השנה היא 1987. ב"מבט ספורט" בטלוויזיה הישראלית אומרים לנו שאנחנו צריכים להתרגל לשם חדש. כאילו שלא היו לנו מספיק: דייגו ארמנדו מראדונה, מייקל ג'ורדן, קארל לואיס, מייק טייסון וגם איירטון סנה. חמשת המופלאים האלה ולא מעט מכובדים נוספים, דאגו למלא משבצת צנועה של חצי שעה בשבוע, בה קיבלנו את כל הספורט שבעולם. מה עוד יכול היה להרשים אותנו? טניס? הסתפקנו במנסדורף והניצחון המדהים על צ'כוסלובקיה בגביע דייויס.
כשאנדרה אגאסי נראה על מסכינו בפעם הראשונה, הבנו שאכן מדובר בדבר הבא. השיער הזכיר הכלאה בין קווין ואן אריק לסולן להקת EUROPE, העגילים סטייל בוי ג'ורג' התנדנדו על אוזניו, והבגדים הצבעוניים ששברו את כל החוקים הלא כתובים של הטניס, עיצבנו כל כך את חובבי הטרדיציה המזדקנים. זה בדיוק מה שהיה חסר לנו, ילדי שנות השמונים ברגע שלפני פריצת מרד הנעורים. אנדרה אגאסי הפך מהר מאוד לאליל, הרבה לפני שהבנו, כמעט 20 שנה אחרי, למה הוא באמת נחשב לכזה.
הגראנד פינאלה
ביום שני הקרוב אנדרה אגאסי יפתח את הפרק האחרון בסדרה שכל כך אהבנו. תקראו לה איך שאתם רוצים, כי גם אגאסי עצמו, שנתן לה כל כך הרבה שמות, עדיין לא יודע איך לקרוא לפינאלה. אליפות ארה"ב הפתוחה 2006 תסיים קריירה מפוארת ובעיקר מדהימה, של מי שנחשב בעיני כל פרשני הטניס הנחשבים לאחד מחמשת השחקנים הגדולים בכל הזמנים.
הוא מעולם לא היה חד כמו פדרר, עקבי כמו ביורן בורג, הוא לא זכה בתארים כמו פיט סמפראס ושבר קצת פחות שיאים מרוד לייבר, אבל לאורך כל השנים האלה אנדרה אגאסי הוכיח שהאופי יכול להיות הפרמטר החזק ביותר, שיקבע עד כמה דמות יכולה להיות מוערצת ומוערכת. היום, בגיל 36, הוא יוצא למשימה האחרונה שלו וקשה להאמין שיש מישהו, כולל רוז'ה פדרר ורפאל נדאל, שלא היה שמח לראות אותו נפרד מהקהל בניו יורק עם גביע ענק ביד.
אם להיות מציאותיים, הסיכוי שזה יקרה נמוך מאוד. גילו של אגאסי, מצבו הפיזי והעובדה שהוא אפילו לא מדורג השנה בפלאשינג מדו, יגרמו ככל הנראה להדחה כבר בשבוע הראשון בטורניר. דבר אחד בטוח, המשחק הראשון שבו יפסיד יהיה גם האחרון שלו בקריירה וסביב העובדה הזאת מתבסס השנה כל הטורניר, בעיקר מבחינתם של האמריקאים. פדרר ונדאל בכלל לא מעניינים אותם במקרה הזה, רק הטניסאי המקומי האחרון, מלבד רודיק, שמחזיק בתארי גראנד סלאם ועדיין משחק בסבב.
למה כל כך אוהבים אותו?
בתחילת דרכו אגאסי התחבב בעיקר על הצעירים והמורדים. הוא שבר שיאים על המגרש ומחוצה לו. במגרש הוא הרוויח 2 מיליון דולר עוד בשתי העונות הראשונות שלו כנער. מחוץ למגרש, הוא שבר את שיא ה"חוצפה", כשסירב להשתתף בטורניר ווימבלדון בשנים 1988-1990, בגלל החוקים הנוקשים שמחייבים ללבוש לבן. אלה שסימנו אותו כאפיזודה חולפת, טענו שהוא בכלל מפחד ממשחק הרשת. אגאסי ממש לא אהב את התיאוריה הזאת והחליט למרוד גם בהם. הוא עשה את טבילת האש שלו בדשא האנגלי ב-1991 ושנה לאחר מכן כבר הניף את הגביע, למרות שמעולם לא הצטיין בשיטת ה"סרב אנד ואלי", המקובלת על המשטח הזה.
