המטרה: למות בגיל 30 בקרב יריות

זו לא היתה הפעם הראשונה שמרווין בארנס פספס את טיסה, לא הפעם האחרונה, אבל בלי ספק הפעם המפורסמת ביותר. עשר דקות לפני המשחק שעמד להתחיל, הוא סוף סוף הופיע בחדר ההלבשה. ראשים הסתובבו כדי לראות את הכוכב הגדול של הקבוצה, לבוש במעיל פרווה בשווי עשרת אלפים דולר, כובע מהודר ובידו שקית של מקדונלדס עם המברוגר וצ'יפס. "ילדים, הגיע הזמן לשחק", אמר. מתחת למעיל הפרווה היקר, למרווין בארנס היו מדים של משחק - המדים של קבוצת סט. לואיס ספיריטס מליגת ה-ABA. אף על פי כן, כעונש על האיחור הלא-יוצא-דופן, בארנס התחיל את המשחק על הספסל.

מרווין בארנס היה אז בן 22, אחד הכשרונות הגדולים בארצות הברית, בדרכו הבטוחה להפוך לכוכב NBA עצום, אולי אחד הטובים בהיסטוריה. אלא שאותם כלים שהיו אמורים להעיף אותו לשמיים, ריסקו אותו חזק אל הרצפה. באותו ערב, בערבים המרובים שהגיעו לאחר מכן, מרווין בארנס לא יכול היה לדעת שכל מה שיישאר מהכישרון החד-פעמי שלו זה קוריוזים על סגנון חייו הראוותני והמיוחד, תיקים משטרתיים, התמכרות כבדה לקוקאין ועבר כהומלס. הוא לא היה יכול לדעת שבספטמבר 2014 יילך לעולמו בגיל 62, אחרי ארבע עונות בלבד ב-NBA, ויותיר אחריו שאלה פתוחה ומהדהדת: מה היה קורה אילו?

אה, והמשחק ההוא עם המקדונלדס והאיחור והספסול המוקדם? נגמר ב-51 נקודות ו-19 ריבאונדים.

הוא נולד ברוד איילנד ב-1952 למשפחה לא יציבה במיוחד. "אבא שלי היה אלכוהוליסט", אמר ב-2006 ל'בוסטון גלוב'. "הוא היכה את אמא שלי ואותי. כשהייתי בן 16 לקחתי את האקדח שלי ואמרתי - אתה לא הולך להרביץ לי יותר. לך יש את האקדח שלך, לי יש את שלי, קדימה". דו-קרב משפחתי לא התקיים באותו יום, אך הסביבה האלימה עיצבה את מרווין בארנס, הפכה אותו לאדם שיהיה. "הייתי צעיר, פרוע וחשבתי שאני יודע הכל. מעולם לא חשבתי שאחיה מעבר לגיל 30. רציתי למות בחילופי יריות. לא רציתי חיים ארוכים, זו לא היתה השאיפה שלי... לחיות מהר ולמות צעיר, זו היתה המטרה שלי".

את הכינוי שלו - "חדשות רעות", שהתקצר לאחר מכן ל"חדשות" - הוא קיבל אחרי תקרית מרווין בארנסית טיפוסית: זה קרה בשנה האחרונה שלו בתיכון, כשניסה לשדוד עם קבוצת חברים אוטובוס מקומי בפרובידנס, וחשב שלא ייתפס. כמה אלמנטים די קרדינליים שיבשו לו את התכנית: נניח, שהתפרש אז על פני 195 ס"מ; שהיה סלב מקומי בזכות יכולתו בקבוצת התיכונים; או שלבש את מעיל האליפות של התיכונים, עם הכיתוב "אלופת המחוז" מקדימה ו"מרווין" מאחורה. אלא שלצד החדשות הרעות, כמעט תמיד היו גם חדשות טובות - זה היה הדיסוננס שניהל את בארנס לאורך מרבית חייו, זה שהפך את הפספוס שלו לגדול כפליים, את ההתרסקות כואבת פי שלושה. כבר בתחילת דרכו במכללת פרובידנס הראה כמה כישרון ופוטנציאל יש לו כשחקן פנים כוחני ונוצץ, עם ממוצעים של 21.6 נקודות ו-15.7 ריבאונדים לערב בעונתו הראשונה. כשהסתיימה, היה מעורב בפרשיה נוספת מחוץ לפרקט, כשחבט בקפיטריית האוניברסיטה בחברו לקבוצה, לארי קטביריץ, עם מוט ברזל.

