קודם כל אוהד ספורט, אחרי זה עובד הפועל תל אביב: סיכום מחזור ליגת העל

מהומת הדרבי התל אביבי האחרון הבליטה גיבור אמתי אחד. אדם אחד שלא הגן על הפשעים של הקבוצה שלו עם הפחדנות האופיינית לשני הצדדים. אדם אחד שלא מיד האשים את הצד השני. אדם אחד שלא נשמע כמו תקליט שחוזר על עצמו, עם סיפורי עבר מתקריות קודמות שמחפשות הצדקה לטעויות שנעשו כעת. אדם שלא בחר להיות הפועל ולא ניסה להיות מכבי. אדם שידע שזה רגע שבו צריך להיות קודם כל בן אדם. כמה טבעי שהאדם הזה לא קשור ולא מבין את הדבק הבלתי נגמר של ויכוח הדרבי תל אביבי – איל ברקוביץ' שמו.

סביר להניח שאותו ברקוביץ' סיים אמש את הקשר שלו עם אוהדי הפועל תל אביב בעקבות הביקורת הקשה שלו כנגד האלימות של אותו אוהד שפרץ, למרות שדבריו האמיצים צריכים לעשות בדיוק ההיפך. למרות שדבריו כאילו הזיקו להפועל תל אביב בהווה, אבל סייעו לה מאוד לטובת העתיד. ברגע האמת, ברגע שבו כל האינטרסים והדעות הקדומות פורצים החוצה, ברקוביץ' חשב קודם כל על הספורט. כאילו אומר – אני קודם כל אוהד ספורט, ורק אחרי זה עובד הפועל תל אביב. הטענה שלו לפיה זהבי יכול היה להירצח, ושהוא, ברקוביץ', היה מגיב בדיוק כמוהו כנראה, היתה נקודת האור היחידה במשחק המפוצץ. האמירה שלו שצריך להעניש את שתי הקבוצות וזהו יום שחור לענף כולו הבליטו את נקודת המוצא שברקוביץ לא שכח מעולם, ואחרים כן: הספורט, האמת של הספורט, חשובה מהכל.

ברקוביץ' דיבר על שתי הקבוצות, בלי אבל, ובלי לכאורה, בלי כאילו ובלי תסתכלו מה עשה הצד השני. וזה, אסור לשכוח – אותו ברקוביץ' שהורשע בעבר בפעילות אלימה וניבל את פיו וחימם אווירה בכלי התקשורת. ברגע האמת הבנו שגם הוא קצת יותר בוגר מהדרבי התל אביבי מודל 2014. אז אולי כעובד מועדון ברקוביץ' כשל, אבל יש רגעים שבהם אתה לא צריך להיות רק עובד מועדון נאמן, אלא אדם שחרד לדבר שהוא כל כך אוהב – ספורט.

ביום שישי שודרה כתבה ביומן של ערוץ 1 על האוהדים הנפלאים שהקימו את בית"ר נורדיה כמחאה על הגזענות שהשתלטה רשמית על בית"ר ירושלים. באולפן, באותה שעה, ישבו הפרשן חנן קריסטל וראש מפלגת ארץ חדשה אלדד יניב, שניהם אוהדי הפועל תל אביב. כשאיילה חסון פנתה ליניב, הוא הרעיף חום על קבוצת המחאה החדשה בצהוב–שחור וקישר זאת לאלימות שראה ביום המשחק בין בית"ר האמיתית להפועל תל אביב, כמה ימים קודם לכן. כמה סמלי שכמה ימים אחר כך הוא גילה שאלימות הקומץ שלא נשלט על ידי הרוב היא בעיה לא פחות גדולה בביתו שלו. או לפחות – היה אמור לגלות.

