תקציר הפרקים הקודמים
מאזן בעונה שעברה: 25:57
סיימו את העונה: במקום השלישי במערב ובהפסד 4:2 בסיבוב הראשון לגולדן סטייט.
העונה האחרונה של דנבר החלה עם אופטימיות זהירה, בעקבות ההגעה של אנדרה איגודלה והתקווה שהוא ישדרג (בעיקר בהגנה) את הסגל העמוק והמוכשר של ג'ורג' קארל מקבוצת פלייאוף סתמית לסמי-קונטנדרית. לאחר פתיחה חלשה עם מאזן 16:18, לא מעט בגלל לו"ז מטורף, החצי השני של העונה הגביר את התחושה שהפעם צריך לקחת את הנאגטס ברצינות. הם סיימו את העונה עם 39 ניצחונות ב-48 משחקים בדרך ל-57 ניצחונות (המאזן הרביעי בליגה) ומאזן ביתי נפלא של 3:38.
קארל השתמש ברוטציה רחבה עם תשעה שחקנים שקיבלו לפחות 18 דקות, מה שעזר להם לרוץ בקצב השני הכי מהיר בליגה. זו הייתה קבוצת התקפה נהדרת, בעיקר בזכות היכולת להגיע לצבע ולהשיג יותר נקודות קלות מכל קבוצה אחרת. גם בהגנה היתרון של דנבר היה בתוך הצבע, אך היא התקשתה למנוע מהיריבות זריקות נוחות מבחוץ. טיי לוסון התחיל רע אבל השתפר בהמשך ונשאר פוינט גארד שקשה מאוד לעצור, דנילו גלינארי נראה סוף סוף כמו סקורר איכותי, איגודלה די אכזב עם אחוזים רעים, ג'בייל מגי לא הסתדר עם קארל ונשאר שחקן ספסל כל העונה, קנת' פאריד המשיך להיות מפלצת חד ממדית.
חוסר המזל החל בשבועות האחרונים של העונה הרגילה, כאשר דווקא רגע לפני הפלייאוף גלינארי קרע את ה-ACL וגמר את העונה ופאריד נפצע בקרסול. זה לא היה אמור למנוע מהנאגטס לעבור את גולדן סטייט, שאיבדה את דיוויד לי בתחילת הסדרה, בסיבוב הראשון. אבל הווריורס התבררו כמאץ'-אפ בעייתי במיוחד עבור דנבר בזכות היכולת שלהם להכריע משחקים מבחוץ ובכך לנצל את החולשה ההגנתית המרכזית של הנאגטס. במשחק השני סטפן קרי סחף את גולדן סטייט להצגה של 131 נקודות בקולורדו, הקהל באוקלנד עזר לווריורס לשמור על הבית וג'ורג' קארל הפסיד בסיבוב הראשון בפעם השמינית בתשע שנותיו בדנבר.
אני יודע מה עשיתם בקיץ האחרון
באו: ג'יי ג'יי היקסון (חופשי, מפורטלנד), רנדי פוי (בטרייד מיוטה), נייט רובינסון (חופשי, משיקגו), דארל ארתור (בטרייד מממפיס).
עזבו: אנדרה איגודלה (בטרייד לגולדן סטייט), קורי ברואר (חופשי, למינסוטה), קוסטה קופוס (בטרייד לממפיס), ג'וליאן סטון (חופשי, לטורונטו).
איך אוהדי דנבר יסכמו קיץ בו הקבוצה איבדה את מנהל העונה, פיטרה את מאמן העונה ולא הצליחה להשאיר את האולסטאר היחיד שהיה לה בסגל? אני יכול לחשוב על מילה מסוימת. זה התחיל עם המנהל - מסאי יוג'ירי קיבל הצעה מפתה מטורונטו ועזב בתחילת הקיץ, גם פיט ד'אלסנדרו שהיה לו חלק חשוב בצוות הניהול הנהדר של הנאגטס קיבל תפקיד ראשי בסקרמנטו. ה-GM החדש של דנבר הוא טים קונלי, נציג נוסף לדור הצעיר שמשתלט על עמדות המפתח בליגה. אבל לא כל חנון בשנות ה-30 הופך אוטומטית למנהל מוצלח, מה שמוביל לתהייה הבאה - מה אוהדי דנבר חושבים על כך שהם איבדו את מנהל העונה ואחת ההחלטות הראשונות של המחליף שלו הייתה לתת לטימופיי מוזגוב 14 מיליון דולר ל-3 שנים? כנראה אותה מילה ממקודם.