בארנס נשאר בקבוצה, כשם שיישאר גם בקבוצותיו הבאות על אף שלל תקריותיו המוזרות והפליליות; יכולתו על הפרקט פשוט לא השאירה ברירה אחרת. בעונתו השנייה סייע להוליך את פרובידנס לפיינל פור הראשון בתולדותיה, אך פציעה מנעה ממנו להשתתף בחצי הגמר, בו הפסידה הסינדרלה 98:85 לממפיס סטייט. בזו השלישית והאחרונה העמיד את הסטטיסטיקה הטובה ביותר שלו: לצד 22.1 נקודות לערב הוריד לא פחות מ-18.7 ריבאונדים למשחק - משהו שאף שחקן מכללות לא עשה מאז (רוברט פאריס היה הכי קרוב, עם 18 למשחק ב-1975/96). בכלל, בארנס מדורג כעת במקום ה-16 בטבלת הריבאונדים של כל הזמנים במכללות - אחד מעל טים דאנקן, שניים מתחת ביל ראסל. מיותר לציין כי שיאי המכללה האישיים שלו בנקודות (52), ריבאונדים (34) וחסימות (12) במשחק בודד עדיין לא נשברו, וספק אם יישברו.

הסטטיסטיקה והיכולת האדירה הביאה את בארנס להיבחר בדראפט ה-NBA של 1974 שני רק לביל וולטון, אך אחרי שלוש שנים בקולג' "חדשות רעות" רצה להתחיל להרוויח כסף, וכסף גדול יותר ניתן היה להרוויח באותן שנים בליגת ה-ABA. "אני מעדיף לעבוד במפעל מאשר לחתום על חוזה של פחות ממיליון דולר", אמר בארנס בקיץ של 1974, חתם על חוזה של 2.5 מיליון דולר בסט. לואיס ספיריטס, והתחיל לעשות מה שידע לעשות טוב יותר מרוב האנשים בעולם דאז: להצטיין על הפרקט, ולחולל שערוריות מחוצה לו.

חודש בלבד אחרי שהצטרף לקבוצתו החדשה, מרווין בארנס נטש אותה. לא סתם נטש: הוא אשכרה נעלם, ולמשך כמה ימים, עד אשר נמצא באולם ביליארד בדייטון, אוהיו, לאף אחד לא היה מושג איפה הוא. באותה תקופה כעס על פרטי החוזה שלו, אולם אחרי שחזר באופן זמני לתלם הוא היה פשוט בלתי עציר: ממוצעים של 24 נקודות (50 אחוז מהשדה), 15.6 ריבאונדים, 3.2 אסיסטים, 1.2 חטיפות ו-1.8 חסימות סידרו לו את תואר רוקי העונה על חשבון מוזס מאלון. בתקופה ההיא החלו להשוות אותו למוחמד עלי, לא פחות, בשל סגנון חייו הייחודי, הלשון החדה וחוסר הפחד להגיד פחות או יותר הכל. "היתה לו אישיות שהיתה קצת מוחמד עלי, קצת משורר רחוב וקצת סטנד-אפיסט, הכל ללא פילטרים", נכתב בחודש שעבר ב'פרובידנס זו'רנאל'. ובדומה למתאגרף החשוב בהיסטוריה, גם מרווין בארנס כתב לא פעם שירים קצרים ליריביו. ב-1975, נניח, לפני משחק מול האלופה ניו יורק נטס וכוכבה דוקטור ג'יי, הוא כתב:

There once was a doctor named Erving
Whose slam dunks were especially unnerving
But when Marvin gets moving
And the crowd gets to grooving
For the doctor a hospital bed they'll be reserving

