תיאטרון תמונה

הביטו באיציק זוהר. גם כשהיה הרבה מעבר לשיאו, במכבי נתניה, הוא ידע לחשוף את העוצמות האנושיות האדירות שכרוכות במשחק שאנחנו כל כך אוהבים. אז אולי פעם חשבתם שהוא עצלן ואדיש, היום אנחנו מבכים על חסרונו

היו ימים שהליגה שלנו הייתה מלאה בסטארים אמיתיים, בכדורגלנים נהדרים, בספורטאים בעלי יכולת על, במשחקים איכותיים שבהם צלמנו יכול היה לתפוס שלושה כוכבים בפריים אחד בשיא הטבעיות. היו ימים

מזהים? זוהי אופירה אסיאג הצעירה, שדרת הקווים הנודעת לשמצה. ככה הכל התחיל, ומשם המלכה עלתה לשלטון. מה נגיד? שפעם היא הייתה קטנה יותר, ואנחנו גדולים יותר

היכנסו למנהרת הזמן, והביטו במשה דדש, איש מתקופה אחרת, שבאותם ימים הוא ומפיותיו שלטו בכדורגל הישראלי. עכשיו רק נותר לברר מיהם אלה העומדים לצדו, שמחזיקים לדון את המטריה בעוד תמונה קלאסית

אמרו לו שהחולצה האדומה היא לא מציאה, אבל כמו כולנו, הוא עדיין מאוהב בקבוצה שלו, מבלי להבין למה. אריק, אתה חסר במגרשים, אבל אנחנו בטוחים שלבך עדיין אדום בוהק

כל מי שטוען שהקסם אבד בכדורגל הישראלי, מוזמן להסתכל בפניהם הזורחות מאושר של אוהדי בני יהודה באימון פתיחת העונה, בתמונה מלאת חיוכים, שמחה ואופטימיות

כי אין מה לעשות, ואת זה יודע היטב כל אוהד: אין שמחה כמו שמחת הכדורגל, ואין צהלה גדולה יותר מחגיגות אליפות. עוד שנייה השופט שורק לסיום, ומאותו רגע אופוריה. כאן מדובר באוהדי הפועל חיפה, הקבוצה הקטנה האחרונה שזכתה באליפות. הלוואי גם העונה

אז חשבתם שאין כמו חגיגות אליפות, אה? אנחנו מאחלים לכם לחוות יום אחד חגיגות הישארות והינצלות, במיוחד כשעליהן מנצח האדם האמוציונלי מכולם, האיש שהפך לאגדה עוד בחייו, האחד והיחיד, שייע

לצערנו, הכדורגל מציע גם לא מעט רגעי אופוריה, בהם נדמה לך שאתה בדרך לגן עדן, אבל מיד נזכר שהכדורגל הוא בעצם משחק מאוד מורכב והפכפך. בתמונה: אוהדי הפועל קטמון במשחקה הראשון של הקבוצה

והנה לכם תמונה שמייצגת נאמנה את הכדורגל הישראלי: מנור חסן, אחד מהכישרונות הגדולים שהיו פה, מראה בצורה רטובה ומוחשית את החובבנות שעדיין מפרידה בין ישראל למקצוענות האירופאית

אוהדי מכבי תל אביב מביטים בתמונה, ולבם נצבט. הנה נמני הגדול, עדיין בתלבושת שכל כך הולמת אותו, חסר כל גינוני כבוד, צוהל ושמח, וסוחב על גבו את מי שהיה אמור להיות יורשו, ראובן עובד. מדהים להיזכר ולהיווכח כמה השתנה מאז

כמה אתה חסר לנו איגביני, כמה. בעיקר בגלל שגרמת למגנים שלנו לרוץ מהר יותר, לשוערים שלנו לעבוד קשה יותר, ולבלמים שלנו לחשוב טוב יותר. תסתכלו עליו דוהר קדימה, עם רגליים מהירות וראש יציב, ותיזכרו למה אנחנו מתגעגעים

בסופו של דבר אנחנו, האוהדים, לבדנו בעולם, מביטים במגרש, בוהים בכדור, מנסים להבין מה לעזאזל הביא אותנו עד הלום. כך נראית ליגה ללא קהל

נדמה שרק בכדורגל הישראלי אפשר למצוא סצינות כאלה גם בשנות האלפיים, בתמונות שכאילו לקוחות משנות החמישים באמריקה הלטינית הרחוקה. ככה נראית אלימות בחסות החוק, כך נראה סוס בשכונה

ואם בחיות עסקינן, הרי שלעולם לא נשכח את הקמיע של בני יהודה, את המרדף הקבוע אחר התרנגול המפורסם, ואת ההפרעות שהוא גרם למשחקים בשכונת התקווה. איזו תמימות הייתה אז, וכמה שהחובבנות הזו והזיכרונות מחממים הלב

אבל אם חשבתם שנפטרנו מהקמיעות, באה הכח עמידר רמת גן והחזירה את הארנבת הלבנה, זו שהתרוצצה על הדשא בוינטר וחמקה מידיהם של הכדורגלנים שרדפו אחריה, וחשפה שוב ושוב את מגבלותיהם הפיזיות

ואנחנו ממשיכים עם החי והצומח. בדרך כלל המתקן הגרוע שבפתח תקווה המוכר יותר בשם "האורווה", מספק שלוליות שמקשות לפתח משחק ראוי לשמו, אבל ראו - יש כאלה שיודעים לנצל את התנאים

לא קל להיות שחקן במכבי תל אביב, לא קל לעמוד בלחץ של המועדון המפואר, לא פשוט לחיות תחת אור הזרקורים וחיבוק הדוב של האוהדים הצהובים. מתברר שיש רק דרך אחת לשרוד שנים ארוכות כל כך בקרית שלום: אתה חייב להתאים את עצמך לתנאים הקיימים, ולהפוך לזיקית

עשר שנים בדיוק חלפו מעונת הדאבל של הפועל תל אביב, שהציגה אז הנהלה חדשנית ומהפכנית לקבוצת כדורגל ישראלי. כולם יודעים מה נותר מהתמונה המפרגנת הזו

ולסיום החלק הראשון, הנה עוד תמונה קלאסית, שאומנם השתמשנו בה אין ספור פעמים, אך בצדק: הביטו בפרצוף הזועם, בתנועת היד, בכתם הזיעה בבית השחי, בקללה שהוא ודאי פולט, ותעכלו: כך נראה האיש שמנהל לנו את הכדורגל