נושאים חמים

משחק מכור, ועוד איך: מחקר על טעויות שופטים

הקהל הביתי הוא סיבה להטיית החלטות שיפוט, אבל יש לא מעט גורמים אחרים, חלקם מפתיעים ביותר. "ספורט בחקירה" של ד"ר אילן תמיר מתחקה אחרי האנשים עם המשרוקית ומסביר: אל תחפשו אובייקטיביות, כי היא ממש לא משחקת אצלם תפקיד

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

שער הרפאים של שטפן קיסלינג, ובעיקר ההחלטה של התאחדות הכדורגל הגרמנית לאשר, הלכה למעשה, גול שלא היה ולא נברא, עוררו מחדש את הדיון סביב ערכי היסוד של הספורט. על פניו, ברור כי החלטה שכזאת מקבעת עיוות ופוגעת ברוח הספורט. שהרי לא הקבוצה שהבקיעה יותר שערים ניצחה. מהצד השני, יש הטוענים כי טעויות, וביניהן טעויות שיפוט, הן חלק מהמשחק ועל כן התערבות חיצונית, לאחר שריקת הסיום, היא פגיעה באותנטיות של המשחק. התערבות אחת תגרור התערבות אחרת ומשחקים יוכרעו, בסופו של דבר, מחוץ למגרש על בסיס קבוע. מחקרים רבים שעוסקים בשיפוט מלמדים שהבעיה עמוקה הרבה יותר משער כזה או אחר. הגול שנכנס מצדו של השער הוא לא הבעיה, הוא רק הביטוי לתפיסת עולם שמקדשת טעויות בשם אותנטיות כלשהי. אז מה הפתרון? גם הוא כנראה מורכב יותר משזה נראה.

מגרשי הספורט הם זירה לא פשוטה לקבלת החלטות עבור כל הגורמים הפעילים בהם, מהשחקנים, דרך המאמן וקל וחומר לשופטים. התנועה המהירה של השחקנים והכדור, זוויות הראיה המשתנות, היצרים, הלחץ והתחרות מעמידים את השופטים בפני מציאות מורכבת במיוחד. לעתים אפילו בלתי אפשרית. ואכן, מחקרים רבים, ממקומות שונים בעולם, שבחנו את קבלת ההחלטות של שופטים בענפי ספורט מגוונים, הצביעו על הטיות שיפוט מובהקות שמשפיעות ישירות על משחקים ותוצאותיהם.

למה קבוצות ביתיות מקבלות יתרון?

סטפן קיסלינג (שני משמאל) שחקן לברקוזן חוגג עם חבריו את "שער הרפאים" (GettyImages)
הבעיה הרבה יותר גדולה מטעות אחת. קיסלינג והחברים מלברקוזן חוגגים (צילום: רויטרס)

הטיות פסיכולוגיות

למשתנים אישיותיים וסביבתיים יש, מטבע הדברים, השפעה על קבלת החלטות בכל תחום שהוא. בזירה הספורטיבית, שבה ישנו ריכוז יוצא דופן של יצרים, לחצים ורגשות, ההשפעה היא ישירה ומיידית. אחד הביטויים שלה מצוי במה שמכונה הטיית הפיצוי. שופטים שמקבלים החלטה לטובת אחד מהצדדים המתחרים נוטים לנסות ולאזן את המצב. על כן, מוכיחים מחקרים, הם יפעילו קריטריונים קשוחים יותר לשיפוט נגד הקבוצה שזכתה בשריקה הקודמת (למשל, עבירה, הרחקה וכדומה) וינמיכו את רף הדרישות לשריקה עבור הקבוצה האחרת.

מחקר בגרמניה, למשל, שבחן את בעיטות הפנדלים בליגת הכדורגל המקומית על פני ארבעים שנה מצא הוכחות חותכות לכך. ברוב המוחלט של המשחקים בהם נשרקו שני פנדלים ומעלה, החלוקה בין הקבוצות הייתה מאוזנת. השופטים העלו את הקריטריונים שלהם לשריקת פנדל נוסף עבור הקבוצה שכבר זכתה בבעיטת פנדל ומהצד השני, הם הקלו את התנאים עבוד הקבוצה השנייה כשחקניה הוכשלו ברחבה. גם בבחינת הזמנים לשריקת הפנדלים ניתן היה לראות כי כאשר הפנדל השני במשחק ניתן לקבוצה השנייה (כלומר לא זאת שקיבלה את הפנדל הראשון), פרק הזמן בין השריקות היה קצר משמעותית בהשוואה למצבים שבהם הפנדל השני ניתן לאותה הקבוצה שזכתה גם בפנדל הראשון.