בפלייאוף של עונתו הראשונה המטיר 41 ו-37 נקודות על אותו ארווינג בדיוק. "אפילו עם דוקטור ג'יי, היו הרבה לילות שמרווין בארנס היה השחקן הטוב ביותר על הפרקט", אמר שדר הספורט האגדי בוב קוסטס, ששימש אז כשדרן הרדיו של סט. לואיס. ל'בוסטון גלוב' אמר קוסטס: "מרווין היה כישרון מבוזבז. כישרון עצום. שחקן היכל התהילה, אולי אחד הכשרונות הגדולים אי פעם".

בכלל, לקוסטס ובארנס היתה מערכת יחסים חביבה למדי. בספר 'Loose Balls', שעסק בהיסטוריה הצבעונית של ליגת ה-ABA, היו לשדר הוותיק שלל אנקדוטות בנוגע לכוכב הקבוצה דאז. למשל הפעם ההיא שאיחור בטיסה גרם לקוסטס להחמיץ את פתיחת אחד המשחקים, והוא חשש שיאבד את משרתו ברדיו. "השחקנים הקשיבו לי, ניסו לעודד אותי, ואז מרווין בארנס אמר - היי, אחי, אל תדאג. חיפשתי בחור לבן קטן שיסיע אותי ברולס רויס שלי". או, נניח: "יום אחד לפני משחק מרווין ראה אותי במראה. הוא אהב לעמוד מול המראה עירום ולשמן את עצמו. אני לא יודע אם זה אמור היה למנוע מחלת עור או רק לגרום לו לנצוץ באור של האולם... אחרי שהוא סיים למרוח את עצמו וסיים לעבוד על השיער שלו, הוא היה מוכן לשחק. הוא הסתכל על המראה ואמר - "I've always had the bitches, man"".

עוד מקוסטס מהספר הנ"ל? עוד: "אחרי משחק אחד מרווין אמר לי - אחי, אתה יודע מה לא בסדר עם הקבוצה הזאת? אנחנו לא משחקים קבוצתי, לא אכפת לנו אחד מהשני. אתן לך דוגמא. היום היו לי 48 נקודות עם שתי דקות לסיום. מישהו מסר לי את הכדור כדי שאגיע לחמישים? הא? לא, הם פשוט שמרו את הכדור לעצמם ונתקעתי על 48". אחד הסיפורים המפורסמים ביותר מתחיל בלואיוויל, שם היו אמורים בארנס ושחקניו להמריא על טיסה ב-8 בבוקר, שתביא אותם לסט. לואיס ב-7:56 בבוקר (בשל הבדלי השעות בתוך ארצות הברית). הכוכב הגדול הביט בכרטיס הטיסה שלו, ומיד שכר רכב איתו ייסע הביתה. "אני לא עולה על מכונת זמן", אמר.

וכך זה נמשך. ב-Loose Balls צוטט אחד אנשי הקבוצה כאומר: "אני נשבע שמרווין למד את כל החוקים כדי שיוכל לשבור אותם... החוקים לא הזיזו לו, כסף לא הזיז לו. כשהוא איחר התחילו לקנוס אותו בדולר לדקה, אחר כך חמישה דולר, אחר כך עשרה. אני חושב שזה הגיע ל-50 דולר לדקה, אבל לא היה אכפת לו. הוא ידע שההנהלה רוצה שיהיה מרוצה. הם עצמו עיניים הרבה פעמים, ואני מתכוון - הרבה. מרווין היה מגיע למשחק 20 דקות לפני שאמור היה להתחיל. שחקנים היו מוכנים לחימום ומרווין צעד לתוך חדר ההלבשה עם המון אוכל - סטייק ורוטב, אפונה חומה, ירקות, פירה, והוא היה אוכל בזמן שמישהו היה מטפל לו בקרסול, ואומר לבול בוי - יש לי כמה בחורות שבאות הלילה. אני צריך חמישה כרטיסים, ותביא לי גם קרם גוף. הוא אהב לעמוד מול המראה ולמרוח על עצמו קרמים. אני חושב שהוא ראה עצמו כליידיז מאן גדול. פעם הוא בילה חימום שלם בדיבורים עם איזו בחורה ביציע. המאמן זעם ולא פתח איתו בחמישייה, ואז מרווין קם מהספסל וקלע איזה 40 נקודות ולקח איזה 20 ריבאונדים... הוא חשב שהוא סופרמן, ולחלק מהזמן הוא באמת היה".

