כשהכרישים מריחים דם

עוד לא נולד השופט שהצליח לכבוש את לבם של חובבי הספורט. לרוב מדובר בטיפוסים טרחניים ואפרוריים, שנדמה כי רק תסכולים חברתיים או בעיות פיננסיות הובילו אותם למקצוע. קשה שלא לחשוד באדם שבחר בתפקיד שהאידיאל שלו הוא להיות לא מורגש, אך גם ככה התחושה היא כי הם אויבי המשחק, שעוצרים את השטף שלו עם שריקותיהם המעיקות, אלמנט שמצטרף להתנהגותם הכוללת, שלעתים קרובות מתפרשת כמתריסה. לא פעם נראה שהם נהנים משיכרון הכוח, עסוקים ברדיפה אחר כבוד, מנסים להתחכך בתהילה בדרך צדדית ומציקנית, וכמובן שטעויותיהם החוזרות ונשנות מוסיפות גם הן לתדמית השנואה שלהם. אך האם אלו הסיבות להתעללות התקשורתית שהתחוללה בתקופה האחרונה בסמי בכר ובירון זריף? קשה לי להאמין.

מעולם לא ריחמתי על שופטי ספורט כפי שריחמתי על בכר וזריף לאחרונה. זימונו לחקירה של בכר ברשויות המס, כזכור, גרר כותרות ענק בעיתונים, עם עליהום חסר רחמים שרמז כי הוא אחראי לכל התחלואים של הכדורסל בישראל, שהוא הסמל הראשי לשחיתות בענף והאיש שבגללו צריך להקים ועדות חקירה, לבטל אליפויות ולסגור את הליגה. בסופו של דבר התברר כי האיש בסך הכל לא דיווח על חלק מהכנסותיו למס הכנסה, דבר שאומנם מהווה עבירה פלילית, אך מכיוון שאין מדובר בהעלמה של מיליוני דולרים, אלא בכמה אלפים בודדים ממשכורת לא מרשימה של שופט כדורסל, נדמה שאין מדובר בעוול חברתי יוצא דופן. כך היה גם במקרה של זריף, שעל פי רשויות המס הוגדר כפושע ש"התחמק מתשלום מס תוך שימוש בעורמה, מרמה ותחבולה". בסופו של דבר, ההודעה על ביטול החשדות נגדם בכל הנוגע למעורבות בבנק של פנאן תפסו מקום צנוע בהרבה מהכותרות שבישרו על החקירה נגדם. ככה זה עם ביטול האשמות, זה משעמם. אין פה סיפור.

קשה שלא להסיק כי בהתנפלות על בכר יש הרבה מעבר לחיפוש אחר צדק. אומנם כאדם שומר חוק, קשה לי שלא לסלוד ממעלימי מסים למיניהם, וכחובב ספורט, קשה להמשיך לבטוח בשופטים שהורשעו בעבירות פליליות, אך מפה ועד לשחיטה שנעשתה לשניים המרחק רב. לאן נעלמה ההגינות הבסיסית של התקשורת? האם הפרסומים על ביטול החשדות נגד השניים לא אמורים לתפוס בדיוק את אותו מקום שתפסו הדיווחים המוקדמים? האם יש פה מניעים נסתרים? יכול להיות שמדובר פה בטינה הבסיסית כלפי שופטים, בשילוב עם הטינה המושרשת כלפי מכבי תל אביב ובניסיון להילחם בה בכל מחיר? ואולי זה ניסיון צדקני של עיתונאים להוכיח שהפעם הם כן מנסים לבצע את עבודתם, בניגוד לכל השנים בהן העלימו עין מפועלו של פנאן?

כנראה שמדובר בשילוב מסוכן של כל האלמנטים הללו, אך כך או כך, מדובר בהתנהלות חסרת אחריות. שיקולים יצריים עומדים בבסיסה של העיתונות, שמתקשה להיות הגונה או ניטרלית, אך כל אלה בטלים לעומת המרכיבים האמיתיים שמניעים את התקשורת, כל אותם שיקולים פופוליסטיים וניסיונות לסנסציוניות, שבמקומות מתוקנים מאפיינים רק צהובונים, אך במקומותינו מהווים את עקרונות היסוד לעיתונות כולה.

היחס השבוע לאשפוזו של גומא אגייאר שיקף היטב את המגמה. קשה היה שלא לחוש את העונג שאפיין את הפרסומים על קריסתו של אגייאר, כמו גם את הניצול הציני של המשבר האישי של האדם. השיא התבטא כמובן ב"ראיון" שערך עם איציק זוהר, כשהמשפט הזכור ממנו בעיקר היה כשהמראיין פנה אל האדם המעורער בנפשו עם השאלה "people say you are full of shit".

אלמנט האחריות שוב תופס פה תפקיד משמעותי, ועצוב לראות כיצד התקשורת נוהגת כאחרון הטוקבקיסטים, ויורה מהמותן. כבר התרגלנו לכותרות ענק שקריות וממוצאות בסגנון "קולאוטי סיכם במכבי תל אביב", שנפרסות בעזות מצח על פני עמודים שלמים ולמחרת מתבררות כחסרות אחיזה במציאות (וכמובן, לעולם לא גוררות התנצלות על הדיווח הכוזב), אך כשזה נוגע לגורלם של אנשים פרטיים ולפגיעה בתדמיתם הציבורית - הרי שזהו עוול נוראי וצורם.

לא ברור איזה ערך עיתונאי היה בתיעוד של רגעיו האחרונים של אגייאר לפני האשפוז שנכפה עליו, מלבד למציצנות טהורה. מדובר ברגעי שפל של אדם חולה, שהוא אומנם דמות ציבורית שהרוויח לא מעט מהחשיפה, אך גם הוא זכאי מדי פעם למידת הרחמים. לצערנו, קשה להאמין שניתן למצוא את העורך האחראי והמוסרי שיסרב לפרסם קטע שכזה מטעמים שוליים כמו צנעת הפרט.