את ההחלטה לפטר את קארל קיבל נשיא הנאגטס ג'וש קרונקי, שקיבל את הקבוצה כצעצוע מתנה מאבא סטן. אם קארל יטען שהוא אימן ב-NBA עוד לפני שקרונקי נולד הוא יטעה, הוא מאמן ב-NBA רק מאז שקרונקי היה בן 4. למרות איך שזה נשמע, דווקא זו החלטה שניתן להבין - קארל הוא מאמן עונה רגילה נהדר שבאופן מסורתי פחות טוב בפלייאוף, הוא היה בקולורדו כמעט עשור ולא הצליח לבצע את קפיצת המדרגה מקבוצת פלייאוף קבועה לקונטנדרית.
המחליף של קארל הוא הבשורה הטובה המרכזית של הקיץ - דנבר הצליחה להשיג את בריאן שואו, המוערך מבין תשעת המאמנים החדשים בליגה. שואו זכה באליפויות עם הלייקרס כשחקן וכעוזר מאמן ונחשב למועמד מוביל להיות היורש של פיל ג'קסון (בדיעבד בלייקרס מצטערים שהם העדיפו את מייק בראון), בשנתיים האחרונות הוא היה העוזר הבכיר של פרנק ווגל באינדיאנה המצליחה. הוא אמור להיות בשל למעבר לתפקיד המאמן הראשי. לעומת קארל, שהתמקד בבניית משחק התקפה מתוחכם, שואו עסוק בינתיים בעיקר בהגנה וברמת האגרסיביות שלה, הוא מגיע מקבוצת ההגנה הטובה בליגה ומכוון קודם כל לשדרוג בחלק הזה.
לאיגודלה, לעומת זאת, לא הגיע מחליף. לאחר שקונלי הבין שאין לו סיכוי לשמור על שחקן הכנף המגוון, הוא הסכים להפוך את המעבר שלו לגולדן סטייט לסיין אנד טרייד שממנו הנאגטס קיבלו את רנדי פוי והרבה טרייד אקספשן שהם כנראה לא ישתמשו בו כי הם קרובים למס המותרות. פוי יתפוס את המקום הפנוי בחמישייה, אבל בשלב הזה בקריירה הוא לא עושה יותר מדי פרט ללזרוק שלשות.
במקום שחקני הרוטציה שעזבו הגיעו שני שחקנים חשובים לספסל. היקסון יהיה המחליף הראשון לגבוהים, תפקיד שתפור למידותיו הרבה יותר מאשר הסנטר הפותח שהוא היה בפורטלנד. רובינסון מגיע אחרי הצגת הפלייאוף הגדולה מול ברוקלין, אף קבוצה לא אמורה להתנגד למחליף זול שמסוגל לנצח לבד משחק פלייאוף חשוב. אבל במקרה שלו, לא כל כך ברור מה דנבר אמורה לעשות איתו - כבר יש לה שני רכזים בכירים והוא לא יכול לשחק יחד עם לאוסון בגלל ששניהם ביחד בערך בגובה של ג'בייל מגי.
הסגל של דנבר עדיין עמוס בכל טוב ואחד העמוקים בליגה, אבל השנה הוא לא מאוזן, יש יותר מדי פוינט גארדים ושחקני פנים ומעט מדי שחקני כנף אמינים. גלינארי עדיין מתאושש מהפציעה ומקווה לחזור תוך חודש, ניסיון העבר הקרוב מקרע ב-ACL מלמד שלוקח לשחקנים עוד כחודשיים לחזור לעצמם באמת אחרי שהם חוזרים רשמית, כך שלא בטוח שהוא יהיה אפקטיבי בחצי הראשון של העונה. בלעדיו, ווילסון צ'נדלר הופך לשחקן מפתח (וגם הוא שחקן שמתקשה להישאר בריא לאורך זמן) ולחבורת שחקני הכנף הצעירים והמעניינים בשולי הרוטציה תהיה הזדמנות להוכיח את עצמם.
מה מי מו
חמישייה: טיי לוסון, רנדי פוי, דנילו גלינארי/ווילסון צ'נדלר, קנת' פאריד, ג'בייל מגי.
ספסל: נייט רובינסון, אנדרה מילר, אוון פורנייה, קווינסי מילר, ג'ורדן המילטון, צ'נדלר, אנתוני רנדולף, דארל ארתור, ג'יי ג'יי היקסון, טימופיי מוזגוב.
מאמן: בריאן שואו (עונת בכורה כמאמן ראשי).
מועמד לפריצה: כאמור, לשחקני הכנף הצעירים יש הזדמנות להוכיח שהם ראויים לדקות משמעותיות. אני מתכוון לג'ורדן המילטון, אוון פורנייה וקווינסי מילר, כאשר שני הראשונים עושים רושם טוב יותר. המילטון הוא מומחה שלשות שכיכב בליגת הקיץ עם כמעט שלוש שלשות למשחק באחוזים נהדרים, פורנייה הצרפתי הוא שחקן מגוון יותר שיכולת המסירה שלו עשויה להיות חשובה בסגל שאין בו מוסרים סבירים מחוץ לעמדות הגארד. זו לא תהיה הפתעה אם אחד מהם יפרוץ השנה ויהפוך לשחקן רוטציה אמיתי, כרגע קשה להמר מי משניהם.