כגיבור על, לבארנס לא ממש היה אכפת מהדרך הקונבנציונלית בה צריך לשחק את המשחק או לחיות את החיים. "תראו מה מרווין עשה עבורנו כרוקי", אמר הג'נרל מנג'ר של הספיריטס בספר הנ"ל. "היו לו ממוצעים של 24 נקודות ו-15.6 ריבאונדים ב-50 אחוז מהשדה, והוא עשה את זה עם בחירת הזריקות הכי גרועה שראיתי משחקן מקצועני. הוא קיבל את הכדור, הסתובב וזרק, לא היה אכפת לו איפה הוא נמצא על הפרקט. היו לו רפלקסים כמו של לשון של נחש. הוא לקח את הכדור, וזה היה כל כך מהיר שכמעט ניתן היה לשמוע לחשוש". סטיב ג'ונס, ששיתף עם בארנס פעולה בתקופה ההיא, הוסיף: "הוא שנא אימונים, נשאר ער כל הלילה, לא הקשיב לאף אחד על כלום, אבל אז הגיע ושיחק משחק מצוין. היית רואה את זה, ויודע שהאלים נגעו באיש הזה והפכו אותו לשחקן מצוין, רק שלא היה לו מושג מזה. הוא המשיך לבחון גבולות כמו ילד קטן. ההנהלה נתנה לו קארט בלאנש לעשות מה שהוא רוצה, ומה שהוא רצה לעשות זה להשתולל".

דבר נוסף שבארנס רצה לעשות בימים ההם היה קוקאין, והרבה. "בדיעבד, זו היתה הסביבה הגרועה ביותר עבורו", נכתב ב'פרובידנס ז'ורנל' - "ילד לא מובן בליגה לא מובנת". הכוכב הגדול, שמעולם לא הכחיש מי הוא או מה הוא, דיבר על כך לא מעט פעמים בהמשך חייו. "הכירו לי כמה סוכני סמים ומאוד התקרבתי אליהם, הם היו כמו המשפחה שלי. חייתי את הפנטזיה, ורציתי להיות גנגסטר, סוכן סמים, סרסור, נוכל. רציתי למות צעיר, למות מהר, ליהנות. זה הכל". בספר 'Loose Balls' צוטט כאומר: "אני שחקן כדורסל, לא נזיר. אני משחק את הנשים, את הבגדים, את המכוניות, אני משחק את כל מה שאני יכול. יש שחקנים ויש את אלה שמשחקים בהם. אני שחקן". ככזה, בין הרולס רויס, הקוקאין, הנשים וסגנון החיים הראוותני שכלל על פי סיפורים לא פחות מ-13 מכשירי טלפון בבית, בארנס זכה מפעם לפעם גם לביקורות - מבפנים, ובמחוץ. מיותר לציין שהן לא הזיזו לו.

"אומרים לי, לא, מרווין, אתה צריך להתבגר ולהיות אחראי לכל המועדון", אמר בבאסה מסוימת ל'ספורטס אילוסטרייטד ב-1975. "אני לא רוצה להתנהג כמו אדם בן 30 כשאני בן 22. לדעתי הזמן להתנהג כמו שצריך הוא כשאתה מבוגר, כי אז אתה כבר לא רוצה להשתעשע יותר. אבל הם ממשיכים להגיד - אתה לא יכול לעשות יותר טעויות, מרווין. אל תפספס עוד טיסות, מרווין. תשתה את החלב שלך, מרווין, תאכל את הירקות שלך, מרווין. חבורת אימהות מתוסכלות".