במחקר שנערך בליגת כדורסל המכללות בארה"ב נמצא, בדיוק באותה התבנית, כי השופטים נוטים לשרוק יותר נגד הקבוצה שיש לה פחות עבירות במניין ובכך מנסים כל הזמן לאזן את התמונה. יתרה מכך, הם גם שורקים יותר עבירות לקבוצה שמובילה במשחק. מחקר דומה נוסף, שנערך בתנאי מעבדה, הצביע בדיוק על אותם הדפוסים. שופטי כדורגל התבקשו לצפות, כל אחד בנפרד, בקטעים שנויים במחלוקת ממשחק ליגה אמיתי ולקבוע מה הם היו שורקים. חלק מהשופטים צפו בווידאו אשר כלל שני אירועים רצופים של הכשלות ברחבה לאותה הקבוצה. אף לא אחד מהם פסק על שני פנדלים רצופים. רובם המוחץ שרקו להכשלה הראשונה, אך התעלמו מהשנייה. החלק האחר של השופטים צפה באותו הקטע, אלא שהפעם ההכשלה הראשונה הוחלפה בסיטואציה אחרת (כדור חוץ). ההבדלים היו מובהקים! הפעם רוב השופטים שרקו להכשלה שממנה התעלמו קודם רוב השופטים. במילים אחרות, לפעולה הקודמת של השופט יש השפעה על החלטותיו במשחק.

ביטוי נוסף להשפעות הפסיכולוגיות שפועלות על השופטים קשור בהטיית התדמית או הידע המוקדם. התדמית שיש לקבוצה או לשחקן, משפיעים על השריקות של השופטים במשחק. ההנחה שהשופט מגיע למשחק ויכול לנטרל את הידע המוקדם שיש לו על השחקנים, לא עומדת במבחן המציאות. מחקר מרתק שבחן את הסוגיה יכול להמחיש היטב את הרעיון. 38 שופטי כדורגל התבקשו לצפות במספר קטעי וידאו של משחק כדורגל. בכל הקטעים הופיעה אותה קבוצה (עם חולצות כחולות), שהתמודדה מול כמה קבוצות אחרות. השופטים חולקו לשתי קבוצות ובדף ההוראות שקיבלו הם נדרשו לתאר מה היו פוסקים בכל אירוע. לאחת מקבוצות השופטים נכתב בדף ההוראות, כדרך אגב, שהקבוצה הכחולה נחשבת לאגרסיבית. מעניין במיוחד שבסופו של דבר, לא נמצאו הבדלים בין קבוצות השופטים במספר ההחלטות שהתקבלו (למשל מספר העבירות ששרקו). ההבדל היה בפרשנות שהם העניקו לאירועים. השופטים שידעו על "העבר" של אחת הקבוצות שלפו למשל הרבה יותר כרטיסים מהשופטים האחרים! כלומר, הידע המוקדם תורגם במגרש ישירות על ידי השופטים לפעולה.

ישנן כמובן השפעות פסיכולוגיות רבות אחרות, כמו הלחץ שמפעיל הקהל על השופט (כפי שתואר במדור זה בעבר) ועוד.

שחקן נבחרת פולין רוברט לבנדובסקי מבקיע פנדל נגד נבחרת סן מרינו (רויטרס)
קיבלתם פנדל אחד? סבבה, עכשיו תחלמו לקבל עוד אחד (צילום: רויטרס)

מגבלות פיזיות

אירועי הספורט הם דינאמיים באופיים. התנועה והמהירות הם פעמים רבות המרכיב המרכזי של המשחק והיכולת של השופט להבחין בכל ההתרחשויות הופכת כמעט בלתי אפשרית. מכיוון שכך, ישנם ענפים בהם מוצב יותר משופט אחד ובאחרים זוכה השופט לסיוע (למשל קוונים). אך האם ריבוי שופטים עונה תמיד על האתגרים? לא בהכרח. לעיתים הזווית שבה מצוי השופט ביחס לכדור, לשחקנים או ביחס לשופטים האחרים, יכולה להניב טעויות לא מעטות. מחקר הולנדי שניתח את קווי הראיה האפשריים של הקוונים בכדורגל מצא כי שגיאות ביחס להערכה של נבדל הן כמעט בלתי נמנעות. ובאמת, מחקרים בספרד, באנגליה ובמדינות אחרות, הצביעו על 10 עד 17 אחוזי טעויות מסך ההחלטות של קוונים במשחק.