מאותו רגע אף אחד לא יכול היה להטיל ספק בטניסאי המוכשר הזה. הוא המשיך בדהירה, זכה באליפויות ארה"ב ואוסטרליה (1994-1995), והביא לעולם סוג חדש של חבטות החזרה, שהפכו למודל לחיקוי לטניסאים הגדולים ביותר כיום, כולל רוז'ה פדרר. ככל שהתבגר, אגאסי הפך לאהוב יותר גם בקרב הקהל השמרני יותר, ששמח לראות אותו מגלח את רעמת השיער המוזרה, מסיר את העגילים והופך ל"בן אדם". זה לא עזר לו להימנע מאחת ההידרדרויות הכואבות ביותר שנרשמו בקרב כוכבי הטניס. זה קרה ב-1997 ואגאסי, שהתחתן באותה שנה עם ברוק שילדס, קיבל פיק ברכיים וירד למקום ה-141 בעולם. כבר אז נראה היה שהוא מסיים את הפרק המכובד הזה בחיים עם מספיק כסף ופורש לחיי הזוהר של הידוענים עם בית חוף במאליבו והופעות מזדמנות בפרמיירות בהוליווד. אגאסי חשב אחרת. הדירוג ה"מפחיד" בכלל לא הלחיץ אותו והוא החליט לחזור לסבב כנגד כל הסיכויים. הכבוד שלו נותר מאחור כשהשתתף בטורניר צ'לנג'ר נידחים כדי לצבור ניקוד ושב אליו בגדול כשרשם את הקאמבק הגדול ביותר בתולדות הספורט הזה, מהמקום ה-141 בתחילת השנה למקום השישי בעולם בסיומה.
זה למעשה מה שמסמל את האהבה הגדולה אליו. ליווינו אותו בכל הרגעים היפים והקשים, גדלנו עליו כסוג של כוכב רוק, הרגשנו שהוא מנשק אותנו בתנועה המפורסמת שלו אחרי כל ניצחון והתפתחנו איתו כספורטאי ענק, איש חביב ביותר ובעיקר בעל מסור לשטפי גראף ואבא אוהב לשני ילדיהם. ראינו אותו בהמשך זוכה גם ברולאן גארוס ועושה את מה שאף אחד אחר לא עשה ב-30 השנים האחרונות: זכייה בכל טורנירי הגראנד סלאם במשטחים שונים.
קצת היסטוריה והווה
אנדרה אגאסי נולד ב-1970 בלאס וגאס. אביו היה מהגר איראני, שהשתתף באולימפיאדות בלונדון 48' ובהלסינקי 52' כמתאגרף. עוד כשהיה תינוק בלול, זיהה האבא, מייק, את הצעצוע היחיד שהרגיע את התינוק שלו, כדור טניס. בגיל 4 אגאסי ג'וניור כבר חבט בכ-5,000 כדורים ליום ובגיל 5 התאמן במחנה עם ג'ימי קונורס. בגיל 14 נשלח לאקדמיה היוקרתית של ניק בוליטיירי, ואחרי שנתיים בלבד פתח בקריירה המקצוענית.
אגאסי ידוע בעיקר כשחקן בייסליין מרהיב וכבעל חבטות ההחזרה הטובות אי פעם. הנתונים הפיזיים המרשימים שלו, במיוחד בפלג גופו העליון, עזרו לו מאוד לאורך כל הדרך. אולי לא רואים את זה כשהוא לובש חולצת טניס ומחזיק מחבט ביד, אבל אגאסי מסוגל ללחוץ משקל של 160 ק"ג בהרמת משקולות והוא הקדיש את השנים האחרונות לפיתוח היכולת האנאירובית שלו. זה עזר לו לזכות לא רק בטורנירי הגראנד סלאם, אלא להשלים את מה שמכונה בפי האמריקאים "השביעייה הסקסית": כל טורנירי הגראנד סלאם, טורניר גביע המאסטרס, מדלית זהב אולימפית וזכייה בגביע דייויס עם נבחרת ארה"ב. הוא למעשה הטניסאי היחיד בעידן המודרני שעשה את זה.
בנוסף לטניס, אגאסי משתדל לשהות לצד ילדיו ואשתו כמה שיותר ומנהל במקביל קרן תרומות, שעוזרת בעיקר לילדי לאס וגאס מעוטי היכולת. אגאסי הקים מרכז נוער בעיר הולדתו והביא לשם את מיטב מאמני הטניס והכדורסל. בנוסף, הוא תורם לא מעט כספים למערכת הבחירות של המפלגה הדמוקרטית.
לאן הוא יגיע בפרק הסיום?
בשנת 2006 אגאסי הפצוע בקושי השתתף בטורנירים. אחרי שוויתר על אליפות אוסטרליה ועל הרולאן גארוס, הוא הודיע בווימבלדון כי יפרוש בסיום אליפות ארה"ב הפתוחה. הוא שיחק רק 15 משחקים העונה במסגרת רשמית והידרדר למקום ה-37 בעולם. הוא מגיע לניו יורק לראשונה בקריירה כטניסאי בלתי מדורג ופוגש בסיבוב הראשון את אנדריי פאבל הרומני (76 בעולם), שכבר ניצח אותו פעם אחת בעבר. במידה שיעבור את הרומני, אגאסי יתמודד בסיבוב השני ככל הנראה מול מרכוס בגדאטיס הקפריסאי, פינאליסט אליפות אוסטרליה.
הוא בן 36, סוחב שתי פציעות טורדניות ומביט לעברם של פיט סמפראס וג'ימי קונורס, שנהנים להם על משטחי הגולף. מצד שני, ההישגיות וכוח הרצון שלו יכולים להוות מודל לחיקוי לכל ספורטאי על הפלנטה. "הדמיון הוא הכל", היה הסלוגן הידוע של אגאסי, שפירסם בעבר את מצלמות "קאנון". במקרה שלו, ננסה ללכת בעקבות הדמיון. מי יודע, אולי זה יגרום לנו ליפול מהכורסא בעוד שבועיים.