אחרי עונה שנייה של 24.1 נקודות (50 אחוז מהשדה), 10.8 ריבאונדים, 2.2 אסיסטים, 1.9 חטיפות, 2.0 חסימות ב-ABA היה מוכן סוף סוף אחד משחקני הכדורסל הטובים בארצות הברית לעבור ל-NBA כשחתם בדטרויט של הרב בראון, אך ב-9 באוקטובר, 1976, נתפס בשדה תעופה נושא אקדח לא טעון - הפרה של עונש על תנאי שניתן לו בשל מוט הברזל ההוא בקולג' - ובתום עונת הרוקי שלו נשלח לכלא ל-152 יום. עוד קודם לכן גילה שמשימת האיזון בין הרגליו הבעייתיים והכדורסל הופכת סבוכה מיום ליום. בארנס עלה בעיקר מהספסל ושימש כמחליף של בוב לניר ו-ML קאר. כשקיבל קרדיט אמנם סיפק את הסחורה - 33 נקודות מול אינדיאנה, 27 מול שיקגו - אך את עונת הרוקי שלו ב-NBA סיים עם ממוצעים עגומים מבחינתו של 9.6 נקודות ו-4.8 ריבאונדים בקצת פחות מ-19 דקות לערב. והקוקאין ממש לא עזר. "הוא עשה יותר סמים מכל אדם אחר שהוא לא האנטר תומפסון", נכתב בספר The Great Book of Detroit Sports Lists.

ומה שהתחיל כתחביב בעל אמירה מסוימת ומעמד - קוקאין היה הסם של המפורסמים והעשירים - הפך מהר מאוד להתמכרות הרסנית ומסוכנת. אחרי שנשלח מדטרויט לבאפלו, חתם בקיץ של 1978 בארנס בבוסטון - הקבוצה אותה העריץ כילד. אבל מרווין בארנס כבר לא היה ילד, והערצה זה כלום לעומת אבקה לבנה והרס עצמי. "למכור לסמים לא אכפת מביל ראסל או רד אאוברך", אמר ל'בוסטון גלוב' ב-2006. "אני ניסיתי להתמסטל, נקודה. לא היה אכפת לי מדגלי האליפות שבגג האולם, הם לא אמרו לי דבר. לא היה קוקאין בדגלי האליפות. כשהגעתי לסלטיקס הייתי צל של עצמי, עשיתי סמים כל הלילה. אני זוכר משחק אחד שישבתי בקצה הספסל. היתה לי מגבת על הראש, הסנפתי קוקאין והאף שלי דימם. זה כאילו כל המוח יצא אל תוך המגבת, ולא הצלחתי להפסיק להסניף". כן, בשלב הזה, כשמרווין בארנס היה בסך הכל בן 26, בגיל בו אחרים נמצאו בשיא הקריירה שלהם, הוא עשה קוקאין בלילות שלפני משחקים, בחדרי הלבשה, לפני, במהלך ואחרי כדורי ביניים. להערכתו, מיליוני דולרים נכנסו לאפיו. "על הפרקט הרגשתי שהיחידים שיכולים לעצור אותי הם אלוהים ואני. וזה מה שקרה, עצרתי את עצמי", אמר ל'יוסטון כרוניקל'.

אחרי הניסיון הלא מוצלח בבוסטון הגיע ניסיון לא מוצלח לחזור לעצמו במדי סן דייגו קליפרס (20 משחקים, שיא עונתי: 8 נקודות) וניסיון לא מוצלח לשוב לליגה דרך מבחנים בניו ג'רזי. "מעולם לא ראיתי שחקן מאבד כל כך הרבה כישרון כל כך מהר", אמר רוד ת'ורן, שאימן את בארנס בסט. לואיס, כשראה את שחקנו לשעבר נפלט מהליגה בגיל 28 בלבד. רון בון, ששיתף עם בארנס פעולה ב-ABA, אמר ל'יוסטון כרוניקל': "אני חושב שמרווין יכול היה להיות אחד הגדולים אי פעם. הכל הגיע לו בקלות מדי. אתה מסתכל על ג'רי ווסט, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד - אצל כל החבר'ה האלה אפשר לראות כמה ביטחון יש להם, וכמה המשחק בא להם בקלות. מרווין בארנס בהחלט התאים לקטגוריה הזאת".