המשמעות היא שבכל עשרה נבדלים שנשרקים במשחק ישנו בממוצע נבדל אחד או שניים שגויים. באנגליה מצאו שהשגיאה האופיינית היא דווקא של אי הרמת דגל (במצב שבו הקוון אמור היה להניף את דגל הנבדל), יותר מאשר הרמת דגל שגויה. כשבוחנים טעויות של השופטים, המספרים אפילו גדלים. עם זאת, במקרה הזה, השופט פחות מוגבל בתנועה ובמיקום שלו מהקוון וחלק מהטעויות ניתנות למניעה בעזרת כושר גופני ומיקום נכון. חוקרים בספרד למשל מצאו כי השופטים מבצעים הרבה פחות טעויות במרכז המגרש, כביטוי לאותו הרעיון.

לתכונות ולמגבלות הפיזיולוגיות יש השפעה גם במקומות בלתי צפויים. מזה שנים מצביעים חוקרים רבים על תופעה מדהימה, כמעט בלתי הגיונית. בתחרויות היאבקות ולחימה יש ללבוש של הספורטאים, וליתר דיוק לצבע הלבוש, השפעה על ההישגים. מתברר, בשורה ארוכה של מחקרים מכובדים ומבוססים, שלצבע האדום יש השפעה חיובית על התוצאה של הקרב. לוחמים נוטים להצליח יותר כשהם לובשים אדום. זאת עובדה שהוכחה במגוון רחב של תחרויות וענפים. ההשערה לכך הצביעה על משתנים אבולוציוניים ותרבותיים שמקשרים את האדום עם אגרסיביות ודומיננטיות ומשפיעים, ברמה הפסיכולוגית, על המתמודדים.

מחקר שנערך לפני מספר שנים הצליח, ככל הנראה, לנטרל את ההשערות המקובלות ולמקד את ההסבר לתופעה המרתקת הזאת, איך לא, בשופטים. בניסיון להבין את סוד הקסם של האדום, ריכזו החוקרים 42 שופטי טאיקוונדו מנוסים (עם ותק שיפוט ממוצע של למעלה משמונה שנים) וביקשו מהם לצפות בקרבות מוקלטים ולנקד את המתחרים, בדיוק על פי החוקה. אחד הלוחמים לבש מגן גוף אדום והשני כחול. כל שופט צפה בקטע וידאו מוקלט (שכלל מספר אירועים מהקרב) וניקד את המתחרים. בתום הצפייה ניתן היה לראות כי השופטים ניקדו את הלוחם האדום בציונים גבוהים יותר מהלוחם הכחול.

לאחר מכן התבקש כל שופט לצפות בקטע נוסף ולנקד גם אותו. בפועל, השופטים צפו באותו הקטע בדיוק (הם לא ידעו זאת מכיוון שסדר האירועים בתוך הקטע הוחלף). בקטע הווידאו השני, החוקרים החליפו, בעזרת תוכנה גרפית, את צבע המגן של הלוחמים. האדום שניצח בסבב הראשון הפך עתה לכחול, ולהיפך. הממצאים היו ברורים. אותם השופטים בדיוק העניקו הפעם, בקטע השני, ציונים גבוהים יותר ללוחם ה... אדום (שהוא בעצם הכחול שבסבב הקודם הפסיד). אם כך, ברור שיש לשופטים הטיה. החוקרים, וכמוהם גם מחקרים נוספים, הגיעו בסופו של דבר למסקנה כי ישנם צבעים, במיוחד האדום, שבולטים לעין של השופט ועל כן, יש באפשרותו להעריך מהלכים רבים שנעשים. בשונה מצבעים אחרים שנבלעים, ומסתירים מהלכים מעיני השופט, מצליח הצבע האדום להסב את תשומת ליבו של השופט ולהטות את יכולת השיפוט שלו.

שחקני מנצ'סטר יונייטד חוגגים (רויטרס)
השופטים איתם? יכול להיות, בעיקר כשהם לובשים אדום (צילום: רויטרס)

כך או כך, ברור כי השופטים, בהיותם בני אדם, ימשיכו לטעות שוב ושוב. השאלה היא האם אנחנו צריכים לקבל את הנתון הזה כחלק מהמשחק? כשמביטים על המחקרים והנתונים שנובעים מהם, קשה להבין את טענת האותנטיות שמשמיעים אלו שמקבלים בהבנה את טעויות השיפוט. בעידן שבו ניתן, לכאורה, להגיע לאבחנות ברורות הרבה יותר בעזרת אמצעים טכנולוגיים, מה יכול להיות יותר אותנטי מהאמת עצמה?

השיפוט הטכנולוגי, אגב, אינו חף גם הוא מטעויות. אבל על כך נרחיב בעתיד.

ד"ר אילן תמיר הוא מומחה לתקשורת ספורט באוניברסיטת אריאל ובר-אילן.