם על החוזה, טענתם שאתם פצועים או סתם סובלים מעונה קשה ומעודף משקל (בעצם, התבלבלנו: תיאבון היתר של סופו הוא ככל הנראה העבירה הקשה ביותר בספר החוקים), תקראו בעיתון בדיוק מה אנחנו חושבים עליכם. אתם ואוהדי הקבוצה שלכם, שכנראה יזכו אתכם ביחס צונן בימי חמישי במקרה הטוב, או בשריקות בוז במקרה הרע.
אז בתוך הגל העכור שעובר סופו, כמו זה שעברו קודם טיוס (בעיקר) ופארגו (במידה פחותה) ראוי להזכיר כמה נקודות משמעותיות: שחורציאניטיס הוא כישרון כדורסל נדיר, שהגיע למכבי במחיר מבצע בעיקר בשל הגיליון המשמעתי העשיר שלו והמשקל העודף. למרות כל מגבלותיו, אם אכן יעזוב בקיץ, שחקן אחד לא יוכל להחליף אותו, ואם יש שחקן כזה הוא יעלה למכבי פי שלושה;
באירופה גם לא מסתובבים הרבה שחקנים כמו אלכס טיוס, עם יכולות חסימה פנומנליות והתאמה מושלמת לסגנון המשחק של גודס וגרשון; וגארדים כמו פארגו, על אף חוסר היציבות, מגיעים בדרך כלל ל-nba או לקבוצות העשירות ביבשת. מכבי זכתה בפיס כשהחתימה את שלושת השחקנים האלו בשכר הנוכחי שלהם. רק שנדמה שבמקום להיות שמחים בחלקם, מנהליה רוטנים. שלא לציטוט ולא לייחוס, כמובן. לתקשורת, כמובן, אין אינטרס לשמור את סופו, אלא לייצר כותרות. בעבר מכבי הייתה שם כדי לעמוד בדרכם של העיתונאים, עכשיו נדמה שהיא לכל הפחות לא מפריעה להם לחגוג על הגב של שחקניה. אז כן, היינו יכולים לזכור את הקבוצה הזאת של המועדון כאחת המשמחות בהיסטוריה, אם רק ראשי המועדון היו עושים מאמץ מינימלי לספר לנו שגם הם חושבים ככה.