כי זאת בדיוק הבעיה: הרוב השפוי הנהדר של אוהדי הפועל תל אביב מסרב להכיר בחולי של הקהל שלו. הם מתקוטטים כמעט בכל משחק כדורסל בעת האחרונה, אבל זה תמיד באשמת המאבטחים. זה הדרבי המי יודע כמה שבו הם מאבדים בו צלם אנוש, ואחרי זה מתפלאים מדוע גם הצד השני נוהג כך, וכמובן מיד אחר כך מאשימים. אין קבוצה שמעורבת יותר מהם בתקריות ענק כאלה, אבל מבחינת אוהדי הפועל תל אביב זה תמיד מוצדק. האלימות הכאילו אנטי ממסדית שלהם היא לעולם רומנטית ונכונה. הם לעולם לא מסתכלים במראה, לעולם לא מבינים למה הם פוגעים בכל כך הרבה אנשים. אחרי הכול, חופש הביטוי הוא זכות שקיימת רק לאנשים שרוצים לקלל את שמעון מזרחי, גור שלף או סופקוליס שחורציאנטיס. שחלילה מישהו אחר לא יעשה להם פיו פיו.

וזאת לא הכללה. הרוב הגדול של אוהדי הפועל תל אביב הוא נפלא. הוא שונא מכבי, שונא בית"ר, אבל עושה זאת בגבולות הספורט ולא רואה בזה שליחות של אנשי האור המדוכאים כנגד אנשי החושך השולטים. הבעיה של הרוב הזה היא שהוא לא עושה כמעט כלום כנגד הקומץ שלקח את אהדת הפועל תל אביב והפך אותה למסה אלימה וחסר ביקורת עצמית. אם בבית"ר, למשל, קמו כמה אוהדים והגיבו לפעולות הדוחות של לה פמיליה, הגם שזה לא מספיק, בהפועל תל אביב היום הזה אפילו לא קרוב. האמת הבלתי ניתנת לערעור, ההצדקה לכל מעשה אלים או פעילות ברברית, חלחלה עמוק גם לרוב השפוי, שידקלם אותה גם מחר בבוקר. וגם בדרבי הבא. עד שהשפויים שבאוהדי הפועל תל אביב לא יגנו על כבוד המועדון, ההסתבכות הבאה היא רק שאלה של זמן. זו בעיה שגם אנשים "נאורים" כמו אלדד יניב לא מבינים.

לארי קאיודה הצליח לאט לאט לפתור את הפלונטר הכי גדול של מכבי נתניה: התלות המוגזמת בערן לוי. לארי קאיודה הופך לאט לאט את מכבי נתניה מקבוצה שהיא קודם כל ערן לוי ואז כל השאר, לקבוצה אחרת לגמרי. לקבוצה שיש לה שחקן שהוא כבר יותר טוב מערן לוי. מוציא לפועל מגוון יותר ועשיר יותר. אם מכבי נתניה עלתה מהלאומית עם מאזן שערים ברור לטובת ערן לוי ושיטת משחק בעייתית שבעיקר סובבת סביבו, עם סיום המחזור השביעי מסתמן לו פתרון.

זה, אגב, מוריד לא מעט לחץ מהמאמן יוסי מזרחי, זה מוריד עומס מערן לוי עצמו ומאפשר למכבי נתניה לבסס שיטת משחק עשירה יותר ובעייתית פחות. עם ערן לוי למכבי נתניה היה סיכוי סביר להישאר בליגה, עם קאיודה לאותה נתניה יש סיכוי לצאת ממאבקי ההישרדות עוד לפני שהם מתחילים.

לפעמים לא צריך לצפות במשחקי מכבי חיפה, כדי להבין כמה המועדון הזה מפגר ברמת הארגון והחשיבה. לפעמים מספיק לקרוא על הקבוצה באתרי הספורט השונים ולהבין – היי, זה לא כזה שונה מבית"ר ירושלים של טביב או הפועל תל אביב של רמון. מועדון ישראלי טיפוסי שלא מבין במה הוא נופל ממועדון אירופי כמו זה של מכבי תל אביב, כי הראש שלו שקוע היטב בביצה המקומית.