גם תקופה קצרה מאוד בליגת ה-CBA ובאיטליה לא הולידה קאמבק הוליוודי או גמילה, ממש לא. להיפך: בשלב מסוים, מרווין בארנס איבד את כל מה שהיה לו, והפך הומלס. "חייתי ברחובות של סן דייגו, בתוך מכוניות ובניינים נטושים", אמר ל'בוסטון גלוב' ב-2006, וסיפר שהיה גונב מחנויות, שודד אנשים, אומר לפקידים את שמו. במילים אחרות, מרווין בארנס רצה להיתפס. ב-1990 זה קרה, כשגנב כמה סרטי פורנו מחנות ספרים למבוגרים. עורך דינו טען כי הקליינט שלו ניסה כבר חמישה מוסדות גמילה, אך דבר לא עזר. "עברתי מלעמלה למטה וראיתי את כל האמצע", אמר בארנס ב-1994 לסוכנות הידיעות AP. ל'יוסטון כרוניקל' אמר: "הייתי מועד למות מוות בודד ונורא. אם לא במנת יתר של קוקאין, זה היה קורה מיריות. כמעט מתתי ממנת יתר כמה פעמים, אבל זה לא עצר אותי מלהמשיך. אני באמת חושב שהיתה לי משאלת מוות, אבל סמים ואלכוהול היו דרכים מאוד מתישות להגשים אותה".

האמצע הזה, שבין הלמעלה והלמטה, היה פחות איפה שבארנס היה עד מותו. הוא החל לעבוד עם נוער בעייתי בפרובידנס, המקום בו עלה לגדולה, הקים ארגון שלא למטרות רווח, והחל להכות על חטאים. כתב של 'בוסטון גלוב' ליווה אותו יום אחד ב-2006, וכתב על כך: "נציגי כנופיות מנופפים לו כשהוא חולף על פניהם, שוטרים עוצרים כדי ללחוץ לו את היד. שפים יוצאים מהמטבחים שלהם, החיוכים שלהם גדולים כמו הכובעים שלהם. נערות שבקושי מגיעות לו לאבזם החגורה מחבקות אותו ומודות לו על שעזר לאחיהן". אבל אצל מרווין בארנס כמו אצל מרווין בארנס, לא הכל היה ורוד. פעם אחד, למשל, נתפס על ידי המשטרה כשהוא עירום במרפסת של אישה אותה הגדיר כ"ידידה", גורר אותה תוך שזו קוראת לעזרה. "מעולם לא טענתי שאני מושלם", אמר אז. "אני אנושי. אנשים עושים טעויות. השדים עדיין נמצאים שם, ובכל מיני צורות". הצורה הנפוצה ביותר עדיין היתה אבקה לבנה. ב-2007 נתפס על אחזקת קוקאין; ב-2012 הואשם כי שידל נערה בת 17 לקיים איתו יחסי מין, ויצא עם צו הרחקה בלבד.

ובחודש שעבר, ב-8 בספטמבר, משאלת המוות התגשמה: מרווין בארנס סיים את דרכו בעולם בביתו שבפרובידנס. סיבת המוות הרשמית לא פורסמה, ולמען האמת, היא גם לא רלוונטית. כי בסיפור של מרווין בארנס – ואת זה גם הוא ידע – מה שרלוונטי הוא לא מה שהיה, אלא מה יכול היה להיות.

"הייתי צריך להיות אחד מ-50 השחקנים הטובים אי פעם ב-NBA, בלי ספק", אמר ב-2006 ל'בוסטון גלוב'. "הייתי צריך להיות שווה 100 או 200 מיליון דולר, בקלות. אני לא מהלל את הטמטום שלי, או את כמה מגוחך שזה היה. זה ירדוף אותי למשך שארית חיי. לעולם לא אדע כמה טוב הייתי יכול להיות".

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il