קופים הם לפעמים געגועים

התופעה הכי מורגשת פה בדרום אפריקה היא הנוכחות הגברית המאסיבית. הם מסתובבים בחבורות גדולות, כולם נרגשים וקולניים, מציפים כל חלקה טובה ומגשימים את כל הסטיגמות הזכריות הפרימיטיביות. למרות ההנאה הגדולה שטמונה בחוויה, די פתטי להביט בנו מהצד, לראות אותנו מתנועעים בלהקות ענקיות ובמצב רוח מרומם, צורחים, שרים ומתחרים מי תוקע חזק יותר בוובוזלה. הקירבה לאזורי הספארי רק מגבירה את התחושה שהדבר היחיד שמבדיל בינינו לבין הבבונים, אלה שחיים ממש מעבר לפינה, זה רק המצאת סכין הגילוח. רובנו אפילו על זה לא מקפידים.

אין צורך לתאר את הקסם שטמון באחווה הגברית. גם אם היא לעתים נוטה להיות מטופשת ומביכה, ברור שלפני הכל היא עדיין מהנה מאוד, ובעיקר טבעית. זו רגרסיה שנראית פרימיטיבית, אך בהחלט מודעת, ונעים להתמסר אליה. התחושה היא שאין צורך בנימוסים, באסתטיקה או בשאר מנהגים צבועים. אימא לא פה, גם לא בת הזוג, עכשיו זה הזמן להיפטר מהמסכות. זה מעבר לסתם פלוצים או גרעפסים, זה חופש אמיתי ואפשרות להשתחרר מהעול שמוטל עלינו ביום יום. כשמוסיפים לקלחת הזו את הכדורגל, הרי שמדובר בתענוג נדיר באיכותו וטהור בזכרותו. ככה נראים בבונים ששוחררו מהכלוב.

באופן מפתיע, אחרי כמה ימים האופוריה הזו מתפוגגת. המגבלות הגבריות שוב מתגלות והופכות למוחשיות. יש גבול לכמות הטסטוסטרון שאדם יכול לספוג מבלי להשתגע. פתאום זה נהיה מעיק, אפילו קצת רועש. גברים, כך שוב התגלה, הם יצורים דוחים, אלימים ואגרסיביים. כל אחד מרגיש שהוא חייב להגיד את המילה האחרונה. גם הקטילות ההדדיות כבר לא נראו חינניות וחברותיות, אלא מלאות עוינות ותוקפנות. הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות זה לחשוף חולשות, ואם כבר טעית או מעדת, הם ידאגו שתשלם על זה ביוקר.

אין פלא ששמחנו כשביום הרביעי למסע הצטרפו לחבורה העליזה א' ובת זוגו החביבה נ'. מבלי לשים לב, כל אחד מאיתנו ביקש להעביר כמה דקות שקטות עם הגברת וליהנות מנוכחותה הנשית. ברגע אחד נזכרנו כמה מהנה היא אוזן קשבת, כמה נחמד לשוחח איתה בעדינות, כמה התגעגענו לקצת חמלה ורגישות, ובעיקר מהו טיבו של רוך אנושי. כולנו חשנו הקלה, מלבד ל-א'. הוא קלט שהוא תקוע איתה עד תום הטיול. הנוכחות שלה מוצתה מהר מהצפוי. בהזדמנות הראשונה שהיא עזבה את החדר, א' הפך למושא ללעג ולעלבון. "מה הבאת אותה בכלל יא טאמבל", אמר לו אחד מחבריו, בעוד השאר פרצו בצחוק גדול ומשחרר על חשבון הקורבן התורן. אפשר להירגע, חוזרים לאווירת כדורגל.

נ' היא לא היחידה שנוכחותה בדרום אפריקה היא מעוררת מחלוקת. קיום הטורניר ביבשת הרחוקה אפשר אך ורק לבעלי ממון להגיע, ודי מאכזב לגלות כי רבים מרוכשי הכרטיסים הם סתם טיפוסים נהנתנים וחובבי חוויות אקזוטיות, ולא חובבי כדורגל שראויים לקחת חלק בחוויה הספורטיבית הנדירה ולשבת בזירה המחייבת. מקומם לראות כיצד חלק מהאנשים אינם יודעים להעריך את הזכות שנפלה בחיקם ולוקחים אותה כמובנת מאליה, מגיעים באיחור למשחק, מתעכבים בדוכנים, מפספסים את תחילת המחצית, ולא מעט אף עוזבים כמה דקות לפני הסיום כדי לא להיתקע בפקקים. אלוהים עדי, בכיסא שלצדי אף ישבה גברת שניקרה. גם השיחות הקטנות על עניינים מקצועיים הן בדרך כלל רדודות ונטולות הבנה, וקצת חבל שבעיקר אנשים חסרי מושג או תשוקה אמיתית הם אלה שזכו (לדוגמה) לצפות במשחק הנהדר והקצבי בין ספרד לפורטוגל, ובסופו התלוננו על התוצאה הנמוכה.

חשוב גם להבהיר כי הם האחראים העיקריים לנזקי הוובוזלה, ולא הקהל המקומי. הרעש הגדול מגיע מכיוונם של התיירים הנלהבים, אלה שמשתוקקים לקחת חלק בחגיגה אך לא מצליחים להבחין בה, והדרך היחידה שעולה להם בראש היא לנשוף בחצוצרה ולנהוג כמו המקומיים. זה לא רק צורם לאוזן, אלא בעיקר לעין. מי שמחפש התלהבות אמיתית יזהה אותה בעיקר על פרצופיהם הקורנים של השחורים המקומיים, שמעריכים כל רגע ויודעים לזהות את החד פעמיות של המאורע. זו עליצות שנדיר להיתקל בה, ומקורה בציפייה ארוכה ובלתי נגמרת. זה ההבדל בין פינוק של מושחתים לבין שמחה נדירה של נדכאים.

כולם פה חוששים מהיום שאחרי, כשהאופוריה תיגמר וכבר לא יהיה למה לצפות, אבל כרגע, כל עוד אפשר, הם מתמסרים לאווירה הצוהלת. ומה נגיד, אנחנו באמת שמחים בשמחתם. "תראו איזה יופי", אנחנו אומרים אחד לשני, "כמה הכושים מאושרים, איזה יופי הם רוקדים. צילמת?". כמובן שיש תחושת שותפות וסולידריות, אבל הגזענות עדיין מושרשת. כל החוויה האפריקאית נבחנת בעיניים פטרוניות, ואת התנשאות התרבותית ניתן לחוש בעיקר במחמאות למארגני הטורניר. גם אם דרכי ההגעה לא מספיק מסודרות או יעילות, גם אם לא פעם יש להמתין ארוכות להסעות לאצטדיונים ומהם בטרם נעמדים בצפיפות באוטובוסים, גם אם התורים לבדיקות הביטחוניות הם לעתים מסורבלים - באפריקה הכל מתקבל בסלחנות. "הם דווקא בסדר", אומרים רובנו בהשלמה, "העיקר שעוד לא נשדדנו".