קחו למשל את הפגישה שאורגנה בין מאמן הקבוצה אלכסנדר סטנוייביץ' לראשי ארגון האוהדים, ערב המשחק החשוב מול מכבי פתח תקוה. אם לא היה מדובר במכבי חיפה, אפשר היה לחשוב שזו הפועל חיפה. ממתי מאמן של מועדון רציני נפגש עם אוהדים? מה הוא צריך להגיד להם? בטח בפורמט הזה של פגישת חירום, ולא איזה מפגש היכרות חביב בתחילת השנה או בשבוע רגוע? את מי זה נועד להרגיע? את האוהדים? את המאמן? את התקשורת? לא, לא ולא. זה בעיקר מלמד על טיב הארומה האירופית של הקבוצה המאוד ישראלית הזו.

ואז מגיע לו מוצאי שבת, ונשיא מכבי חיפה מוציא הודעה שהוא הרגיש מבויש ביציע. הודעה שכל כולה תגובה לדיווחים לא רציניים בכלי תקשורת. אלא שאת נשיא מכבי חיפה זה הלחיץ'/הרגיש/תשלימו לבד. אז הוא סיפר לכולם על תחושות שבשעה כזו הוא צריך לשמור רק לעצמו. מילא אם היה זה עמוס לוזון, עוד היינו מבינים. אבל שחר? מתי ראיתם את מיטש גולדהאר מוציא כזו הודעה בשעת משבר או אחרי הפסד? את מי זה נועד להרגיע? את הכתבים? את האוהדים? את השחקנים? לא, לא ולא. זה בעיקר מעיד כיצד הנשיא המקצועני הראשון של הכדורגל הישראל רוקד בסופו של דבר לצלילי החליל של עיתונות הספורט, ולא להיפך. זה בעיקר מראה שאין לו יכולת אמיתית להתעלות לרגע מעל הסערה הזו ולנהל אותה.

טוב, ביום ראשון אותו נשיא כבר נפגש עם המאמן שלו. פגישה שכל ילד ידע על קיומה. אצל ג'ורדי קרויף לא יודעים על דברים כאלה בימים בהם השקט והחשאיות הם קריטיים, אבל אמרנו כבר ששחר לא שונה יותר מדי ממה שקורה בבית"ר? שחר התכוון בפגישה הזו להפוך את הישארות המאמן שלו לרשמית, למרות שיהיו שיגידו שזו בדיוק הדוגמה לחושים הנהדרים שלו שקהו. הרי כל ילד רואה שהמאמן שלו לא ממש רוצה להיות כאן. הוא נראה אבוד. הוא נראה נטול אמונה בשחקנים, בקבוצה, במה שהוא יכול לעשות מכאן והלאה. ואולי זו גם ההזדמנות של הנשיא להודות בטעות שלו ולהגיד שלום למאמן – מוכשר ככל שיהיה, אבל כנראה לא מתאים לסיטואציה ולצרכים. שחר, כידוע, בחר לשלוח מסר לשחקנים ולהמשיך עם סטנוייביץ' האבוד.

אלא שגם כאן מכבי חיפה הוכיחה שהיא תקועה בימים אחרים של הכדורגל הישראלי. איומים על שחקנים, הפרכת שמועות על שחרור זרים, הכרזות על יורשים שתכף באים. במה זה עוזר? למי זה עוזר? מי יעמוד אחר כך מאחורי הדברים האלה? כמה פעמים שמענו זאת במהלך השנתיים האחרונות, ומה יצא מזה? מה, שחר שכח עם כמה שחקנים הוא נתקע ויצר ככה את קבוצת המנודים הידועה לשמצה? עם כמה משכורות מיותרות שמי יודע כמה מהן משולמות הוא עוד רוצה להיתקע?

וכל זה קרה, כאמור, בפרק זמן של כשלושה ימים. בשלושה ימים כאלה, בסיטואציה דומה, הייתם עדים לדממת אלחוט במכבי תל אביב. אף אחד שם לא היה מאיים, אף אחד לא היה מוציא הודעה לתקשורת רק כדי לרצות את התקשורת, הנשיא לא היה בא לאימון והמאמן לא היה קורא על הפגישה שלו שתי דקות אחרי סיומה. אומרים שמועדון נמדד בשעת משבר. במקרה של מכבי חיפה זה כנראה נכון.