מועמד לדעיכה: ההגעה של רובינסון עשויה להפוך את אנדרה מילר בן ה-37 למיותר. השחקן העמיד ביותר ב-NBA (הפסיד שישה משחקים ב-14 עונות) המשיך להיות אפקטיבי בשנתיים האחרונות כרכז המחליף שמריץ את החמישייה השנייה ומקבל דקות גם לצד לוסון. בהנחה שליל' נייט לא הגיע במטרה לחמם את הספסל, מילר עשוי להפוך לשוטינג גארד מחליף במשרה מלאה ולשחקן הרבה פחות חשוב ברוטציה. קבוצות גדולות שמחפשות גיבוי בפוינט אמורות להתעניין ברכז חכם ומנוסה כל כך, מה שאומר שערך הטרייד של מילר גדול יותר מהערך שלו לנאגטס.
אקס פקטור: חידה - מי הכוכב הגדול של תקופת ההכנה של דנבר עד כה? אם ניחשתם ג'בייל מגי, זה כנראה היה מהסיבות הלא נכונות. הפעם מגי מככב במובן החיובי של המילה, הוא השחקן שהגיע עם מוטיבציה גבוהה במיוחד, בכושר נהדר וניכר שהוא שיפר בקיץ אלמנטים במשחק שלו. לחוסר היכולת של קארל להסתדר עם הסנטר שקיבל בקיץ שעבר חוזה של 44 מיליון דולר ל-4 שנים היה, כנראה, חלק חשוב בהחלטה לפטר אותו, מגי הרגיש שבהנהלה מאמינים בו וזה נתן לו מוטיבציה לעבוד קשה. ביטחון הוא מקבל גם מהמאמן החדש - בעוד שקארל ניסה לאלף את הסורר, שואו מנסה לתת למגי להיות מגי, כולל הוק-שוטס וזריקות מחצי מרחק.
בתוך כל הבלגן שלו, למגי יש כשרון התקפי לא מבוטל שמצטרף לפוטנציאל הגנתי עצום, והוא רק בן 25. שואו ראה מקרוב איך פיל ג'קסון הפך שחקנים כמו למאר אודום ומטא וורלד פיס לשחקני פלייאוף איכותיים, הוא ראה מקרוב גם איך רוי היברט הפך בהדרגה לשחקן ההגנה החשוב בליגה. נדמה שהדרך היחידה של דנבר לבצע קפיצת מדרגה השנה היא ששואו ישתמש בכלים שהוא למד כדי להפוך את מגי לסנטר הגנתי מוביל בליגה שתורם גם בהתקפה. אף אחד בדנבר לא מרוצה מהרעיון שהעונה של הקבוצה תלויה בג'בייל מגי, אבל אם זה כבר המצב אז לפחות הוא נותן תקווה בשבועות הראשונים של ההכנה.
ולכדור הבדולח
תסריט אופטימי: ההתקפה ממשיכה לרוץ ולהיות יעילה במיוחד, שואו דואג לשיפור בהגנה. גלינארי חוזר מהר, לוסון הופך לאולסטאר, מגי השחקן המשתפר, צ'נדלר, פאריד, רובינסון והיקסון משלימים רוטציה נהדרת, קונלי מצליח להביא שחקן כנף איכותי במקום אנדרה מילר. דנבר משחזרת את 57 הניצחונות והפעם גם מנצלת את יתרון הביתיות כדי לעבור סיבוב.
תסריט פסימי: לדנבר קורה מה שקורה ללא מעט קבוצות טובות שלוקחות צעד אחורה - הרוח יוצאת מהמפרשים וכל מה שהצליח לפני זה לא עובד. הריצה פחות מוצלחת, קבלת ההחלטות בהגנה לא מספיק טובה, גלינארי מקשה לחזור לעצמו, שואו צריך עוד זמן ותוך חודש מצטרף לרשימת המיואשים ממגי. דנבר נופלת עד למקום ה-10 במערב עם 39 ניצחונות ואין שום דבר באופק שמרמז על שינוי לטובה.
תחזית: נטייה חזקה לכיוון התסריט הפסימי. לא כדאי לזלזל בתחושה של קבוצה שהיא הולכת אחורה במקום קדימה, באפקט של התחושה הזאת על התפקוד של השחקנים. דנבר לא רק איבדה דמויות מפתח הקיץ, היא גם תקועה כמעט ללא מרחב תמרון בשלוש השנים הקרובות. רק איכות יוצאת דופן מצד שואו או מגי עשויה לאפשר לנאגטס להישאר חלק מצמרת המערב, האופציה ההגיונית יותר היא של מקומות 7-10 ותקווה שהכוחות העולים במערב לא יעלו מהר מדי.